Friday, December 25, 2009

An answer to Steven Shamrak, vol. 1

Dear readers,

Below is a response to an article I received by email, from Mr. Steven Shamrak.

Mr. Shamrak is a very knowledgeable individual, who runs a very patriotic "pro-Israeli" web site (from Australia), called "Shamrak's report" (http://www.shamrak.com/ .

If you read further, you will figure out for yourselves why I put "pro-Israeli" in big quotes.

I embedded my humble response to his claims, marked with yellow highlighting. I hope that you find this interesting, maybe even entertaining.

Why is Israel Suspicious of United Nations?


1. Before 1990, Security Council passed 175 resolutions, 97 were directed against Israel (It is 55% of all resolutions).

2. Before 1990, UN General Assembly voted on 690 resolutions, 429 were directed against Israel (It is 62% of all resolutions).

Where did you take those numbers from?

regardless, I agree that the UN is biased against Israel.

That doesn't mean, from a logical point of view, that Israel is innocent.

3. The UN was silent when Jordanians destroyed 58 Synagogues in Jerusalem.

4. The UN was silent while the Jordanians systematically desecrated the ancient Jewish cemetery on the Mount of Olives.

5. The UN was silent while the Jordanians enforced an apartheid-like policy of preventing Jews from visiting the Temple Mount and the Western Wall.

6. The UN was silent while for 18 months Israel was terrorized by indiscriminate suicide bombing campaign unleashed by PA leadership.

7. There are 60 Muslims countries in the UN. As well as many more are others Arab oil dependant states.

This is is like saying that over 100 Christian countries should take care of refugees from Ruanda (they are Catholic).

8. Israel is the ONLY MEMBER OF THE UN THAT IS NOT PERMITTED MEMBERSHIP ON THE SECURITY COUNCIL.

That is not true. you must be meaning that Israel WAS the only country not belonging to any geographical group from which members are selected. But since 2000 Israel is a temporary member of Western Europe.

9. Israel is the only country excluded from the U.N.'s regional group system… Since Israel does not belong to any group, it is the only country of 190 member states that is not eligible to serve on the numerous U.N. commissions…

See 8. above.

10. In recent years, the U.N. Commission on Human Rights has annually passed five resolutions condemning Israel. This year, they passed seven. By contrast, each of the following countries/regions has been the subject of only one resolution: Afghanistan, Burundi, Congo, Cuba, Iran, Iraq, Myanmar, Russia/Chechnya, Sierra Leone, Southeast Europe and Sudan

11. Nov. 29 is the United Nations Day of International Solidarity with the Palestinian People. No other people has a U.N. Day of Solidarity…

12. Israel is the only state to which a special investigator with "an open-ended mandate to inspect its human rights record" is assigned by the U.N.

13. It is the only state targeted by two special committees and special units of the U.N. Secretariat ostensibly devoted to the Palestinians but in reality dedicated to Israel-bashing worldwide, costing millions of dollars a year.

14. UNIFIL, the U.N. force stationed on the Israel-Lebanon border, hid a videotape of Israeli soldiers being abducted by Hezbollah in October 2000. After finally admitting to having the tape, the U.N. would only show an edited version (in which Hezbollah faces were hidden) to the Israeli government.

15. UNESCO, in Paris, began passing resolutions about protection of Jerusalem holy sites and access for Muslims in 1968. No resolutions about protection or Jewish access were passed from 1946 to 1967 when Jordan controlled Jerusalem and barred Jews from entering…

It is Time to "Leave Egypt"

by Steven Shamrak - August 31, 2002

It is Time to "Leave Egypt". I respect people who do not know and do not care about Arab-Israel conflict. They are honest enough to admit that paying bills and raising children is more important for them. At the same time, there is a danger when someone forms opinions under the influence of selectively presented information, provided by generally bias toward Israel in the press. People become attached to the belief system they have adopted and it is difficult to change it. I would like to tell them following:

1. Israel is on a front line of the war between Arab-Muslim expansionism and Western democracy. This war has already shifted to America and Europe.

2. According to UN own legal opinion: Judea, Samaria and Gaza does not belong to any country at the moment. Therefore, it is wrong to call them ‘Occupied territories’. They used to be a part of Jewish land. There was never Arab country in the Palestine.

Irrelevant.

3. So-called Palestinians are Arabs who moved to the territories during the last 130 year, after the Jews started re-vitalizing the land.

Irrelevant.

4. Arabs have no intention to live in peace with Jews.

This is racism.

5. Arabs respect charisma and strong leadership. It is the time for Israel and her government to show it and stop terror.

This is even worse racism.

6. Enemies and so-called friends have never treated Jewish people as equal. They will never support Israel unconditionally, They do not respect facts where Israel is concern (remember so-called Jenin massacre).

No one should support nobody "unconditionally". In fact, this is the biggest sin of American Jewery, for which many of them feel deep regrets, facing the acts of the Israeli governement.

7. After 54 years of wars and terror, it is time to “leave Egypt”, become an Independent nation, equal among equals. It is time to regain self-respect. No more double standards!

8. Israel was created to fulfill 2000 years old national inspiration of Jewish people. The time is Now!

Goal and Strategy of Islam.

by Steven Shamrak

September 11 and Bali bombing, unfortunately, did not bring the understanding of politics of Islam to the Western homes. Only after Madrid bombing population of the Western countries is coming out of the lethargic sleep. Too much attention was given to Arab-Israel conflict during the last 50 years. Too much responsibility for global terror committed by Muslim terrorists is blamed on Israel. Information about the real source of the conflict is still being concealed from the public.

According to Former Israeli Defense Minister Moshe Arens, Islam has a simple and direct four-point plan for establishing eventual world dominance. All steps are being implemented simultaneously:

1. Totally destroy and eliminate Israel as a country.

2. Defeat or neutralize the power of the United States by terrorism and world opinion. Destroy their will to stand-alone.

3. Bring all Muslim Nations into an Islamic Theocracy such as Iran.

4. Infiltrate all major European Countries, Canada, US and Australia with Islamic immigrants.

Moshe Arens is an aeronautic engineer. his knowledge about Islam is no better than anybody else's (but I still respect his views, he is one of very few honest persons in Israel's Right wing).

World domination of Islam is the Goal. It is time to realize it. The war is global. It had started when Mohamed began spreading “the true religion” around the world, some thirteen hundred year ago. It is the war for survival of Western civilization and Israel is just caught in the middle of the fight between two giant religious ideologies.

For hundreds of years, in the "middle ages", Islam was the culture of enlightenment, science and humanity, while Christianity, especially Catholicism, represented the worst type human persecution and cruelty.

today things have turned around to some extent (Christinan countries such as the US are still involved in large scale terrorism), but this has nothing to do with Religion.

Sunday, December 13, 2009

מה קורה פה, רבנים מתנצלים על פיגוע יהודי



הסימטריה הופרה, מה קורה פה אבנר

אני לא זוכר משלחת מוסלמית דומה שביקשה לבקר בישיבת מרכז הרב. ובבקשה לא להגיד לי שאם היו
מבקרים שם, היו הורגים אותם, אני אפילו לא זוכר גינוי אחד מאושיה דתית מוסלמית



ובכן
זה בדיוק העניין שהצבעתי עליו
האינטרס הברור של המתנחלים הוא להציג את הפורעים כעשבים שוטים ומגונים
זה מאפשר להם להמשיך במאמץ הנואש שלהם להישאר בקונסנזוס
לממשלת ישראל הפושעת יש אינטרס זהה, כדי להצטייר כמתונה ושוחרת שלום. כדי שסגן שר הביטחון יופיע ויצהיר שהממשלה תאכוף את החוק וכולם ימחאו כפיים, וימשיכו להרגיש טוב עם עצמם בשעה שבמרחק של חצי שעה, הכיבוש ממשיך באין מפריע: פקחים פוחדים להסתובב בהתנחלויות, צווים נקרעים לעיני המצלמה, מאחזים "לא חוקיים" לא מפונים במשך שנים, ופעילים לא אלימים נעצרים על ידי הצבא כדי שלא יפגינו נגד הגדר

