Wednesday, November 6, 2019

סבל, סבל לך


כתבנו הרחיק לקיבוץ דגניה ב' כדי לטהר את נפשו, באמצעות קורס ויפאסנה בן עשרה ימים. בכל הזמן הזה הוא אמר רק שני משפטים, וצבר חמישים שעות נטו של מדיטציה בחוסר תנועה מוחלט. החדשות הטובות: אפשר להיפטר מכל סבל (כמעט). הרעות: זה כרוך בעוד יותר סבל, אז בשביל מה.
כבר ביום השני רציתי לעזוב. אבל זה דבר רגיל בנסיבות האלה – זה קרה כמעט לכל מי שאי-פעם לקח את הקורס הזה, כולל למורה הנערץ ס.נ. גואנקה, שבשיעוריו אנחנו צופים בוידיאו (ושנפטר בשיבה טובה לפני שש שנים).
כל סשן נפתח במזמורים שמזמר גואנקה בשפת פאלי, השפה של אזור צפון הודו בתקופת הבודהה. "מזמורים" זה קצת יומרני. קול הבאריטון של גואנקה נשמע יותר כמו געייה של פרה עצובה, כשכל שורה מסתיימת בחריקה איטית, שמזכירה לי את שריקת מעצורי האוויר של מובילי הטנקים ברמת הגולן, נעצרים לאיטם בחריקת אבני חצץ. האנגלית של גואנקה משובחת, אבל המבטא שלו מזכיר את שייקה אופיר זצ"ל, במערכון הקלאסי על המורה הערבי לאנגלית: "יו האב טו פייל דה סנסיישן אז איט איזזזזז! אז איט איז, נוט אז יו ווד לייק איט טו בי..." ואז הוא פוצח בעוד מזמור: דהההה.... מאו-מהההה.... ואני שואל אותו בליבי: וואלק, אתה איך קיבלו אותך לגלי צה"ל עם ה-מאו-מאו-מאו הזה.
סוף סוף, סוף המזמור מגיע, ומסתיימת שעת המדיטציה. געיית הפרה שבשורה הלפני-אחרונה: "בהה בונדי, טודוווווווו" היא כדינדון פעמון החירות באוזני.
ביום השלישי אני שוקל להירשם לשעת השיחה היומית עם המורה האמריקאי שמלמד את הקורס שלנו בפועל. אבל אני מוותר כדי לתת עוד יום אחד הזדמנות לשיטה המוזרה הזאת, שמחייבת רמת מוסר מחמירה, התנזרות מבשר, מסמים, מכל ריטואל דתי, מסקס על כל צורותיו, ומקשר כלשהו לעולם החיצון. בעצם גם לעולם הפנימון – כי הקורס מתנהל בשתיקה מוחלטת, בכל מצב ומקום, פרט לשיחות קצרות, בלחישה, עם המורה ועוזריו.
מילא שאין טלפונים (אני דווקא בעד), ושאין שום קשר עם שום אדם בעולם פרט למורים, ושהאוכל טבעוני – דווקא מצוין, אני צמחוני ודווקא שוקל ללכת צעד נוסף. מילא שמתעוררים כל בוקר בארבע – יש מספיק זמן להשלים שעות. אבל זה שאין לי ספר – זה כבר ממש משגע אותי, עד כדי אפשרות להתקף טירוף, שבמהלכו מישהו ייפצע.
