מדוע אני לא יודע לכתוב כך, מס. 2

ממשלה על טריפ





צבי בראל
http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1652879





אחרי שתועלתה הרפואית של המריחואנה כבר הוכחה, הגיע הזמן לבחון את יעילותו של סם ההזיה אל-אס-די בפתרון בעיות אסטרטגיות. ניסויים ראשונים מעידים על הצלחה מעבר למשוער. כצפוי, הם נערכים בימים אלה ממש בישראל, חלוצת הפיתוחים הרפואיים. הניסוי הראשון החל כבר לפני כשבע שנים והוא יסתיים בחודש מארס. הוא זכה לשם "ניסוי מגרון". שתי הזיות נבחנו בו. האחת, שבג"ץ יכול לכפות את פסיקתו על הממשלה; השנייה, שממשלת ישראל תצליח לשכנע את הפולשים שבנו את המאחז הזה להתפנות מרצון.




קבוצת המחקר, ממשלת ישראל, נטלה במשך כל תקופת הניסוי את הכדורים הקטנטנים וטיפחה לעצמה מציאות מדומה, הזייתית, עד שהצליחה לשכנע אפילו את עצמה שהיא גם ממלאת אחר הוראות בג"ץ, גם מיישמת את החוק וגם תוכיח את עוצמתה מול המתנחלים.



השכנוע היה כל כך עמוק, עד שלהוזים היה נדמה שהם אפילו מצליחים למכור למתנחלים תוכנית פינוי פנטסטית, נכון יותר, פנטזיונרית, שלפיה המתנחלים יזכו בבתים חדשים - על חשבון המדינה - לא יצטרכו להתפנות עד שאלה יהיו מוכנים, וגם אז חלק מן הבתים הישנים יישארו על מכונם. לא פינוי-בינוי כמקובל, אלא הזיית בינוי ללא פינוי.



עשו לנו לייק וקבלו את מיטב מאמרי "הארץ" ישירות לפייסבוק שלכם



מנגד, קבוצת הביקורת, מתנחלי מגרון, מועצת יש"ע וחבורת הרבנים שניהלו את המו"מ, הסתכלו, ובצדק, על הממשלה כעל מי שנטלה כדורים. הם הרי חיים במציאות אמיתית. והם, להבדיל מהממשלה, גם מכתיבים אותה. מגרון, הם קבעו, לא תפונה, ומי שחושב שהיא תפונה מוטב שייקח עוד מנה.



עוד לא חלפה השפעתה של ההזיה הזאת, והנה החל ניסוי רפואי חדש, מהפכני מקודמו, שבו מציע שר התחבורה לסלול 475 ק"מ של מסילות ברזל בגדה. רמאללה תחובר לחברון, אריאל לשכם, עפולה לג'נין, וכמובן, החלום הישן, חיפה תחובר לדמשק, או אולי רק לחומס. בין הרים ובין סלעים תטוס לה הרכבת בבקעת הירדן לאורך "ציר מסילת הבקעה", בקרונות יישבו שבת אחים יהודים ופלסטינים, ירדנים לצד אחיהם מעפרה. החידוש הגדול: הכריזה ברכבת תהיה גם בערבית, לא כמו במדינת ישראל. ההזיה הזאת כבר עולה לנו כשלושה מיליון שקל, סכום פעוט לעומת התועלת הרפואית שהיא תצמיח, זול בהרבה מ"ניסוי מגרון".



אבל לא רק תועלת רפואית תצמח מרכבת השטחים. בדרך כלל נמדדת תועלתה של הרכבת לפי מספר התושבים שהיא תשרת. כאן צפוי חידוש: קודם ייבנו תשתית ואחר כך יביאו את הלקוחות. אם בעידן הקודם היו אלה המתנחלים שייבאו לשטחים את הכבישים העוקפים (שעם סלילת קווי הרכבת אפשר יהיה למכור אותם לרשות הפלסטינית), עכשיו הרכבת תקדים את הגל הבא של המתנחלים ותציע להם שירות הסעות שקודמיהם יכלו רק לחלום עליו. כשיש רכבת אפשר גם להקים מפעלים ולטעת מטעים, שתוצרתם תועמס על הקרונות ותיוצא דרך דמשק לאיראן ומירדן לסעודיה (באירופה הרי יחרימו את הסחורה הזאתת, שמיוצרת בשטחים), תושבי ירושלים יוכלו להגיע במהירות לתל אביב, דרך תחנת אריאל, קלקיליה וראש העין. את הרכבת מתל אביב לירושלים ספק אם יראו אי פעם.