שימו לב לכותרת המאמר. הפרעות בכפר יאסוף הם המתנה היפה ביותר שהכיבוש קיבל לחג החנוכה

יאיר, העובדה שאתה לא זוכר גינויים מהצד הפלסטיני מיוחסת יותר לחוסר ידיעה או חוסר זיכרון
חוץ מזה, הרבה יותר קל לשולט ולחזק להתנצל. נראה אותך מתנצל אחרי שזכויותיך וכבודך נרמסים במשך עשרות שנים

Monday, November 30, 2009

מעזבונה של רבקה פינטו-אפנדוביץ ז"ל, אחות אבי ז"ל



דודתי רבקה פינטו נפטרה ב-9 בנובמבר בבואנוס איירס, בארגנטינה
בין היתר, השאירה אחריה קובץ של סיפורים קצרים. אני מפרסם את תרגומם לעברית, שהכין בנצי אורנן



ל א ת ר צ ח

אני נזכרת בסרט פולני ישן. גבר יורה, רצח בהזמנה. בחזית התמונה, ניתן היה להבחין בגב הקורבן העטוף ז'אקט מאריג משובץ. להבה קטנה וענני-עשן קטנים מיתמרים מהחורים החרוכים שיצרו הכדורים.

זו פעם ראשונה שראיתי כדבר הזה. רק אז נוכחתי לדעת שנשק חם באמת שורף. לפני כן ראיתי הרבה תמונות ירי, אבל לא עם תוצאות כאלה. היורה נראה שבע רצון מהעבודה שביצע, ובשלוות נפש הוא נפגש בהמשך עם צעירה יפהפייה עמה הוא מקיים פגישה לוהטת. היה זה כאילו נהנה משני מעשיו: ממעשה הרצח וממעשה האהבה.

הוא חייל לשעבר שנלחם בחזית, שם הרצח היה מעשה רגיל. ציפו ממנו שכך ינהג. בהמשך, העלילה מתארת אותו כצעיר המוכן לחיות את חייו באופן אינטנסיבי ובכל הנסיבות.

כפי שקורה בהרבה מקומות בבואנוס איירס, בבניין שבו אני מתגוררת מבקרים בהתמדה עטלפים אשר מוצאים להם מקום קינון בארגזי התריסים של החלונות. אני גרה בקומה ראשונה, ובמרפסת אני מוצאת מדי בוקר כדורים שחורים קטנים, אשר מעידים על הביקורים הליליים של אותם מעופפים.

לפעמים הם גם מראים נוכחותם באחד החדרים. כאשר אישי היה בין החיים, נהגתי לצעוק ולבקש ממנו שיגרשם. אולם, עכשיו אני לבד.

יום אחד, כשסידרתי את חדרי, ראיתי על מיטתי צל גדול עם כנפיים פרושות על-פני הכרית. באותם ימים הזהירו ברדיו ובעיתונים שהעטלפים הם נושאי כלבת, ושחייבים להיזהר מהם. ידעתי שאם אנסה לגרשו, נשקפת סכנה שיתקיף וינשוך אותי. רצתי למטבח, נטלתי מטאטא, ואולי נדחפת על ידי מוצָאי מהפרובינציה, או בגלל הצפייה בסרטים על הג'אוצ'וס, קשרתי סכין לקצה המטאטא. כך,בלי מֵשים, יצרתי דֶקֶר.

חזרתי במהירות לחדרי. כעת לא ראיתי את העטלף. בזהירות הזזתי את הכרית. שם הוא היה. שמעתי את ליבי ההולם בחוזקה. בהחלטה של ייאוש נעצתי את הסכין בקורבן שלי. נרגשת ורועדת רצתי למטבח. נטלתי דף עיתון ועטפתי את גוויית היצור, הנחתי אותה בשקית ניילון, ובערבוביה מוזרה של הקלה ורגש אשמה זרקתי אותה לאשפה.

הייתי מופתעת מתגובתי. בגלל האופי שלי כבת מזל מאזניים נאבקתי, כרגיל, בשני רגשות: מחד, הסיפוק שהגעתי להחלטה ואזרתי אומץ מול מצב מסוכן. מאידך, חוסר השקט שהתעורר בי בגלל הגילוי שאני מסוגלת להרוג, ושמעשה זה היה התפרקות נעימה של מתחים שבהן הייתי שרויה.

רק לשאול רציתי

א. האם המנועים השואגים הם מלכי הג'ונגל העירוני ?

ב. אם אֶזרַע בתַלמֵי מצחי, האם ינבטו מחשבות אחרות?

ג. אם אעשה קשר במהופך, האם אשכח זכרונות עצב אלו?

ד. מה קורה לצלצולי הפעמונים, שחדלו מְצַלצֵל? האם טובעים הם בְכִלאם, האפוף בשתיקות?

2007

איני יודעת כבר מי אני

עולה לאוטובוס מספר 110 בפינת הרחובות קוריינטס וקאנינג. האוטובוס עמוס. קונה כרטיס ומנסה לפלס לי דרך בין העומדים בקדמת האוטובוס. דוחפת עצמי בין אנשים וחבילות ומוצאת לי פינה משלי. מחפשת אחיזה כלשהי בניסיון לשמור על יציבותי, ומוצאת לבסוף פיסת מסעד כסא להיאחז בו. באותו רגע קם צעיר מכסאו ובמחווה של אדיבות פונה אלי. "שבי, גברת". נבוכה, מודה לו על אדיבותו ומתיישבת.

כמו בת מזל תאומים לדוגמא, מציפים אותי שתי תחושות מנוגדות. מצד אחד הרגשה של הקלה וסיפוק על רגעי הנוחות הבאים: לנסוע בישיבה ולהקל את כאבי הגב, ללא משא התיק התלוי על כתפי. כובדו מעיד על כל הפריטים שיש בו, שתפקידם לסייע בכל שעת חירום. מלבד התיק אני נושאת סל קניות ובו סוודר לשעות הקרירות.

בו בזמן, אני חשה באיזו אי-נעימות מוכרת, איזה אי-שקט: מדוע מציעים לי מקום? האם שוב נוהגים אנשים באדיבות, דבר שחשבתי שנעלם מהעולם? ואולי קורה דבר שאני מסרבת להכיר בו? האם כל כך ברור שרואים אותי כפי שאני – זקנה, או אם נאמר זאת ביתר עדינות, גברת בגיל מתקדם?

למרות שהתנסות זו חוזרת על עצמה בתדירות גבוהה, קשה לי לחיות בשלום עם הוודאות, לטוב ולרע, שאני הופכת למישהי אחרת ממה שהייתי.

מרמקול הרדיו שבאוטובוס בוקע אלי קולו של אלברטו מארינו השר: "אמור, בשם האל, מה נתת לי, שכה השתניתי, איני יודע כבר מי אני...".

2005

עוד סיפור על מהגרים

בקומי אותו בוקר הייתה החצר מלאה בארגזים. הייתי בת ארבע בלבד, והארגזים נראו לי ענקיים. אמי ואנשים אחרים, שאף פעם לא ראיתים, הוציאו כל הזמן חפצים מתוך הארגזים. הם דברו יידיש. הבנתי מילים בודדות: "בבית", "פולין", "אוניה", "מים".

אמרו לי שאותה אישה עם הקול הרם והשיער האדמוני המשוח על קודקודה היא ה"בוֹבע" שלי, סבתי. אותו גבר בעל זקן שחציו שחור וחציו שיבה, החובש כיפה לראשו, הוא ה"זעיידע" שלי, סבי.

אבי יצא מבית המלאכה לחייטות, שעמד ליד החצר, וכאשר ניגש אל זאת אשר הצביעו כעל סבתי, קרא לה "אמא".

הייתי נבוכה ומבולבלת. הכיצד? איש מבוגר כאבי, בגובהו, בקולו הרם והסמכותי, היש לו אמא? בדיוק כמוני, ילדה קטנה וחסרת אונים? היה זה נשגב מבינתי.