ביום הרביעי מגיע משבר אמיתי: שעתיים רצופות בישיבה, שבהן גואנקה הוירטואלי עובר אתנו על כל חלק בגוף האדם, וחוזר שוב ושוב על אותן הוראות שנראות לי מטומטמות לגמרי: "המשיכו להניע את תשומת לבכם, מטה מטה במורד העורף אל הגב העליון, ושימו לב לכל תחושה. זה יכול להיות עקצוץ, זה יכול להיות דגדוג, זה יכול להיות יובש, זה יכול להיות רטיבות, זה יכול להיות..." טוב די!! הדקלום המעצבן הזה חוזר על עצמו במצח, בעיניים, בגבות, באף, בלחיים, בסנטר, ובכל איבר אחר. רק על איברי המין הוא מדלג משום מה. ולמי שזה נשמע לו כמו מאנטרה – אז זהו, שהמורה מדגיש שבשיטה הזאת אין שום דבר מיסטי או מסתורי, הכל מדעי והגיוני לגמרי, והחזרות לא נועדו כדי ליצור איזה מצב מנטלי על-טבעי. אז מה כן לעזאזל? השעמום והכעס הנוראיים גורמים לי להחליט שזהו זה, אני מבקש ראיון עם המורה. אבל בהרצאת הוידיאו בערב, גואנקה נותן עוד תובנה מעניינת, ואני מוותר על השיחה. כי מסתבר שיש הגיון גם בחזרות על ההוראות שוב ושוב, עד שזה נכנס לדם ולקרביים של התלמיד.
אבל ביום החמישי כלו כל הקיצין. אני ממש לא מאמין שאצליח להעביר עוד שישה ימים, בשיעמום תהומי, בלי דקה אחת של גירוי אינטלקטואלי. כבר קראתי את כל השלטים במתחם, את כל הכתובות בסגנון "סיום מסלול אוגוסט 13" על חולצות התלמידים, אני כבר זוכר כמה עצים יש בחורשת האקליפטוס הסמוכה, וכמה ענפים בכל עץ. יום חמישי הבא לעולם לא יגיע, או שבמקרה הטוב זה יהיה בעוד שנתיים. חשבתי שאני אדם סבלני, הלכתי כבר מחצית משביל ישראל, לבד, בלי אף תלונה; אבל עד כאן. אני מחליט סופית להירשם לשיחה היומית עם המורה, ולהתחנן על נפשי.
בהגיע תורי אני מספר לו, שבמילואים הייתי 19 יום בכלא צבאי, וזה היה הרבה פחות מייאש מאשר פה. שם לפחות היו לי ספרים, וחבר'ה, וצחוקים, כמו בכל שירות מילואים. אני מצפה (ומקווה מאד) שהוא יזדעזע כולו, ויגיד: אוי, באמת?! עד כדי כך אתה מיואש ומדוכא? מסכן שלי! טוב, אין מה לעשות. קח את חפציך ולך הביתה, ותרגיש טוב. במקום זה, הוא אומר לי את ההיפך: "תראה, שיעמום הוא רגש בלתי נעים, כמו כל תחושה כואבת. אנחנו נעבוד על זה. עכשיו חזור לאולם בבקשה." ובעצם, מה שפניו הנעימות אומרות הוא זה: "אתה משועמם ומדוכא? הזמן לא עובר? המזמורים משגעים אותך ואתה רוצה לכסח לנו את הפנים? – הגעת למקום הנכון! בשביל זה יש ויפאסנה, חביבי!"
שוב באולם, גואנקה מצווה עלינו להתרכז בתחושות בכל פיסת גוף בנפרד, ולאט לאט לחדד את הרגישות, עד שנצליח להרגיש בתחושה הקלה והעדינה ביותר. אני נזכר בג'ורג' קוסטנזה: "אני כל כך רגיש, שאני יכול חוש באי-הנוחות הקלה ביותר אצל הזולת!" ג'רי (בשאט-נפש):"אתה מרגיש משהו עכשיו?" גואנקה דורש, שבכל מקום שבו אין לנו תחושות – יש להמתין דקה בסבלנות ובאובייקטיביות, בלי לקוות ובלי להתאכזב, עד שיופיע עקצוץ כלשהו, או עד שתחלוף דקה. רוב התלמידים מתייחסים להמלצת הדקה באופן גמיש, וממהרים לעבור הלאה; אבל אני מחליט להפעיל טקטיקה חדשה, שלמדתי מהג'ודו (בחיים לא למדתי ג'ודו, קראתי על זה): להשתמש בכוחו של היריב – כנגדו! אמרת דקה? – בסדר, אני אשתמש בנשקך, אני אחכה דקה שלמה בכל פעם, ובנשקך-אתה אביס אותך, ואצליח להעביר את השעמום שלך, דקה שלמה בכל פעם.