גם שלום אמיתי יועמס על הרכבות הללו. מי יתחזק את הקרונות בשטחים? מי ינקה אותם? מי יפתח דוכנים? מי יבקר את הכרטיסים? אלפי מקומות עבודה חדשים ייפתחו לפלסטינים, עד שלא יישאר מי שיפגין או יידה אבנים. עוד רגע, לפני שהשפעת הכדור חולפת, נותרה רק שאלה קטנה, מתי? אבל זאת שאלה מיותרת. הזיה היא מצב ממכר שהופך לקבוע. היא לא דורשת לוח זמנים.



מחר כנראה נבלע כדור חדש. זה שמחולל את הזיית ההתקפה על איראן. למה לא? הרי אם הממשלה בטוחה שהיא יכולה לנצח את מתנחלי מגרון, ומפנטזת על רשת רכבות בשטחים, איך אפשר להתייחס אחרת לחלום ההתקפה על איראן? לפחות אפשר לרשום פטנט על שימוש חדש בסם הזיה.

האלטרנטיבה לביבי, מס. 1

כבר שנים שאני מחפש אלטרנטיבה לממשלות הרעות ששולטות בישראל. בשבוע שעבר התפרסמה כתבת פרופיל נרחבת על המועמדת המובילה, חברת הכנסת ציפי לבני. למרות שלא ציפיתי להרבה, קראתי בעיון. בכל זאת, עיתון "הארץ

http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1642233

לבני שחררה את כל הקלישאות הרגילות. האמת, היום שם גם כמה אמירות ספק-אמיצות. למשל, על עמדתה באשר לעיסקת שליט (נגד). עמדתה דווקא יכולה הייתה להיות קרובה מאד לעמדה שלי, אבל על כך בפוסט אחר. גם עמדה זאת שלה, הייתה מנוסחת באופן רשלני. אבל הרגע המעניין הגיע כשהמראיין, גידי וויץ, דחק אותה לפינה בשאלה: האם את מודה שהורייך טעו כשקידשו את ארץ ישראל השלמה

הנה מה שמנהיגת האופוזיציה ענתה

היכולת היחידה ליישם את הערכים של ההורים שלי היא בבחירה בין מדינה אחת בין הים לירדן, שאז אתה מיישם את ערכי השוויון שגדלתי עליהם, אזרחות מלאה, ואז יש סכנה עתידית לקיומה של המדינה העתידית, או כדי ליישם את שני הערכים האלה, אתה מקיים מדינה יהודית דמוקרטית בטוחה על חלק מארץ ישראל. אני הגעתי למסקנה שהדרך ליישם את אותם ערכים עוברת דרך שתי מדינות לאום

מי שהבין, שיקום

מי שחושב שאפשר להעמיד מנהיגות אלטרנטיבית, באמצעות ערפול ולהטי מילים מטושטשות, שיחשוב שוב

בשבוע הבא: יאיר לפיד, התקווה האחרונה



מדוע אני לא יודע לכתוב כך, חלק 1

והפעם בפינתנו, "מדוע אני לא יודע לכתוב כך," או: "למה לעזאזל לא אני כתבתי את זה":

ירח הדבש של נועם שליט

רוית הכט

http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1623574

ככל שהחתונה מפוארת - כך מרים וקצרים חיי הנישואים. נזכרתי באמרה החמוצה הזאת עם פרוץ ההילולה התקשורתית סביב ריצתם לכנסת של קרנית גולדווסר, ובמיוחד של נועם שליט. גולדווסר, שנפגשה גם עם ציפי לבני, עגנה לבסוף בלפיד Team. שליט הוציא הודעה רשמית שהוא רץ בשורות מפלגת העבודה ובכך הפיח קצת עניין בדינוזאור המקרטע בן שמונת המנדטים. לאחר שכיכבו בעל כורחם בריאליטי המצמרר והממגנט בישראל - שליט וגולדווסר חוזרים לכותרות הראשיות. אלא שהפעם הם נכנסים בדלת הקדמית: לא כקורבנות אסון שפקד אותם לרוע מזלם, אלא כיזמים פוליטיים בעלי יומרות לכוח ושררה.