הבלבול התעצם כאשר שמעתי את אמי קוראת לאיש עם הזקן "אבא".

מסביב עסקו בפירוק הארגזים שלוש נשים נוספות שהיו דודותי, אחיות אמי.

עולמי המשפחתי התרחב בפתאומיות, ותוך בלבול רב. עד אז היו קיימים אבי, אמי, אחי ואני. מלבדם היו שלושה דודים, אחים של אמי.

הורי הגיעו מפולין חמש שנים קודם-לכן, בהשאירם מאחוריהם את קרובי משפחתם. הדודים שלי הגיעו מאוחר יותר, ואיני זוכרת את בואם.

בלילות הבטתי בסבתי המסירה מראשה את שערה האדמוני, ומגלה תחתיו שיער זוהר בלובנו, האסוף בפקעת הדוקה. מאוחר יותר נודע לי, שנשים יהודיות אדוקות נוהגות לאחר נישואיהן להסתיר את שער ראשן על-ידי חבישת פאה. רק לבעליהן ניתנת הזכות לראות את שערן, הנחשב לתמצית יופייה של האישה.

שגרת הבית השתנתה באחת. סבתי נטלה תחת אחריותה את מלאכות המטבח, שבהן ראתה לא פחות מאשר שליחות. בגלל שמירת הכשרות המוקפדת שלה ושל סבי, הבישול היה צריך להיעשות על-פי כל כללי הכשרות. באותו זמן לא ניתן היה להשיג בשר כשר. מה עשתה סבתי? היא המליחה את הבשר במלח בישול והניחה אותו על מכסה סל נצרים, ואת המכסה חשפה לשמש במשך שעות רבות...

אמא אפשרה לה לעשות כמנהגה מפאת הכבוד שרחשה לסבי, המקפיד במצוות. אמי, שהייתה נציגת התופרות מטעם העיירה שלה ב"מועצת המקצוע", הייתה בעלת רעיונות סוציאליסטיים. למרות זאת, היא שמרה על כמה מנהגים אותם רכשה בחיק משפחתה. היא ידעה לתת הסבר הגיוני שיצדיק, לדוגמא, את העובדה שבבית לא אכלו בשר חזיר, או את העובדה שלא איפשרה בישול של מוצרי חלב ביחד עם בשר.

בערבי שבת נהגה סבתי להבריש את הפאה, ועל שמלתה ענדה סיכה בוהקת. אני ליוויתי אותה לבקר את דודי מַתִי בחנות האופניים שלו. שם הייתה מתיישבת ולא מפסיקה לדבר. היא אהבה לדבר, ובביתה לא היה לה עם מי. אבי שהה במשך רוב שעות היום בבית המלאכה, ואילו אמי לא הסתדרה עמה כלל.

לעומתה, סבי היה איש שתקן.היה לו קול רך, והוא נהג לעשן עם פומית. פעם ביקשתיו לאפשר לי לעשן. הוא, בחכמתו, איפשר לי זאת. התקפת השיעול שאחזה בי גרמה לי שלעולם לא אשתעבד להתמכרות זו.

הוא היה חסר אצבע באחת הידיים. סיפרו לי שבפולין היו גברים שהטילו בעצמם מום, כדי שלא ישלחו לחזית. באותן שנים היו בגבול בפולין תקריות דמים רבות.

הוקסמתי מהשיחות שהתנהלו אז בין הורי ודודי, כאשר היו מתאספים להעלות זיכרונות ולנהל ויכוחים פוליטיים. ככל שהתבגרתי גם אני נהגתי, בחוצפתי, להביע את "הדעות" שלי.

כאשר העלו את הזכרונות על "הבית הישן", כפי שכינו את עיירתם, הייתי מקשיבה להם כמכושפת, ובשבילי היה זה כאילו אני עצמי סובבתי בסמטאות הצרות של העיירה, וכאילו איתם ישבתי בלילות הכפור של פולין, בקרבת תנור הפחמים הכבוי, הנוצֵר עדיין את חומו.

לא היו להם זכרונות שמחים מאותו "בית ישן". עוני ואפליה הם שגרמו להם להגר. הם ארזו את כל חייהם בארגזים ענקיים, כפי שראיתי אותם בפירוקם באותו בוקר. מלאי תקוות ואי-ודאות פרקו את הארגזים בארץ זרה, בתורָם אחר הזדמנויות חדשות וחיים של כבוד.

2006

השביתה

זו הייתה שעת פתיחת העסק. אבל אבא עדיין לא קם.

מי יודע כמה הפסיד אמש בפוקר, אמרה אמי.

בכעס וביאוש הפשילה שרווליה, והשתלטה על המצב.

זו לא הייתה הפעם הראשונה. אני כבר ידעתי כיצד לסייע לה.

הייתי בשנת הלימודים האחרונה ביסודי. בו בזמן שפתרתי את הבעיות של "מדריך הקבלה לשנה א' של התיכון", בדקתי את כרטסת חשבונות האשראי של הלקוחות. אלה ששילמו בזמן, ואלה המתמהמהים בתשלומיהם. אהבתי לרשום תזכורות ודרישות לתשלום. התרגשתי מחוסר הוודאות שנגרמה על-ידי הנסיבות.

אמא התקשרה למנהל-החשבונות, שהעביר לה הוראות כיצד לנהוג. בדקנו את שטרות החוב, רבים מהם חתומים ללא ציון כל סכום.

היחסים בין אבי ללקוחותיו התבססו על אמון הדדי: מילת ההתחייבות ביניהם שווה הייתה יותר מכל נייר כתוב. כך קרה שמיד לאחר שאמי התקשרה אליהם, הלקוחות הנאמנים שילמו ללא עוררין את חובותיהם.

הפעם, היעדרותו של אבי ארכה יותר מהרגיל.

אמי לא חסכה בתיאורי חששותיה, ובפירוט הקשיים אשר עליה לעמוד בפניהם. יום אחד לא יהיה לי עם מה ללכת לשוק, כך התלוננה.

אני ידעתי, שכפי שקרה תמיד, כאשר אבי יתאושש ממצב רוחו, הוא יוכיח שוב את כישרונו הרב כחייט, וכאשר הוא משנס מותניו ועובד ללא לאות, הוא ישיב תוך זמן קצר את ההפסדים. אולם, בינתיים היינו צריכים להסתדר כפי יכולתנו.

באותו זמן, באופן בלתי-צפוי, העובדים והמתלמדים בכל בתי המלאכה לחייטות הכריזו על שביתה. הם ניסחו עצומה להעלאת משכורות, ודאגו להפיצה בכל העיר.

אמי תמיד הזכירה לנו, שבצעירותה הייתה נציגה של התופרות בעיר הולדתה, ומעולם לא זנחה את רעיונותיה הסוציאליסטיים. כאשר קיבלה לידיה את העצומה, ללא היסוס ובלי להתייעץ עם איש, הייתה הראשונה והיחידה לחתום עליה. העובדים ערכו הפגנה ברחובות המרכזיים בעיר, שבמהלכה עברו בפינת הרחוב של העסק שלנו. הם עצרו במקום, מחאו כפיים והריעו לכבוד עסק החייטות שלנו. אמי יצאה בהתלהבות אל פתח החנות ובידיים מורמות בירכה אותם. ממש כמו אוויטה, הייתה לועגת לה דודתי, בהזכירה כעבור ימים את האירוע. איני זוכרת כיום איך הסתיים המאבק.

אבי חזר לאיתנו ממצבו הירוד, לשמחתם של הלקוחות הנאמנים שלו. אולם, כשפגש מחדש בקולגות שלו, בעלי עסקי החייטות האחרים, לא ידע אבי היכן להחביא עצמו.

שיניים

שקועה בזכרונות, לפעמים איני מכירה את עצמי. האם כה השתניתי?

שיני החלב שלי החלו להתנועע יותר ויותר, עד שנתלו כאילו על חוט דק. היו שאחרו ליפול. בחוסר סבלנותי, כיוון שהפריעו לי או חששתי פן יפלו ואבלע אותן, נקטתי בשיטה שאיני יודעת אם הייתה זו המצאתי, או נוהג הילדים באותו זמן.