וכך, באורח פלא, אני מצליח להעביר שעה שלמה בלי תזוזה. מסתבר שהסריקה של הגוף בחיפוש אחר תחושות כלשהן, עושה את העסק קצת מעניין. טוב, מעניין זה קצת היסחפות, בואו נגיד שפחות משעמם. השעה עוברת, וזה כבר לא לגמרי עינוי. בשיחה שלמחרת היום, המורה מקבל את פני עם מבט שואל. אני ממלמל: "אני מרגיש יותר טוב". הוא מחייך (למורה מותר), ואומר באמפתיה, שאני כמעט מביא אותו לדמעות. "זה תמיד כיף כשתלמיד מדווח על התקדמות." כדי לשפר את האווירה, אני מוסיף: "ועוד תוך יום אחד!" בתמימותי אני מצפה, שכמו כל איש מכירות אמריקאי, הוא יקפוץ על ההזדמנות ויאמר "אתה רואה! איך השיטה שלנו, אה?" במקום זה הוא מגיב באופן הכי יפה שאפשר. הוא רק שולח לי מבט שאומר: "שום שיטה לא יכולה להביא שיפור תוך יום אחד. אני לא רוצה למכור לך אשליות, כי עוד יהיו לך משברים, חביבי."
למחרת גואנקה מטיל עוד פצצה: "עכשיו שאתם מסוגלים לעשות 'אדהיתאנה', שזה אומר לשבת בהחלטה נחושה שעה ללא תזוזה – אנחנו נעשה את זה בכל מדיטציה קבוצתית, כלומר שלוש פעמים ביום!" דבריו הם כמדקרות חרב בליבי, אני ממש מתחלחל ומרגיש שלושה חתכים בבטן, אחד כנגד כל שעה: חל-ח-לה! חישוב מהיר מעלה שיש לי עוד 18 כאלה עד סוף הקורס. ייאוש!... אבל עצם העובדה שהצלחתי לשבת פעם אחת לפחות מבלי לרצות לבצע סאפוקו בעצמי – מרמזת שאולי, אולי היום העשירי יגיע בסופו של דבר גם לדגניה.
בשלב השאלות למורה יש גם רגעים קומיים. גואנקה מלמד להתייחס רק לתחושות שקורות עכשיו, ורק לתחושה אמיתית, לא מדומיינת. אז מישהי אומרת, שמרוב תשוקה לחוש משהו, היא התחילה לזייף תחושות. טוב, אז מה חדש, אתן תמיד עושות את זה, לא?

המקום מזכיר מחלקה פסיכיאטרית בבית חולים ברמה גבוהה. בנוף פסטורלי של ירק ודשאים מסתובבת חבורה של זומבים, שלא יוצרים קשר עין זה עם זה. בעצם, זה יותר דומה למחנה שבויים יפני: כולם עצובים, סופרים את הדקות, העינוי בלתי נסבל (או רק בשבילי – איך אפשר לדעת? איש לא אומר מילה) – אבל המקום מתוקתק ויפה כמו גן יפני. פריחה של עצי פלומריה מציפה את הביתנים בריח עז ומשכר, כיאה לבית סוהר בודהיסטי. כל פרט מושקע ומחושב. למעשה, רק חיל האוויר והארגון של אסי אבוטבול מאורגנים ברמה כזאת: בדלתות יש בוכנות שנועדו לסגור אותן בחרישיות; השלטים המתאימים מופיעים ונעלמים בדיוק בזמן לכל שלב בקורס; אפילו שאריות המזון מופרדות לקומפוסט ולאשפה רגילה.
הדרישה להיעדר כל תקשורת בין התלמידים כוללת גם איסור על כל מחווה גופנית. לא רק שאסור לחייך או לטפוח על השכם – התלמידים מקבלים על עצמם אוטומטית גם הימנעות מהתקלות אקראית, כי אפילו "סליחה" אסור להגיד. על כן נוצר ה"ספייס", בקוטר של מטר – תופעה נפוצה ורצויה בארצות דוברות שפה תרבותית, אבל לא מוכרת במזרח התיכון.