המפלגות או הפוליטיקאים שגייסו את שליט וגולדווסר רואים בהם היום נכס אלקטורלי: אנשי ארץ ישראל היפה, שצלקות החיים במדינה הקשה-אך-האהובה הזאת חקוקות בנפשם. המפלגות מצאו - ברוח תרבות הריאליטי המושלת בכל - את הטאלנטים הבאים שלהן לבחירות: כוכבי מציאות החיים בישראל. ירחם אלוהים על ילדי הגן במדינה שאלו הם כוכביה.

בטווח הקצר ייתכן שהבוחרים ינהרו אחרי המתמודדים החדשים ויצביעו בזכותם למפלגות שלהם. אבל עצוב לנחש כמה ירח הדבש הזה יהיה קצר. הצופים, שאימצו מבעד למסך הטלוויזיה את קרנית והצדיעו בהערכה לנועם, יסלדו מהסגנית גולדווסר ומהפוליטיקאי שליט. לא בגלל שיהיו חברי כנסת רעים - סביר להניח שלא יהיו רעים מרבים אחרים - אלא משום שהם חיים במדינה שבה מוקצבת להם חלקת אדמה צרה ביותר, ממלכתית להחריד, א-פוליטית לכאורה.

פדיון שבויים ושכול נקשרים בתודעה הישראלית במוסר, בערכי רעות, בלב יהודי חם. הפוליטיקה נמצאת במקום אחר לגמרי. זוהי הפרדה דיכוטומית בין הקודש הצח לחול המלוכלך; בין טוהר השכול ופדיון השבויים לטומאת האינטרס הפוליטי והתכסיסים הפרלמנטריים. כאילו מקום נפילתו בשבי של גלעד שליט והמקום שבו נהרג אודי גולדווסר ז"ל אינם סוגיה פוליטית. כאילו המקומות שבהם נמצאים רבים מחיילי צה"ל (בסכנת מוות או נפילה בשבי) אינם ביטוי או תוצאה של השקפה פוליטית. כאילו החזרת גלעד שליט (המבורכת) אינה צעד לגריפת הון פוליטי בעבור ראש ממשלה שעבר קיץ לא קל (ושמיהר לנפנף בשכול שלו, כדי להפיס את דעתן של המשפחות השכולות שהתנגדו לעסקה). ההפרדה הזאת נדרשת, כי להכיל את שניהם ביחד - פשוט אי אפשר.

כניסת שליט וגולדווסר לשדה הפוליטי היא טרגדיה כתובה מראש. מי שחובקו והפכו למורמים מעם בגלל תפקודם המוצלח כסלבריטאי שכול ושבי, יוקעו בגלל ניסיונם להרחיב את גבולות התפקיד. תחילה יפרנסו ההאשמות על ניצולה הציני של הטרגדיה את תעמולת הבחירות של המפלגות היריבות. אחר כך הן עלולות להופיע גם בקרב בוחריהם, אם שליחי הציבור יאמרו משהו שלא מוצא חן בעיני מישהו.

כדי להמשיך לחיות במציאות הנוכחית - באשליית שפיות כוזבת - לא נותר לחברה הישראלית אלא למחות כשמלכלכים לה את מטלית השכול הממרקת. שליט וגולדווסר עלולים לשלם על כך את המחיר.

דעות שלא רצוי להביע בישראל, 1

הנה עוד דעה שלא כדאי להביע, אפילו באוזני הקרובים ביותר.

תנועת הנוער הלא רשמית של הציונות הדתית, הלא היא "נוער הגבעות," עלתה מדרגה במאבקה נגד מדינת ישראל. נחצה קו אדום. לראשונה, כביכול, הותקפו חיילים של צה"ל, הצבא של כולנו, צבאנו הקדוש. אומות הסיפים נרעדו, ומכל עבר התגייסו כדי לגנות, לדרוש ש"לא עוד", ושיש לעשות מעשה.

מזעזע? לא ממש.