חיפשתי איזה וָו בקיר, קשרתי בחוט את השן הרופפת, עליתי על שרפרף, קשרתי את קצהו השני של החוט לוו, קפצתי אל הרצפה, והנה – השן מחוץ לפי.

אני זוכרת דודה שהתגוררה בביתנו. היא הייתה מאוד ביישנית וכמעט לא השמיעה הגה. איש מאיתנו לא ידע מה מחשבותיה ומה היא מרגישה. פעמים ליטפה ראשי בהביטה בי ברוך.

פעם אחת, בעת ויכוח סוער, כמובן ללא השתתפותה, התחילה לרעוד ולצעוק צעקות מקוטעות. אמי נבהלה וניסתה להרגיעה. הבהילו את שכנתנו האחות, שהזריקה לה זריקת הרגעה. הדודה נרדמה על הספה בפה פעור. המשפחה עזבה את החדר על קצות האצבעות, כדי שלא להעירה. אני נשארתי, בהביטי בה ובהקשיבי לנחירותיה העדינות, שהפכו לצפצופים שקטים ששינו את הטונים שלהם לפי מקום יציאתם מהפה: ממרכז הפה, או ממרווח שנותר אחרי שאיבדה אחת משיניה, ולא הספיקה להחליפה.

ממש בעיה, השיניים האלה. בעירנו לכולם כמעט הייתה מערכת שיניים שלמה (טבעיות או מלאכותיות). בכפרים ובאזורים העניים, הפיות מלאים בְחורים שנפערו בגלל אותן שיניים שאבדו.

כמה יפות השיניים של אלה המופיעים בטלויזיה. איך אני מקנאה בהם, כשהמצלמה חודרת אל פיהם ומציגה שיניים מושלמות וצחורות כשלג!

ביקורַי הראשונים אצל רופא השיניים... מוקף בארסנל מכשיריו, היה האיש הכרסתן הזה, נשען על הכורסא אליה טיפסתי. שקועה ביאושי ואחוזת חרדה, הייתי רואה אותו מרכין עצמו לקראת פי. עם זאת, קלטתי בבהירות יתר דבר שהצחיק אותי: בטנו העצומה, הסמוכה ללחיי, השמיעה כל הזמן מיני רשרושים וקולות.

הו, שיניים, שיניים שלועסות, שיניים שנושכות, לפעמים כה חדות! כגננת ידעתי עד כמה יכולה להיות כואבת נשיכתו של ילד נעלב ונזעם.

ממשיכה לטעום מהזכרונות. חלקם טועמת בעונג, מפוררת ובולעת אותם בהנאה. אחרים קשים מדי לשיני השחוקות ואני בולעת אותם בקושי. אני יודעת שמאוחר יותר יפיקו רעשים ותנועות בלתי נעימים.

אבל אלה דברים של מה בכך. היום אני כבר חיה בשלום כמעט עם כל זכרונותי.

2008


אחוות הלבבות

ראיתיו. הוא ישב בשורה הראשונה באולם הקונצרטים הקטן והמחבק.

זה היה הוא, בדמותו הגוצה והזקן המכסה פניו וכרסו.

מבטו ושפת גופו הביעו אי-שקט וכאב.

על הבמה שלישיית נגנים וכליהם: פסנתר, קלרינט וצ'לו. הם ניגנו יצירה שהוא הלחין זמן קצר אחר שהודיע על החלטתו שלא להלחין יותר. בהגיעו לגיל שבו בטהובן נפטר, הוא הרגיש שאינו יכול יותר לברוא צלילים...

אולם, בקשתו של החבר נגן הקלרינט גברה על החלטתו, והוא הקדיש לו את היצירה הזו. ביצירה באו לידי ביטוי כל היופי של צליליו: התשוקה, הדרמטיות, הפיוטיות והרגישות. מוזיקה המרוממת על-ידי כוחות חיות שופעים, שהתפרצו למרות הרצון לכלוא אותה.

למרות שאלחנדרו אישי לא היה עימי מאז 1991, המשכתי תמיד לראותו לצידי, מלא הערצה לברהמס- אותו מלחין שהלך לעולמו לפני 106 שנים.

נגני השלישייה הפיקו צלילים שפרטו על רגשותינו והשתלטו על ישותנו.

היינו שבויים לגמרי בצלילים. התרגשנו בהקשיבנו לפסנתרנית האורגת את האקורדים בוירטואוזיות וברוך, באפשרה לחבריה הנגנים לחלוק עמה את קדמת הבמה; לצ'לו שתרם תשוקה ותמיכה הרמונית, ועם זאת איפשר את מעופם של צלילי הקלרינט, לעתים מלאי-עוצמה, ופעמים אחרות ענוגים ורכים.

שם היינו כולנו: ברהמס, הנגנים, אלחנדרו, אני ויתר הקהל – מאוחדים מבעד לזמן והמרחק, באותה חוויה.


דודתי אינֶס

"עליך להשגיח על האחים שלך ולטפל בהם, את הבכורה" – זו הייתה צוואתה של סבתי אל אמי, על ערש-דווי.

כל חייה אמי נשאה על כתפיה את החובה שהטילה עליה אמה, גם כשהיה הנטל כבד מנשוא.

תחילת המאה העשרים. אמי, כבר נשואה לאבי, מגיעה לארגנטינה. היא חוסכת פרוטה לפרוטה, כדי להביא את שאר בני המשפחה לארץ המובטחת. האחרונה שאמי דאגה להבאתה הייתה דודתי אינֶס, הצעירה בין האחיות, והיפה שביניהן, שזה עתה סיימה את לימודיה בגימנסיה. היא הייתה שונה לחלוטין מכל המשפחה.

"מי יכול היה לשלוח את ילדיו ללמוד בגמנסיה, ומלבד זאת עם ה"נומרוס קלאוסוס" זה היה בלתי אפשרי" – כך אמי. לשאלתי מה זה "נומרוס קלאוסוס", הסבירה שבפולין היו הגבלות קשות לקבלת יהודים לבתי ספר תיכוניים וגבוהים.

דודה אינס ואני נהגנו לטייל יחד ולהצטלם. אני עדיין מחזיקה באחד הצילומים, בו רואים אותנו כורעות על שפת מזרקה שבאחת הכיכרות, ודמותנו נשקפת במי המזרקה. דודתי משעינה סנטרה על ידה, ומבטה מסתורי וטורף, תערובת של גרטה גרבו ומרלן דיטריך. אני מביטה בה מוקסמת.

פעם ליוויתי אותה בעת שביקרה אצל רופא המשפחה לצורך יעוץ. הוא היה צעיר יפה תואר, והיא התבקשה לצורך הבדיקה להתפשט. בצאתנו מהמרפאה, היא ביקשה ממני לא לספר על כך למשפחתי; ואני, שהייתי בת שש, לא הבנתי את בקשתה.

לדודה אינס הייתה הצלחה עצומה בטיוליה בשכונה, לבושה אמנם בבגדים צנועים, אולם מאד "אירופאים".

אמי השתדלה לשמור על צוואתה של סבתי, אך עם דודה אינס היה לה קשה מאוד לקיים את הדבר." אל תתערבו לי בחיים!", הייתה מתריסה נגד אמי.

יום אחד עייפה מהשגחתם המתמדת של אמי ואחֶיה, ארזה מזוודתה, ועשתה דרכה אל העיר הגדולה, אל בואנוס איירס.

"אל תדאגו לי, אני בסדר גמור", הייתה כותבת במכתביה. אמי,בייאושה, ביקשה מאחיה: "מתיאו, סע ובדוק איך היא חיה וממה היא מתפרנסת. ואם תראה שלא טוב לה, החזר אותה לכאן!"

אינס עבדה בבית חרושת למוצרי עור, התפרנסה בקושי, וסבלה מחסור. היא הצליחה להתקבל לקבוצת תיאטרון יהודי, התיאטרון המיתולוגי "איפט", ושיחקה בתפקידים מאד קטנים שגרמו לה אושר. הבמה תמיד משכה אותה.