למרות ההשכמה המוקדמת לקולו של הגונג (המוקלט), לא מרגישים עייפות. גם בגלל שמשלימים שעות, וגם – קראתי איפשהו שהשינה לא נועדה לגוף, אלא לשיקום המוח מפעילות מחשבתית מאומצת. וכאן, החישובים היחידים שעושים מתמצים ב"מתי כבר יגמר הסיוט הזה?", ולכן אין צורך לישון הרבה. אגב, זה גם מסביר מדוע חיילים קרביים מסתפקים בשתיים-שלוש שעות.
אם הייאוש שלי נשמע לכם מוגזם, אז הנה לכם דימוי הוגן של חווית המדיטציה: תחשבו שאתם צריכים לצפות במשך שעה בברז מטפטף, ואסור לכם לזוז. גם לא להתגרד. או יותר טוב: תארו לכם משחק כדורגל, שמתנהל כך: הצופים חייבים לשבת בלי לזוז, על שתיה ופיצוחים אין מה לדבר. השופט מכה בגונג, והשחקן הראשון בועט בכדור, שמתגלגל לו באיטיות. כולם מחכים בסבלנות וללא נוע עד שהכדור נעצר לגמרי. כעת, השחקן הקרוב ביותר למקום עצירת הכדור ניגש אליו בצעדי ויפאסנה – לאט, מבלי להניף את רגליו כדי שצעדיו לא יישמעו. הוא בועט בו בעדינות, ושוב כולם מחכים שהוא ייעצר, וחוזר חלילה, במשך שעה, בלי הפסקה. כמה זמן יעבור לדעתכם, עד שראשון הצופים יישבר ויצרח "יאללה תתנענעו יא מלוכלכים"?
בזמן השיעורים, המדיטציה וגם במנוחות הארוכות, יש המון זמן לחשוב. כל מחשבה שבעולם, כולל הכי מטורפות. רוצים דוגמה?  מה דעתכם על הפנטזיה הבאה: בדממת-הקבר של האולם, באמצע המדיטציה, אני קם, ניגש בשקט לשורות הכריות של הנשים, תופס לאחת מהן את הקוקו, מושך אותו וצועק אל תוך הדממה הנצחית: "יאללה תעופי מפה יא שרמוטה!". כמובן, לא עשיתי זאת בפועל, ולעולם לא אעשה, לא בקורס כזה ולא באצטדיון "טדי" ולא בשום מקום. סתם פנטזיה.
ואכן, לפעמים אני חושב: אולי פשוט נגמור עם זה ודי? למחשבה האסורה הזאת מתלווה מחשבה פרקטית אחרת: אז מהי הדרך הפחות מלוכלכת, והפחות כואבת ביותר, להתאבד? או שאני מוצא את עצמי מתפלל בדבקות, שנתניהו יפתח במלחמה, והסורים יפציצו את קיבוץ דגניה. כמובן, שאיש לא ייפגע, אבל רק שיפנו את כולנו משם ולא נצטרך יותר למדוט. ביום שישי אני מבחין בשני מסוקי אפאצ'י טסים לכוון רמת הגולן. מכיוון שאין לנו מושג אם יש ממשלה או אם פרצה מלחמה, אני מדמיין שאלוהים התורן לאותו יום (זה כנראה לא ה' היהודי כי אני לא מאמין בו; אולי אלוהי האתאיסטים) שעה לתפילתי.
אם כבר הזכרנו את ראש הממשלה, אז מצאתי כבר מה אני מאחל לו, אם יימצא אשם: שיעשה ויפאסנה בכלא, מגיע לו אחרי הנזק שגרם למדינה.
לאורך מדרגות האבן שיורדות אל חורשת האקליפטוסים הקטנה, אני מבחין בחבל זרוק. אני חושב לעצמי, "צריך להודיע להם שיעיפו את כלי הנשק הזה מפה. מישהו שהוא אפילו יותר מעורער ממני, עלול חלילה לעשות מעשה."