מה שבאמת מזעזע בסיפור הזה, לטעמי, הוא עצם הזעזוע הציבורי, רק עכשיו.

כל עוד פגעו הטרוריסטים היהודיים האלה בערבים, בשמאלנים, בפעילי שלום אזרחים, בעיתונאים – נו, לא נעים כל כך, אבל עד כדי זעזוע ממש אין צורך להיסחף. רק כשהנפגע הוא קצין בכיר, כמו מפקד חטיבת אפרים (וסגנו), ועוד נכדם של ניצולי שואה – רק אז התעוררו כולם.

המסר הוא ברור: מותר לפגוע בכל מי שאינו יהודי על פי ההלכה, ובמקרה הזה – על פי הלכת רבנו בנימין נתניהו, שקבע מפורשות בלחישה רשמית מול המצלמות: שמאלנים אינם ממש יהודים.

כלומר, כל מי שמביע את זעזועו הרב, אמיתי ואותנטי ככל שיהיה – לאמר, כמעט כל תושבי המדינה הזאת –  בעצם חושף את צביעותה הבסיסית של החברה הישראלית. הזעזוע הזה, רק עכשיו, הוא ביטוי נוקב וברור למסר שהועבר עד עתה לנוער ההיטלראי הזה: המשיכו במעשיכם, אבל רק במסגרת מה שהוסכם בינינו בשתיקה: מותר להשחית רכוש של ערבים, לעקור עצים, לשרוף מסגדים, לתקוף שמאלנים. אבל בצה"ל, המוסד האחרון שעדיין מאחד אותנו, כמו את מיטב החברות הפאשיסטיות מאז ומעולם – עד כאן.

למעשה, זאת הסיבה העיקרית לכך שהנוער הזה הגיע למצב כזה, שהוא מרשה לעצמו להשליך אבן על אל"מ (קצין בצה"ל!). כי עד עתה המסר היה קצת אחר: התפרעו לכם כאוות נפשכם, ואנחנו נמחה בלשון רפה, נשלח את שמעון פרס להתנצל, ונרחץ בניקיון כפינו.

לידיעת שר הקליטה: הצביעות עשתה עלייה

הנה עוד תחום, שבו התרבות הישראלית מחקה את זו האמריקאית. תמיד ידענו, שהאמריקאים הם צבועים, קרים ומנוכרים, מטיפים בנימוס ובחומרה פוריטנית ל"ערכי המשפחה" ובעצם בוגדים בנשותיהם. מנומסים מאד, ובעצם לא אמיתיים. אנחנו, לעומתם, כנים ודוגריים, פינו ולבנו שווים. אז הנה, אותה צביעות בדיוק, גם בישראל.

העובדה שהחברה הישראלית היהודית, כמעט כולה, וזה כולל את האנשים היקרים והמוסריים ביותר המקיפים את כולנו – עד כדי כך שאסור בכלל להביע את הדעה הרשומה כאן בפניהם – לא מחתה ולא צעקה במשך כל השנים עד עתה – זהו הזעזוע האמיתי.

מוזיקה מזרחית כמשל לישראליות הימנית

מה שידוע בישראל כ"מוזיקה מזרחית," והיום יותר כ"ים-תיכונית", היה במשך שנים מוקצה ומופלה לעומת הזרם המרכזי, האשכנזי. דורות של מוזיקאים ומתקנים חברתיים, ובראשם הפזמונאי והיוצר אביהו מדינה, נלחמו ללא לאות בעד ייצוג הולם לסוגה המזרחית בתקשורת הממוסדת. באותן שנים שחונות, ניתן היה לצרוך את החומר הזה רק דרך ערוצים פיראטיים דוגמת "קסטות" שנמכרו על מדרכות התחנה המרכזית הישנה.

גבירותי ורבותי, מהפך!