"את מוכרחה לחזור. את ממיתה את כולנו בדאגה אליך. אחותך אינה אוכלת ואינה ישנה בגללך!" – כך דודי מתיאו נוזף בה.

דודה אינס תמיד רצתה להתרחק מהאווירה המדכאה ומרגשי האשמה שאפיינו את המשפחה. אולם, הנימוקים של אחיה והבטן הריקה הכריעו את הכף, והיא חזרה למשפחתה בקוריינטס.

בבואנוס איירס היא השאירה תלוי ועומד רומן שניהלה עם ארנסטו, עיתונאי צעיר, מזכיר המערכת של העיתון "ארגנטינה החופשית", שהיה עיתון מוערך באותם ימים. בין היתר כתבו בעיתון סמואל אייכלבאום ואלברטו גרשונוף.

הזוג החליף מכתבים במשך שנה שלמה, ואמי שוב הייתה חסרת מנוחה. "מתיאו, אתה צריך לדבר עם הבחור, לשאול מה כוונותיו" – כך אמי.

הפעם מתיאו לא נסע, הוא כתב. עברו מספר ימים, וארנסטו הופיע. נראה היה שהיחסים "רציניים". אנחת רווחה נפלטה מאמי ומשאר בני-המשפחה. הסתכלתי עליו בהערצה ובקנאה. לא רציתי שיגנוב לי את הדודה.

הסכמתי,אם כי מתוך חוסר רצון, לשלוח ממשרד הדואר מברק למשפחת ה"חתן", שבלשון לקונית הודיע: "מאורסים, אינס וארנסטו".

דומים ושונים

איני יודעת אם עלי לחפש אחר הזיכרונות, או לאפשר להם לחפש אחרי.

לעתים עולות בי מחשבות, שחייתי כמה מסלולי חיים במקביל. רואה עצמי מתגשמת בדמויות שונות. אם כי יש בהן מן הדומה, לכל אחת יש מאפיינים אחרים.

כך מופיעים:

חסר ההגנה.

זה המתקומם רק בתוך-תוכו.

המטיף המציב דרישות.

השופט הדן עצמו ומעניש ללא חמלה.

ההורס אלים מן העבר, ומשתוקק לפתוח דף חדש.

האידיאליסט ששואף לשינוי גורלו ובשינוי גורל העולם.

הפוסח בין שני הסעיפים.

הספקן והמאוכזב, אשר רואה עצמו כגרגר חול, או כטיפה במרחבי הים.

אישיותי העכשווית, שאיני מעזה עדיין להגדירה, מחוברת מכולם. איתם היא חווה את הזיכרונות.

כעת איני שופטת אותם. אני נזכרת בהם בהבנה וברוך.

והם יודעים זאת. אני שמה לב, כי הם כבר לא סובלים, ואולי הם אף שמחים.

היה זה כאילו ציירי זמנים שונים היו משתמשים בקשת הצבעים, כדי להציג את תהפוכות העולם.

היום הצבעים שלי פחות יוצרים ניגוד, הם רכים ומפוייסים יותר, מועשרים בגווני האתמול.

ואני רוצה להמשיך ולצייר. אם כי לעתים אני מרגישה עצמי פחות קלה, אני רוצה להאמין שרק הסגנון השתנה.

גם אם אחפש, גם כי אמצא, העלאת הזיכרונות תמיד קוסמת לי.

2006

?לחזור

את ילדותי חוויתי בעיר קוריינטס, בבית שהיה קרוב אל הנהר, בגרעין ההיסטורי של העיר. זה היה הבית החמישי בו התגוררה משפחתי במשך השנים. היה זה בית חמר ששופץ ונצבע, אך בכל זאת, בית חמר פשוט.

בגיל אחת עשרה הייתי מעסיקה עצמי בהחדרת עפרונות בקירות, שלתוכם חדרו ללא קושי. זכורני, שכאשר אכלתי מנדרינות, נהגתי לזרוק גרעיניהן באויר, והם נפלו על פיסת האדמה שבחצר המרוצפת בחלקה. כך, בגלל המעשה המגונה שלי, גדל בחצר הבית עץ מנדרינות לתפארת.

בדירה אליה עברנו עם העתקת מגורינו לבואנוס איירס, עם רצפות הפארקט שלה, לא יכולתי להתענג כפי שהתענגתי בעיר הולדתי. אף פעם לא הפסקתי להרגיש בת-כפר בעיר הבירה. למרות זאת, איבדתי במהירות את המבטא הפרובינציאלי, ועל כך אני מצרה עד היום. דמיתי לזליג, אותה דמות שיצר וודי אלן, שחיקתה את איש השיחה שלו. לשמחתי, כאשר אני שבה לקוריינטס, אני חוזרת במהירות למבטא המקומי.

כעת, אני שבה באוטובוס מאחד מביקורי הרבים בעיר הולדתי. כבר איני חווה אותה ציפיה ונוסטלגיה, כפי שחוויתי בביקורי הראשונים. רגשות אלו התחלפו ברגשי כעס וזעם. אני מתפלאה במוצאי בתוכי רגשות אלו. אט-אט חודרת לתודעתי ההכרה, שאיני משאירה אחרי את " קוריינטס שלי". הדבר דומה כאילו הטילו על אותה עיירה נידחת איזה כיסוי מודרני מדומה. רחובותיה עמוסים במשרדי תקשורת, בחנויות לצילום מסמכים, סוכנויות הימורים ושאר מטנפי רחובות. כבר לא נפגוש אותו נהג חייכן ואדיב, שהמתין תמיד על מדרגות הכניסה לבית אלמנת וידאל, המושל לשעבר של המחוז.

מתהלכת ברחובות, מקווה לפגוש פנים מוכרות, ומגיעה למסקנה שאין לדבר תוחלת, כי במקום שאחפש ראשים עטורי שער שיבה או ראשים קרחים וגווים כפופים, אני מקווה למצוא צעירים בלונדינים או שחרחרים, מחוטבי-גוף, כפי שהשארתים לפני חמישים שנה.

לכן, אני מעדיפה לחזור לקוריינטס שחרותה בנשמתי. גם היא השתנתה במשך השנים, כשאני מעריכה אחרת את הזכרונות העזים השמורים עמי מאותן שנים רחוקות.

היום אני מעדיפה, בצער רב, לעבור, בלא לעצור, דרך אותה עיר, העיר החיצונית, הזרה, זו העיר הנשארת מאחורי.

2005

מולדת-האם MADRE PATRIA

מה שמך? חואקין פאלסיוס מדינה!

נעמדתי קרוב כדי לחזור ולשמוע, מוקסמת, את התשובה של בנו של השכן. הוא הגיע אמש מספרד. הוא היה כבן שבע, והפליא אותי שילד בגילו הוא בעל מבטא כה ייחודי. עד אותה עת, שמעתי מבטא כזה רק מאביו השען, שהשתקע בקוריינטס עירנו זמן קצר לפני-כן. שתי בנותיו הבוגרות ובן נוסף איבדו כמעט את המבטא הטהור, שבו התבטא חואקין באופן כה נמרץ.

היה זה בשלהי שנות השלושים. בשכונה כינו אותם ה"פלאסיוס".

אהבתי לבקר אצל השען, לשבת בבית המלאכה שלו, ולצפות כיצד הוא מחטט בקרבי השעונים.

רעייתו, שהגיעה עם חואקין, נראתה מאד רצינית. היא חונכה בבית ספר של הנזירות. היא הייתה מפליאה במלאכת הסריגה, ולכן אמי ודודותי שכרו את שירותיה כדי לסרוג למשפחותיהן סריגים יפהפיים בשני צבעים. אני זוכרת עדיין את צורתם של הסריגים: בשוליהם צבעם היה כהה, והצבע הלך והתבהר ככל שעולים כלפי הצווארון, ובמרכז מתנוסס מוטיב פרחוני: עלי כותרת כהים על רקע בהיר, או להיפך.