ביום השישי אני מחליט להתגלח. פתאום עולה במעט שנשאר ממוחי, מחשבה משעשעת: אולי במקום אפטר שייב, אזליף מעט עראק על הפנים (כאילו שיש כאן איזשהו זכר לאלכוהול); כי אם עד עכשיו לא היו לי ממש תחושות כמו דגדוגים או עקצוצים – זה כבר יהיה שינוי! You will see Visions!, כמו שאמר קוסטנזה.

תמיד קורה שבשיא השקט, כשכל לחישה של המורה לאחד מעוזריו נשמעת עד קצה האולם – הבטן שלי מתחילה לגרגר. אמנם לא הייתי היחיד שגרגר, אבל בכל זאת, גרגורי נשמעו הכי חזקים. קצת התביישתי, בעיקר מטור הנשים שלימיני. פינטזתי, שעד לאותו רגע עשיתי עליהן רושם של גבר נועז ומסוקס. לפחות התפללתי, שהגרגורים יתחילו רק כשגואנקה יגעה את מזמוריו, כי בינינו, הגעיות שלו נשמעו מאד דומות לשפת הבטן שלי, כך שהייתה תקווה שהוא ימסך את כלימתי.

אולם המדיטציה, שבתחילת הקורס לבש צורה אחידה כמו מסדר סיום טירונות בסין, עם שורות של כריות אחידות – הופך בהדרגה ליותר אישי. כל אחד בונה לו עמדה מכריות בגדלים שונים, משמיכות קטנות, שלים, צעיפים, עד שכל מקום כזה נראה כמו עמדה של לוחם במגלן, שתוכננה לשהייה של שלושה ימים בשטח אויב מבלי לצאת ממנה.

כל יום בחמש וחצי, מיד אחרי הפסקת התה (שהוא בערך דבר המזון האחרון שנכניס לפה עד מחר בבוקר), מספר תלמידים ניגשים חרישית לחורשה, כדי לצפות בשמש ששוקעת מעבר לרמת יבנאל. כדי להפיג מעט את השעמום, אני סופר כמה שניות לוקח לשמש לשקוע, ומחשב בראש (כאמור, אין מכשירי כתיבה) שהגודל הזוויתי של השמש הוא בערך 0.6 של מעלה. תזכירו לי לבדוק בבית אם צדקתי.
באחת מהפסקות המנוחה מתרחש ארוע של ממש: טרקטור מהקיבוץ גורר עגלת זבל. לידו עוברת מכונית, ואני נעצר להביט בפלא הטכנולוגי. דבר כזה לא ראיתי כבר שבוע (שכאן נמשך כחודשיים). אין כאן שום דבר שהומצא אחרי 1850, פרט למזגן, מיחם התה ופריכיות אורז.

במשך תשעה ימים אני נתקל שוב ושוב באותם פרצופים, שעליהם אין לי כל מושג. שלושת שותפי לחדר מוכרים לי רק במראם, באוסף בגדיהם ובהרגלי ההיגיינה שלהם. רק ביום העשירי הותר לנו לברר מה שמו של כל אחד. אז כדי להפיג את השעמום והתסכול הנוראיים, בזמן הקורס אני ממציא לכל אחד שם שתואם את מראהו, בעיני. רק ביום העשירי יתברר אם פגעתי. מסתבר שממש לא: כולם התגלו כטיפוסים הפוכים לחלוטין לשם שהמצאתי להם. איש גבוה ומקריח שכיניתי "קמבריון", כי הוא נראה לי פרופסור לגאולוגיה באוניברסיטה העברית – התגלה כתייר משוויץ, שזה לו הקורס החמישי. את הקודמים עבר במולדתו, בגרמניה, בהודו וברוסיה. כשנפגשנו בסוף הקורס, הוא סיפר לי שלוח הזמנים זהה בכולם, אבל האוכל בדגניה הוא ברמה של חמישה כוכבים לעומת האחרים. לאיש מבוגר אחר, ממושקף וכבד-תנועה הענקתי את השם "ד'ר סטריינג'לב". אבל בעקבות השיחות עם המורה, כשהתברר ששמו האמיתי עוזי, ושאינו יודע כמעט מילה אחת באנגלית – שמו הוחלף מיד ל"עוזי כץ", על שם שר החוץ והמודיעין. בסוף התברר שהוא קצין לשעבר בשייטת (מה שמסביר את השליטה באנגלית).