המצב הזה החל להשתנות בתחילת שנות התשעים. כיום, כידוע לכל מי שמדליק את הרדיו בתדר כלשהו באופן אקראי, ה"מזרחי" שולט בכיפה. בכל אירוע משפחתי, חתונה, בר-מצווה או מסיבת שחרור מהכלא, "אין שמחה אלא בבשר", קרי – במזרחי. קליפ פרסומת מוצלח במיוחד מראה את ליאור נרקיס, אחד ממובילי הז'אנר כיום, מדגים כיצד חתונה איננה חתונה שמחה ללא השיר "הכל זה מלמעלה". בהתאם לכך, במקרה או שלא, השימוש בז'אנר קשור קשר הדוק למסורת היהודית, לאמונה בבורא עולם, ש"מי שמאמין (בקב"ה) לא מפחד". והרי דבר ידוע הוא, ואף למדנו זאת ממנהיגנו הדגול נתניהו בעצמו, שהשמאל האשכנזי שכח מה זה להיות יהודי, ולכן אנחנו, אנשי הליכוד המזרחיים האותנטיים מרחביה, כאן כדי להזכיר לו.

היכנסו נא למועדון הקריוקי הקרוב לביתכם, עיינו ברשימת השירים שבמלאי, ונסו למצוא שיר שאהבתם פעם, כשהאשכנזי שלט בארץ. גדול הסיכוי, שגם מעט השירים של שלום חנוך או שלמה ארצי יהיו שם בגירסת רמיקס עם סלסולים.

אבל זאת, כמובן, לא הבעיה. אין שום רע בסלסולים או בטעם מזרחי. היצירתיות והביטוי האמנותי אינם נחלת המערב בלבד. כשרון ויכולת הבעה הן תופעות אוניברסליות, ובכל תרבות שהיא ובכל סגנון יש יצירה אותנטית, אמיתית ועמוקה, בצד ים רחב ידיים של בינוניות ואפרוריות, שלא לומר זבל ממש. מערכונים נפלאים של "ארץ נהדרת" היטיבו להציג את העליבות והרדידות של טקסטים של שירים "מזרחיים", בעיקר דרך דמותו הנלעגת של הפזמונאי השולט בתחום היום, יוסי גיספן. אבל למרות זאת, קביעתו המתוקשרת של יהורם גאון, מזרחי מהדור הישן, המאושכנז, ש"המוזיקה המזרחית היא זבל שלא ברא השטן" איננה מדוייקת. האמת היא, שתמלילים רדודים וריקניים ניתן למצוא גם אצל יוצרים אשכנזיים מוערכים ומקפידים, כמו אריק איינשטיין, שמעולם לא הצטיין בכתיבה, או גידי גוב. אגב, על האחרון התבטאה לפני מספר שנים עורכת מוזיקלית בתחנה של המדינה, הלא היא גלגלצ נטולת ההמוגלובין. העורכת לא התביישה לספר, שבכל פעם שיוצא דיסק חדש של גידי גוב, היא, העורכת, מצווה לתלוש את עטיפת הניילון, להניח את הדיסק בנגן הדיסקים וללחוץ פליי בשידור חי, מבלי להאזין לו לפני כן. ובכן, לגידי גוב יש זכויות רבות, כמי ששר כמה מאושיות הזמר העברי. אבל גם לענקים כמוהו מתפלק מדי פעם טקסט שאיננו ראוי להשמעה מן הבחינה המילולית הטהורה. לפעמים הסיבה היחידה להשמעות רבות של שיר כזה היא, שהוא נכתב על ידי חלל צה"ל, שזה כבר מושג קדוש אצלנו. תפקידם של עורכים מוזיקליים לאתר את הנפילות, ולסנן אותן, לטובת המאזינים. מי שיאהב את הדיסק, יאזין כבר לרצועות הפחות מוצלחות בביתו, ואם יתברר שטעתה העורכת, הרצועה המפוספסת כבר תמצא את דרכה לשידור.

הבעיה שאני מדבר עליה היא אחרת לחלוטין.

אני מדבר על הדיסונאס הזועק לשמים, שבין שליטה מוחלטת של הז'אנר, לבין המשך תחושת הקיפוח.

כלומר, כבר כשני עשורים שהמוזיקה ה"ים-תיכונית" שולטת כמעט ללא מיצרים במרחב האלקטרוני הציבורי. כוכביה הגדולים משתכרים סכומי כסף ששום אמן אשכנזי מעולם לא חלם עליהם; הם מופיעים באולמות הגדולים ביותר בארץ, זוכים לפופולריות עצומה, להערצה ולאהבה. ועדיין, הנושאים העיקריים בשיריהם הם: קיפוח, עצוב לי וגם מר, דיכאון.