בבית הספר היסודי למדתי, שספרד היא "מולדת-האם". בו בזמן שהספרדים הכשירו את סן מרטין להיות גנרל, הם הפכו לאויבים שאותם היה צריך סן מרטין להביס, כדי שאנחנו הארגנטינאים נוכל להיות בני-חורין.

שנים רבות מאוחר יותר, כשיכולתי לנסוע, לא היססתי לכלול את ספרד במסעותי. רציתי להכיר אותה, ולבדוק איך ה"חואקינים" בתוך עמם. התקשיתי לשכנע את אישי היהודי-פולני שיתלווה אלי. הוא עדיין סבל את הגירוש הכואב של היהודים מספרד במאה ה-15.

הוצאנו אל הפועל כל אותם טיולים וביקורים אותם נוהגים לערוך. נהניתי לראות את המלכים הקתוליים, פרננדו ואיזבל, ששכבו על מיטת אבן, ראשיהם על כריות נפרדות.

הכרית מתחת לראשה של איזבל שקועה יותר מזו של פרננדו. איזבל הייתה חכמה ממנו, ועל-כן מוחה היה כבד יותר...

כך סיפרו לי.

באותו מבטא עמוק של חואקין, בן השען.

2008

Thursday, November 26, 2009

תשובה לרב חובל איטלקי. סתם, לבן-דרור ימיני



וזכה לשבחים רבים משמאלנים לשעבר, מאוכזבי אוסלו כמוהו. סוף סוף תועמלן ימני מנומק, הגיוני, משכנע
נכון? לא נכון


להלן תגובתי

ראשית, ימיני הוא עיתונאי שאני מאד מעריך, ואת ספרו הנשכח "אגרוף פוליטי" קראתי כמה פעמים

דעתו הנוכחית על הסכסוך מנומקת ודעתנית. הסגנון שלו הוא קנאי ומתלהם בדיוק כמו אלה שאותם הוא מבקר, אבל לזה אנחנו רגילים, גם אני כזה, רק בלי הכישרון שלו

דעותיו הנוכחיות מבוססות על חצאי אמיתות, אי דיוקים, מידה מסויימת של גזענות, וגם סתם נימוקים הגיוניים שאני לא מקבל, אבל יש בהם הגיון

נתחיל

ימיני טוען, שמדינת ישראל מעוניינת בהסדר, ואילו הערבים מעוניינים רק בצדק

לדעתי זה שקר. מדינת ישראל היא אוסף של הרבה פרטים, שרובם באמת מעוניינים בהסדר, ומוכנים לשלם את מחירו. אבל הם מונהגים תמיד על ידי ממשלות שלא מעוניינות בשום דבר חוץ מאשר המשך המצב הקיים, ואם חייבים - לשנות אותו רק במידה הנדרשת כדי להישאר בשלטון
כל השינויים שחלו בעמדותיו של השלטון בישראל, בעשרות שנים האחרונות - נכפו על הממשלה על ידי המציאות, המלחמות, המעצמות, לחץ ציבורי או מעשים של קבוצות לחץ, בעיקר המתנחלים. שום יוזמה לשינוי לא התחילה מהממשלה. אני מנסה להיזכר כמה זמן זה כבר כך - ולא מצליח להיזכר בפעם האחרונה שממשלה כלשהי בישראל יזמה מהלך שיצר שינוי. בואו נלך אחורה - ההכרה בצורך במדינה פלסטינית, תכנית מופז, ההתנתקות, תהליך קמפ דייויד, אוסלו, ועידת מדריד, ביטול איסור המפגשים עם אש"ף, ועוד ועוד
הלוואי שהערבים היו מקבלים צדק. אם היה צדק, הם כבר היו מקבלים מדינה שאפשר לחיות בה, ולא אוסף של טלאי קרקע

הצדק של הערבים לא מבוסס על יותר שקרים מאשר הצדק שלנו. לא משנה אם היו כאן ערבים או פלסטינים או פלישתים במשך 1000 שנה או 100 שנה או רק כמה ימים לפני שהציונים הגיעו. מי שגר כאן לפנינו, אין לנו שום זכות לגרש אותו

ימיני באמת רוצה להחזיר את השטחים, אבל טוען שאין לו למי. לדעתי, מתוך פחד בלתי מוסבר מהפלסטינים, הוא מעדיף להשאיר את המצב הקיים, ולשם כך הוא זקוק לתירוצים. העובדה ש"הערבים" סירבו להחלטת החלוקה לפני יותר משישים שנה נראית לו תירוץ טוב

ובכן ראשית, עברו מאז שישים שנה, כל אלה שסירבו אז כבר מתים, והיום חיים כאן בני אדם אחרים. אבל ימיני, שמתנגד לביסוס ההסדר על "צדק", לא נאה מקיים. הוא דורש, איך לא, צדק: אם סבכם וסבתכם סירבו אז להצעת החלוקה, אכלתם אותה. עכשיו אין הסדר

שנית, מי שסירב היו מנהיגים ערבים שאיש לא בחר, ולא צודק שבניהם ובני בניהם ואנחנו ובנינו ובני בנינו נסבול מההחלטה השגויה הזאת

תירוץ אחר שימיני אוהב להשתמש בו, הוא ש"כך עשו כולם". אנחנו הפגזנו אזרחים בלי הבחנה? גירשנו? אנסנו? לא מכחיש. אני רק טוען, שכולם עשו כך, ולכן זה נסלח. ובכן, זה לא נסלח, לא צודק וראוי לתקן ולפצות על כך. המחקר ההיסטורי, כולל של שמאלני לשעבר כמו בני מוריס, מוכיח שלישראל היה חלק גדול בהיווצרותה של בעיית הפליטים. יש הרבה מומחים גדולים יותר מימיני שטוענים, שבעיקר הפלסטינים מעוניינים בהצהרה, בהודאה באחראיות, וכמובן בפיצויים, אבל לא במימוש בפועל של זכות השיבה. אבל את ימיני זה לא מעניין. הוא, הליברל הגדול, שמעוניין בשיבה אל שולחן הדיונים בלי תנאים מוקדמים - מציב תנאי מוקדם: על זכות השיבה אפילו לא מדברים. טוב, אז לא מדברים, רק נלחמים. לחברה מילטאריסטית כמו ישראל זה בוודאי יותר קל

ימיני מבסס חלק מטיעוניו על ראיית האיסלאם כמייצג של תרבות נחותה מבחינה מוסרית. בעיניו, האכזריות והאלימות הם מאפיינים של האיסלאם. זוהי בעיני השקפה גזענית, גם אם היא עטופה בים של הצדקות כביכול ונתונים היסטוריים. כפי שאמרתי פעמים רבות, זה לא האיסלאם אלא הסיטואציה הפוליטית. הוכחה חדשה לכך קיבלתי בסדרת מאמרים שעשה איתי אנגל על רואנדה, אם זה מעניין אתכם אז נדבר עליהם בדיון הבא. בעיני זה מדהים ומרתק


ואחרון, ההשוואה בין הפליטים היהודים לערבים
הדומה בין שני המקרים הוא ששניהם גורשו ושרכושם הוחרם. לכן ראוי לדרוש פיצוי בשני המקרים
אם סך הרכוש היהודי גדול יותר, אז שהיהודים יקבלו פיצוי גדול יותר, אין לי בעיה. זה רק כסף, והכסף יימצא אם זה מה שיפתור את הסכסוך. אבל אני חושד, שגם כאן ימיני לא ממש מעוניין בפתרון. נשמע מדבריו, שהוא מקווה שהדרישה לפיצוי גדול יותר תכשיל את העיסקה

מה שלגמרי לא דומה הוא, שהערבים גורשו ממה שהם רואים כביתם, ואילו רוב היהודים לא רצו להישאר בארצות ערב, ולא רוצים לחזור לשם. ולכן אני לא בטוח, שבהשוואה בין האובדן ייצא, שהיהודים איבדו יותר. אבל שוב, זה עניין למשא ומתן