התור למורה דומה לתור בקופת חולים: אי אפשר לדעת מי בפנים, אבל גם אי אפשר לשאול איזה מספר נכנס. יש רשימה של שמות על הדלת, ואני מנסה לנחש מי הבא בתור. אבל אהה, אין שום קשר בין השמות הרשומים לבין הפרצופים השותקים שלידי. יש אמנם קשר הדוק בין כל פרצוף לבין השם שהמצאתי לו, אך זה לא השם שרשום על הלוח. גם ג'רי סיינפלד חווה את זה: "מעניין איזו מחלה יש לזה שיושב מולי..." וכולם צוחקים. חכמה גדולה, הוא אמר את זה בעודו מעלעל במגזין של חדר המתנה, ולי אין אפילו ספר טלפונים לקרוא.
ביום השישי, אחרי שלכל ארבעים הגברים יש שמות מתאימים, אני מזכיר לעצמי שלא נתתי שמות לתלמידות. זה קצת יותר קשה, כי אנחנו נפגשים איתן רק באולם המדיטציה, ורק את מקצתן אני רואה מקרוב – אלה שיושבות בטור הקרוב אלינו. אל תדאג, עצמי עונה לי במרירות: יש לך להיות כאן עוד כל כך הרבה זמן, שתספיק לתת שמות לכל חברי דגניה א', וב', וגם בית-זרע.

לא רק שאסור לדבר, אסור גם להפליץ. גם כי זה לא נעים, וגם כי אסור להגיד סליחה. אבל במו אוזני שמעתי תלמיד שכיניתי "סוקרטס" מסתלק לחורשה ומשחרר שם "אברהם-בר-דרומה" שהלך ונבנה במעיו כל היום, כתוצאה הכרחית של הקטניות הטבעוניות. את האברום הזה, שמעו גם התינוקות בבית הילדים של קיבוץ בית-זרע, מעברו השני של הירדן.
בחור גדל-גוף שאני מכנה "בוב הבנאי" עסוק רוב הזמן בבנייה של מגדלי כריות משני צדדיו, כדי שיוכל לסבול את כאבי הישיבה המזרחית. המגדלים נופלים כל הזמן, והוא מקדיש את רוב זמן המדיטציה לשיקום ההריסות, בקולות של חריקת-בד שמרעישים את כל האולם החרישי. לפחות יש לו דרך להעביר את הזמן.

אני מתגעגע מאד לבית, במיוחד לאשתי האהובה. עצמי נוזף בי, שלא אהיה כזה אגואיסט. מה אתה חושב, שלה לא קשה? גם היא סובלת, בעיקר מהמחשבה שאתה כל כך נהנה כאן, עם השקט שאתה כל כך אוהב, והנוף של עמק הירדן, והניתוק מהטלוויזיה שנואת נפשך. כמה חבל, שאין לי שום אפשרות להעביר לה את הידיעה שאני מרגיש חרא, שירווח לה מעט ויפוג צערה.