הייתכן שיש קשר בין התופעה המעניינת הזאת, לשיח הפוליטי הישראלי?

ישראל היא אחת המעצמות הצבאיות החזקות בעולם, ובוודאי יחסית לגודל האוכלוסיה. בוודאי ובוודאי שהיא המדינה החזקה במזרח התיכון, ביי פאר. כיום ישראל נהנית מכלכלה חסונה ויציבה מאד. אם מדובר בחוזק אמיתי המחלחל לכל שכבות האוכלוסיה, או לעשירים בלבד, זאת שאלה נפרדת שנידונה כאן בפוסטים אחרים. אולם די ברור, שבפרמטרים כלכליים טהורים, כמו תל"ג לנפש, צמיחה, רמת אינפלציה ורמת אבטלה, ישראל במצב לא רע בכלל.

ובכל זאת, לא יבש ים הדמעות על מיסכנותנו וחולשתנו.

אולם אין היבט של "שמשון המסכן" שבולט יותר מאשר מצבו הפוליטי של הימין בישראל.

כמה נהרות של דמעות ונהי נשפכו, ועדיין נשפכים, על שלטון "האליטות האשכנזיות" בתקשורת, בבתי המשפט. הימין הישראלי לא שם לב, שהוא עלה לשלטון ב-1977, ומאז לא ירד מעולם. גם הממשלות הזמניות בראשות רבין, הראשון והשני, או פרס, הראשון והשני, היו ברוטציה עם הליכוד, או למצער עושות דבריו. על אהוד ברק כשמאלני אין טעם להכביר מילים. את "ההצעות הנדיבות" שהעניק בטובו לפלסטינים בקמפ-דייויד הן נושא לפוסט נפרד, אולם ברור לחלוטין שיוזמתו נכשלה לחלוטין במישור הפוליטי. אם זה היה רצונו של הציבור או לא, זאת שאלה נפרדת.

כלומר, הימין בשלטון כבר למעלה משלושים שנה, ועדיין ממרר בבכי על קיפוחו והדרתו ממוסדות השלטון, ובעיקר מהתקשורת ומבתי המשפט.

בדיוק כמו הזמר ה"מזרחי"!

די לבכיינות

בכיינים ימניים, הפסיקו ליילל. אתם בשלטון, אם לא שמתם לב. אם אתם חשים קיפוח בתקשורת, התכבדו וייסדו לכם אמצעי תקשורת משלכם, שיתמודד על לב הציבור, ולא באמצעות חלוקה בחינם כמו בטאונו של ראש הממשלה "ישראל היום". נסו לגייס את הכותבים הטובים ביותר שיבטאו את האג'נדה שלכם, במקום לעשות את ההפך – לגייס "שמאלנים" לשעבר לכתיבה בבטאונכם, מה שרק גורם לרידוד והתדרדרות יכולת הכתיבה שלהם. אני מתכוון למי שהיה פעם עיתונאי רציני ומוערך, דן מרגלית.

אם אתם לא מרוצים מהייצוג של הימין באקדמיה, או מתלוננים על דיכוי פוליטי של מחקרים – ייסדו לכם מוסדות אקדמאים עם מועצות מנהלים ימניות, שבהם תוכלו לפרסם את מחקרים "מטעם" ללא הפרעה. "גוד לאק" לכם בעניין של השגת הכרה אקדמאית בינלאומית למוסדות כאלה. רק השתדלו להקים את המוסדות הנ"ל בתחומי מדינת ישראל, כי הקמת מכללות בשטחים הכבושים היא בעקיפין הודאה בכשלונכם בקרב הציבור הרחב. בזה, לפחות, אי אפשר להאשים את המוזיקאים המזרחיים, השולטים בכל ערוצי השידור, אבל ממשיכים לעשות ים של כסף מ"ים של דמעות."

הקוסם

אני מת על קוסמים. קוסמים-בדרנים, Magicians, להבדיל מ"קוסמים" במובן של Wizards, שכמובן אינם בנמצא, הם בעיני פרפורמרים ברמה הגבוהה ביותר.