לסיכום, ימיני הוא בעצם מצביע "מרצ" הקלאסי. הוא מעוניין לסיים את הכיבוש, ולהחזיר את כל השטחים, מהסיבה הלא נכונה. פשוט נמאס לו לראות ערבים, הוא רוצה אותם שם ואותנו כאן. לא מעניין אותו לפתור את הסכסוך בגלל חוסר הצדק שבו, אלא בגלל שהסכסוך לא נעים לו ולא טוב לעסקים. לא מעניין אותו לראות את התמונה מהצד השני, לא מעניין אותו להשתלב במרחב הים תיכוני - למרות שהוא בעצמו מזרחי! זה פרט מעניין ולא מובן

כל עוד הרוב בישראל ימשיך לחשוב כך, והרוב לדעתי חושב כמו מר"צ למרות שהוא מצביע ל"ימין", אם להיות בעד מדינה פלסטינית זה היום ימין - כל עוד הרוב ימשיך לחשוב שרק אנחנו צודקים ורק אנחנו הקורבנות, הסכסוך הזה לא יסתיים. אבל רק להזכיר לכם, יש זמנים שבהם גם אנחנו סובלים ממנו. עכשיו יש פסק זמן, שאותו הממשלה שלנו מנצלת כהרגלה כדי לבזבז את הזמן. אבל אין סטטוס קוו באזורנו - ויגיע זמן שבו שוב אנחנו נובל במקום להוביל

Wednesday, November 18, 2009

"GILO IS NOT A SETTLEMENT" (is it not?)

I am pleased and honored to host here a post from the blog of my dear second cousin, the distinguished Avi Galanti. Following is my (inevitable) response.





I was born in Gilo in 1973 and spent most of my childhood there. On weekends we would go to Bethlehem and shop at the main market. It was a relatively peaceful time and for the most part Jews and Arabs got along...

Gilo was taken back by Israel during the Six Day War in 1967. Prior to 1948 Jews were living in Gilo, today a beautiful mountain top neighborhood, located southwest of Jerusalem’s old city. During Israel’s Independence War in 1948 the Egyptians fought hard in that front trying to make advances towards capturing Jerusalem, and although ultimately defeated, Gilo remained under Arab control.

Since 1967 Israel developed Gilo and it is now home to over 60,000 people. Not settlers, just ordinary people, representing Israel’s entire political spectrum. Gilo, unlike the settlements, is home to Left-wing Labor Party and Shalom Achshav (Hebrew for: Peace Now) advocates, as well as right-wing supporters. Gilo is in Israel’s consensus as Kansas City is to Americans.

Gilo is connected to other Jerusalem neighborhoods and is an integral part of the city. The proposed addition of 900 units is on the north side of Gilo, towards other established Jerusalem neighborhoods. That is to say that the addition will not be to the south towards Har-Gilo or Beit-Jalah.

I think Barack Obama’s criticism is misplaced, misguided, and irresponsible. In his remarks Mr. Obama said the approved construction could prove "very dangerous" by fuelling Palestinian anger and harming prospects for peace; in essence fueling anger among Palestinians!!

Israel’s isolation in the world is growing deeper and any chance for reconciliation with the Arab world is quickly diminishing. Obama in his attempt to appease the Muslim world has turned a cold shoulder to Israel and demanded something that was never an issue before - a full stop to all settlement activities, without distinction, as a pre-condition for sitting down and negotiating a peace deal. The Palestinians seized the moment and immediately clenched to this demand. They clearly saw this, and openly declared it, as a momentum against Israel.

Settlements were one of the critical elements discussed during peace negotiations between Mr. Abbas and Mr. Olmert. However, construction for natural growth in the settlements and building in East Jerusalem, were never a reason for halting talks. Thanks to Mr. Obama’s infinite wisdom and worldly diplomatic gravitas, the peace process is all but dead, Mr. Abbas is threatening to leave office shuttering any vague hopes for renewing negotiations, and Palestinians are contemplating launching a third Intifada and declaring statehood unilaterally.

Rather than creating this deadlock by making unrealistic demands, Mr. Obama should have studied the comprehensive and far reaching peace deal Mr. Olmert had offered Mr. Abbas, and focus on having Mr. Abbas and Mr. Netanyahu sit and talk peace. Mahmoud Abbas by the way, was too foolish or too scared (or both) to accept the peace offer. He missed an incredible historic opportunity to bring peace to the two people and equally important, to take a brave stand against radicals in the Palestinian camp (Hamas and others) who have no interest in ending the conflict.

Other countries around the world were also quick to jump on the bandwagon and hold Israel’s actions responsible for failing to move the peace process forward. Israel is heavily criticized by its European allies, Russia and neighboring Arab countries like Egypt and Jordan, following the tone coming out of The White House and the U.S. State Department. The interesting thing is, the current Israeli government has done nothing more to aggravate the situation than previous governments (left and right) had done in the past.

Funny world we live in - Iran is deceiving the world and making progress in its pursue of nuclear arms, North Korea has been doing it for years, the world’s economy is still struggling to overcome a deep recession, the war in Afghanistan is a disaster where the most corrupt government on the planet is running the show, the war in Iraq is ongoing, Pakistan, a nuclear power, is fighting growing elements of Taliban forces inside its borders, Lebanon is all but taken over by Hezbollah, China continues to manipulate its currency and do nothing about human rights... and while all this is going on, Mr. Obama, followed by other world leaders, are quick to condemn Israel for approving the construction of a hotel in Jerusalem on land owned by Jews, or 900 units in a neighborhood that is as much Israeli as Tel Aviv is.

Monday, August 10, 2009

Sunday, July 26, 2009

שיר הלל לחקלאות בישראל



ישראלית עאלק... כמעט כולם שם תאילנדים

Thursday, April 23, 2009

CyberTorah: Remembering Who We are


My Rabbi, David Booth, sent us this wonderful weekly column:


I was struck during Pesach by how much we talk about our stories and our experience. We as a Jewish people experienced oppression and poverty and we rejoice in having found freedom. So we tell of the plagues and we sing dayenu and remind ourselves of our stories.


The Hagaddah loves our stories of oppression and redemption. We go right from the four questions, when we expect to hear of the Exodus from Egypt, and start hearing about Lavan’s oppression of Jacob. Louis Ginzberg argued that this odd passage is really code and that the Rabbis are telling of their own experience under Roman persecution.


Later in the Seder the door is opened and in traditional Hagaddot we ask God to “pour out Your wrath.” This passage, written immediately following the Crusades, puts yet another moment of Jewish darkness into the narrative of the Hagaddah. As an aside, every year I invite one guest to tell us how to treat this somewhat disturbing passage. So some years we have read it as is with explanation about context. Other years we have omitted it and focused only on hope. And in still other years we have read other texts, including the medieval revision titled “Pour out Your love.”


In all these places, we tell our own stories of darkness embedded in the hopeful quality of the Seder. Just as God once brought us through the darkness of midnight to the dawn of redemption, so also in each of our stories of darkness there is the possibility of light. And for this we pray.


Yet the Seder, for all its hopefulness, is inwardly focused. Only on the margins do we recall the stories of others, or see ways in which the narrative expands. Many of us have the custom of removing a drop of wine for each plague to recall the suffering of the Egyptians. Many of us recall hunger and poverty more generally when reading of the bread of affliction. But overall, the Hagaddah focuses us on the particular rather than the universal.


There is a strength to this inward focus. The Seder focuses on Israel to remind me that Israel ought to hold a special place in my heart. Suffering and darkness are found elsewhere, but I take as my special responsibility the challenges facing Israel. That inward focus also reminds me that my own problems and challenges matter and that the light of a new dawn waits for me too. Trivial as my issues may feel at particular moments, they matter and are part of this narrative.


Yet the Seder, by telling these stories, by reminding us that there is a new dawn yet to come, invites us to see anew the sufferings and difficulties of others. It is from the particular that we learn the universal. We tell our own story of oppression and loss of freedom and that inspires in us a concern for those oppressed or suffering from poverty around the world. We have the courage to tell even of our own anger and so remember how oppression and destruction can lead to anger and away from peace. And the dawn promised by the Seder provides a new light that gives us the strength to see the sufferings of others and to strive to help.