קוסם טוב איננו זה הטוען שיש לו כוחות על טבעיים. להיפך, הקוסמים הגדולים ביותר )כמו: פן וטלר, ליאור מנור, ליאור סושרד), חוזרים ואומרים שהם רק מאחזי עיניים ושכל פעולתם היא במסגרת חוקי הטבע. כדי להיות קוסם-בדרן טוב, הוא או היא חייבים להיות מיומנים עד כדי שלמות – אחרת הטריק מתגלה, והלך הקסם. רק "בעלי הכוחות", קרי מתחריהם העלובים של הקוסמים האמיתיים, טוענים לכוחות על טבעיים. נו, ואם אצלם משהו התפקשש, אז כנראה לא הייתה קליטה טובה של השפע האלוהי, ומכיוון שממילא הכל בידי שמיים, בעזרת השם נצליח בפעם הבא.

זאת הסיבה שבעבר הייתי מוקסם מהופעות ציבוריות של בנימין נתניהו, שהוא, לא להאמין, עדיין ראש הממשלה של מדינת היהודים.

האיש הזה הוא קוסם ברמה הגבוהה ביותר. כפי שאמרנו, קוסם טוב מצליח לעשות לנגד עינינו דברים שאנחנו, אנשים חושבים ורציונליים, יודעים שהם בלתי אפשריים. אבל הנה הם קורים במרחק נגיעה מאיתנו.

לנתניהו יש הכשרון הנדיר לדבר אל הקהל כך, שהקהל נישבה בקיסמו ומשוכנע באמיתות דבריו, רק משום שהקוסם אמר אותם. הוא אמן הרטוריקה המושלם, וכל אמצעי רטורי מכוון להצלחת הקסם: טון הדיבור, האינטונאציה, מחוות הגוף הקטנות, נשיכת השפתיים, המבט הרציני והמיוסר. ההנאה המזוכיסטית שתמיד שאבתי מהופעותיו בטלויזיה, הזכירה לי את ההנאה מהופעה של קוסם-בדרן טוב. אתה יודע בוודאות רציונאלית, שהאיש עובד עליך, שהדברים שהוא אומר אינם נכונים בעליל; ובכל זאת, זה כל כך משכנע. כשהוא אומר שאין לנו פרטנר, ושאנחנו כל כך צודקים, וכל כך יפים ונקיי כפיים, וכמה שהעולם אכזר ולא צודק כלפינו – זה ממש נשמע משכנע.

נתניהו גם מצליח לקחת את האסונות נוראיים ולהפוך אותן להזדמנויות נהדרות, בעיקר בשבילו. בעת שריפת הענק בכרמל, שהשבוע מלאה לה שנה, הוא הצליח לשכנע ציבור עצום, שתפקידו העיקרי כראש ממשלה הוא לפקד על כוחות הכיבוי. רק בזכותו הגיע לארץ ה"סופר טאנקר", למרות שלחברה המפעילה אותו יש נציג רשמי בארץ, שכבר פנה לפני כן והציע את שירותיו בכיבוי השריפה, אך נדחה. נתניהו גם דאג להילכד, כאילו בטעות, על ידי מיקרופונים ש"קלטו" את לחישתו הרועמת למפקדי הפעולה: "תגידו מה חסר לכם, מטוס כיבוי? אני אביא לכם". מאות אלפי ישראלים משוכנעים עד היום, שנתניהו פעל היטב בכיבוי השריפה. הדו"ח החמור של מבקר המדינה, העתיד להתפרסם בקרוב, והעובדה שראש הממשלה נושא באחראיות לתפקוד כל הרשויות במדינה, ובוודאי אלה האמונות על הצלת חיים, לא תזיז כנראה לרוב הישראלים.

גם את שיחרורו של החייל השבוי גלעד שליט, המבורכת כשלעצמה, דאג נתניהו להפוך למפגן יחיד: "אני הבטחתי להחזיר את הילד הביתה, ואני קיימתי." המפגן הזה הפך על פיהן שנתיים וחצי מבוזבזות, שכבר בתחילתן, על פי מקורות לא זרים, ניתן היה להחזיר את שליט בערך באותו המחיר – להזדמנות צילום נדירה, שלא איש כנתניהו יפספס.

מצבה של המדינה, בכל פרמטר פרט לכלכלה שנוגעת רק לשני העשירונים העליונים – בכי רע: "תהליך השלום", מערכת הבריאות, רמת החינוך, המעמד הבינלאומי, הדמוקרטיה המתדרדרת; אבל מעמדו של נתניהו לא נפגע מכך. קוסם, כבר אמרנו.
והנה, בשבוע שעבר קיבלתי את האישור האולטימטיבי לטענתי. מי לנו אמין יותר, ממלכתי יותר, ולאחרונה אפילו מגן-נתניהו יותר, מאשר – נחום ברנע. ברנע, בעל הטור הנקרא ביותר בישראל, חתם את סקירתו על נתניהו במילים האלה: "הם (הגויים) צריכים ללמוד מאיתנו, הישראלים, שעוקבים אחרי הסתירות בדברי מנהיגיהם באהדה, לפעמים אפילו בהערצה. בעינינו נתניהו לא שקרן; הוא קוסם".

סורים על הגדרות

כשהיינו בצבא, אחת הבדיחות המקאבריות היו: קום, התעורר, הסורים על הגדרות
והנה היום, שוב זה הסיוט הגדול התורן של המדינה החרדנית הזאת
אלא שהפעם מדובר באזרחים לא חמושים
ובכל שבוע כמעט, אזרחינו המודאגים שואלים את עצמם: יצעדו השבוע או לא יצעדו
ואם יצעדו, מה נעשה? נירה בהם? נתאפק? ניתן להם לעבור
כל אפשרות היא גרועה
ואכן, כבר מזמן נראה לי שיש לפלסטינים דרך מצויינת לסיים את הכיבוש הבלתי צודק הזה
לצעוד בהמוניהם אל מול חיילי צה"ל, שבוע אחרי שבוע, עד לשבירה הסופית
כי הרי, באמת, מה נעשה
אם לא נגיב, הם יחצו את הגבול וישטפו את הארץ
אם נירה, יהרגו רבים מהם ואחרים ייפצעו. ישראל תחטוף גינויים מקיר לקיר על הרג אזרחים בלתי חמושים. ההסברים על כך שהם חצו את הגבול, ועל זכותנו להגן על גבולותינו, ומסביבנו כל אויבינו הם רצו להשמידנו, בלה בלה בלה, לא יעשו רושם. אין מדינה בעולם שמכירה בריבונות של ישראל על רמת הגולן
הבעיה היחידה, מוסרית, היא מאיפה ניקח את הזכות לדרוש מאלפי פלסטינים לצעוד אל מול האש, אש שממנה בוודאות רבים מהם ייהרגו
גם את התוצאה של המהלך תהיה טובה - סיום הכיבוש

לאחרונה המליץ לפלסטינים בעל הטור הפופולרי ב"ניו יורק טיימס", תומס פרידמן, בדיוק את זה: צעדה עממית, המונית ולא אלימה, לכיוון ירושלים
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4073633,00.html
http://www.nytimes.com/2011/05/25/opinion/25friedman.html

אפילו אהוד ברק, המוח המבריק של הכיבוש, שלף דוגמה מההיסטוריה, כשדיבר בחשש על חזרה על "צעדת המלח," שאירגן המהאטמה גאנדי במחאה על מס המלח הבריטי
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1230068.html

הנה דברים שכתבתי בתגובה לחבר, כבר לפני 3 שנים
http://avners.blogspot.com/2008/09/terror-and-non-violence.html

Good that you mentioned Ghandy. I agree with you, that the right thing to do by the Palestinians was to carry out non-violent struggle. this is our worst nightmare: to see thousands of Arabs marching into the military outposts and checkpoints. what would we do? if we don't open fire, then they will prevail and essentially wipe us out. if we do open fire, then we will kill hundreds. Now forget the discussion if the dead would be innocent or not. just the international impact of this, will kill the occupation.
So, from my stand point, that would be an ideal solution. the problem is, that I need to ask the Palestinians to make a sacrifice of a few hundreds, maybe thousands. I don't think that I can do that. the end result is, that thousands of them do get killed, but at least (from their viewpoint), they also kill a few hundred Jews, in the process. so the deadly cycle continues with no end.