I intend to use the occasion of this Passover now past to bring the other narratives that hover in the margins of the Hagaddah more front and center in my own life. I want to do more especially at this time of economic hardship to feed those still eating of the bread of poverty. I want to do more to bring an end to oppression, terror, and violence throughout the world. And I want to look at my own closed off places, the places where I bring darkness into the lives of others, and find a new light of renewal for me that engenders greater compassion in me.


Shabbat Shalom & Happy Hametz


Rabbi David Booth

Saturday, February 28, 2009

Israeli Elections 2009

...A reflection

and a prediction at the end

So, another elections campaign is over, the 18th in 61 years, which will determine the 32nd Government of Israel. Sounds wired to Western ears, doesn’t it? Maybe not if you are an Italian. But in most other democratic countries, it is pretty odd, that there would be so frequent political changes. (Is Israel a democratic country?... well, that’s a whole separate topic, I don’t know if I want to go there right now. But in short, my answer is Yes, partially).

Yeah, especially when you are an American, it must be extremely strange to hear that the elections in Israel do not take place on a regular basis. I mean, in the US, elections happen on the first Tuesday of November, exactly every 4 years. In 233 years, four presidents have died while in office, another four have been assassinated, and one resigned. Nonetheless, all were succeeded by their vice presidents, but elections were never pulled in.

But maybe the hardest thing to comprehend, for a non-Israeli, is the fact that the winning party, Kadima, which won the most number of votes and parliament seats once again, will not form the next government.

Strange, ha?

Well, this is the way the Israeli system works. The Prime Minister has to win the support of the Parliament on every major item on the agenda, such as the Budget; so He (or, if Kadima really won, it would be She) must form a Coalition of parties which would constitute an absolute majority among the 120 seats in the Knesset, the Israeli Parliament. Kadima, with its 28 seats, just can’t do that, while all the rest of the “Left” parties combined have only 27 seats. When counting the 27 seats, I even included Shas, which is a sectarian, ultra-orthodox, kind of Right-Center party, and which will be in any coalition, Right or Left. However I did not include the Arab parties, because nobody takes them into account for a government – not even the Arab-Jewish party Hadash.

Following the elections, everybody loves to hate Evet (Avigdor) Lieberman. Well, maybe except for the 13% who voted for his party, “Israel is Our Home”(1). The Left is mad at him – because Lieberman, whom they see as a Right-wing, hard-liner racist, is the big winner of the elections in which everybody else lost, especially the Leftist flagship, Meretz (2). The Likud (3) feels uncomfortable with him, because the last thing that the Likud wants is to establish a conservative narrow coalition, which will have to carry out its ambitious lunatic ideology, with nobody else to “soften” its agenda.

Personally, I think that there is more than a bit of hypocrisy here. After all, as brutal and frightening Mr. Lieberman might seem, all he wants to do is what the Likud, Kadima and the Labor parties have actually been carrying out all along – to alienate and oppress the Palestinian inhabitants of this land, both citizens and occupied, to the point where they would just want to leave or give up their Israeli citizenship. The difference is that those more “moderate” parties never declared it as their policy. But that’s where the hypocrisy is.

Lieberman, formerly Netanyahu’s cabinet general manager, formerly a member of the “Transfer Party” (4), and further formerly, a Kahana (5) member, this time ran on a ticket that calls for revoking the citizenship of Palestinians who wont adhere to the notion that Israel is the State of the Jews; and for “exchanging land” with the future Palestinian state, in such a way that thousands of Palestinians would have to give up their Israeli citizenship.

Let’s take a look at the actual policy of former governments, regarding the Palestinians.

The Oslo Accord was signed in 1993, by the Yitzhak Rabin government. It was an attempt to establish a permanent solution to the conflict. But alas, since then, under the governments of Netanyahu (Likud), Barak (Labor) Sharon and Olmert (Kadima), the population of the settlers in the Occupied Territories has more than doubled (from 110,000 – to 219,000 in 2001, that’s even before the Sharon government!). In 2003, the Or Inquiry Commission, an official government-appointed commission that followed the violent incidents of October 2000, stated that the Arab citizens of Israel have been discriminated against constantly by all governments.

Therefore, I think that for most people in Israel, Lieberman serves as a scapegoat, or a Kaparot rooster; just like the custom in Yom Kippur (“Day of Atonement”), which is being practiced to this day: to take a live chicken and fly it over the head, and then send it for slaughter. This way, just like with the rooster, we project all of our sins upon Lieberman, and then we can feel clean and purified.

So, what happens next? Let me put my reputation at stake, and make a prediction: Netanyahu is the next Prime Minister of Israel. His party (27 seats) will form a coalition with Lieberman, Shas, “Judaism of Torah”, “the Jewish Home” and maybe “the National Unity”. That’s a total of 65 seats, enough to have a majority of votes in the Knesset. But past experience shows, that any government which is based on less than 70 Parliament members tends to by unstable. This is because at times of crises, sometimes small parties will quit, hoping to get better deals from the other major party, after the following elections. In addition, as I said before, a narrow right-wing coalition is Netanyahu’s nightmare. So, he is eager to have either Kadima or Labor join as well, to form what is known as a Unity Government (and usually turns out to be a Paralyzing Government). Well, the current Labor people have no ideological problem sitting with any of the Right-wingers, even the most extremists. But it seems that this time, they are afraid to completely loose face in the eyes of their voters.

Kadima, on the other hand, is not a real party. It was formed by former Prime Minister Sharon, for one purpose only – to carry out his “Disengagement” plan (= the pulling out of Gaza strip). Most of its members are just opportunists who will join whoever gives them a position in government. To be perfectly honest, I thought that Kadima would cease to exist after the Disengagement was over (in 2005), but Kadima, headed by Olmert, won the 2006 elections on a similar ticket – the “Convergence” plan, which was the plan Olmert devised to pull out of parts of the West Bank as well (needless to say, that never happened). As such, Kadima cannot stay in Opposition to the government; this takes some ideological tradition, and some partisan backbone, which even the Likud has, but not Kadima. True, Kadima has some dignified people (that’s in Politics standards), such as its leader, Tzipi Livni. But it consists of too many Likud and Labor deserters who have no problem crossing the lines again in any directions (whatever “lines” there are left between those three parties). Therefore, my wild prediction is that this party will break apart. Those of Kadima who must be in the government, headed by the party’s no. 2, General (Ret.) Mofaz, who took a quick “time out” from politics after losing the leadership to Livni (but he never meant to take the full, 1-minute time out, but rather the shorter 20-second one), will join the Netanyahu coalition. The former Prime Minister will thus get back in office for a while. In that short period (one to two years maybe), he will surrender to growing pressure from the Obama administration to make “concessions”, after which ideologues such as Benny Begin (6) will quit, for the second time. But Dr. Begin has nothing to worry about, as the next government wont lead the country towards any real peace solution. As weak as Netanyahu is personally, he will pretend to make compromises, just to stay in power for a few months more; however he will not go as far as needed to establish a real peace agreement. So he will just expose the simple fact, that the Right really does not have a real option to both keep the state of Israel democratic, and to maintain the occupation. So there is some good in all that evil after all.

And after that what? A total war? A nuclear war? A civil war? That I don’t know. What am I, a prophet?...

____________________________________________________________

(1) A secular, radically Right-wing party, mainly based on immigrants from former Soviet Union; got 13% of the votes, up from 9%.

(2) Won 3 seats, down from 5 in previous elections, and down from 12 in the past.

(3) The Right-wing leading party, headed by former Prime Minister Netanyahu.

(4) “National Unity”, a radical Right-wing party which at that time included Moledet, which advocated the Transfer of Palestinians to Jordan.

(5) Kach”, the party of Rav Meir Kahana, a party so extremely to the Right that it was banned from participating in the elections.

(6) Dr. Benny Begin, an honest man (a species almost extinct from politics), the son of the late Menachem Bagin who was the first Prime Minister from the Likud.