כולם נראים די עצובים, חוץ מטיפוס אחד נעים שאני מכנה בשם "חבקוק" (כי קרחתו מזכירה לי תמונה של הנביא, בספר מחזור של קורס נביאים שראיתי פעם). חבקוק נראה די מחויך (אמנם, אסור לו לעוות את שפתיו לכדי חיוך ממש, אבל שפת גופו מחייכת). אני חושב שזה בגלל שהוא היחיד מכל הגברים, שמביט מדי פעם לעבר הנשים שבצד השני של האולם. כלומר, כולם חוץ ממני וממנו. אני כל כך מתפעל ממראה הנשים, שקשה לי להסיר את עיני מהן. אף אחת מהן לא מאופרת או עונדת קישוטים, וכולן יפות, כמאמר השיר של סרנגה. יש אפילו אחת בהריון מתקדם, אין בעיני מראה יפה מזה. היא כל כך חמודה שאני קורא לה בליבי "יעלצ'וק". מישהי אחרת עם עיניים מלוכסנות, נראית קצת תאילנדית, ועם קוקו קטן, קבוע. על כן אני מכנה אותה "קאפונקא". ומישהי שתמיד לובשת כתום זוכה לכינוי "מיס גזר". ואולי, אני חושב, אנשים יותר יפים כשהם שותקים; וזה נכון אפילו באשר לגברים – הלא הפילוסופים אהבו את החכמה, שהייתה יפה בעיניהם, ומכיוון ש"סייג לחכמה – שתיקה", ו"גם אוויל מחריש" וגו' – זה די ברור שהשתקן הוא גם יפה.
אבל הכי עצובים נראים המדריכים, ממש על סף הדיכאון. כך אמור להיראות אדם מואר? אחד מהם אפילו נראה כמו מה שהיה מתקבל אם הדלאי-לאמה, אילו היה רשאי לעשות סקס, היה עושה זאת עם תנשמת.

באחד הימים אני מבחין במנהל הקורס, בחור צעיר ומזוקן שנראה קצת כמו ישו הנוצרי, מסמן לי לפרוש הצידה, סימן שאנחנו צריכים לדבר. נהדר! אני מפנטז שהוא מודיע לי שאני מודח מהקורס. הם הלא מאומנים להבחין בפרטים הכי קטנים, ולמרות השתיקה, שפת הגוף שלי זועקת ביאוש כבר ארבעה ימים – אז זה די ברור שאני הולך הביתה. אבל הוא לוחש לי: "אבנר, אנחנו לא חושפים איברים מוצנעים באולם המדיטציה, ומכנסי השלושת-רבעי שלך מופשלים בישיבה ורואים לך את הברכיים. קיבלנו תלונות ממספר נשים, שהן נורא מתחרמנות מהרגליים השריריות שלך." באמת?! אני עונה לו בתקווה משונה. "אתה חייב להגיד לי אם הבלונדית הגבוהה מהשורה האחרונה היא בין המתלוננות!. פלייייז!" טוב, נשבע לכם שהכל נאמר חוץ משני המשפטים האחרונים. אז אני באמת צריך להתלבש יותר צנוע. הוא מציע להביא לי רדיד רקום עם דוגמאות של בודהה, אבל רק הגיחוך הזה חסר לי עכשיו, עם כל המזמורים בסגנון קרקורי הבטן. אני מבטיח לו שיש לי בחדר מכנסיים ארוכים, ושזה לא יקרה שוב.
בסיכום שעשיתי עם עצמי, התברר שבעשרה ימים דיברתי (בלחישה) רק שני משפטים בעברית (השאר היו באנגלית, עם המורה האמריקאי). המשפט הראשון היה: "אדון מנהל הקורס, הבחור שישן במיטה מעלי (אני קורא לו גופי) לא קם מהבוקר והוא לא זז. אתה יכול לבדוק שהוא חי?" (כי זכור לי שהדבר הראשון שעושים בהחייאה הוא לשאול, "איש, איש, איך אתה מרגיש?" – פעולה שאסורה עלי). המשפט השני (לטבח המתנדב): "האוכל טעים מאד, תודה! בעיקר הקוסקוס."

גואנקה טוען שוב ושוב (אמרתי כבר שהוא נורא חוזר על עצמו?), שלקראת סוף הקורס כולם חווים תחושת הרמוניה נפלאה, מין התעלות כזו. אני כבר מתכונן לזה בחוסר אמון. ברור שחווים התעלות, אבל אם זה בהשפעת הויפאסנה, או בגלל שהחרא הזה נגמר סוף סוף – השאלה הזאת תישאר פתוחה.
ביום האחרון, גואנקה מלמד טכניקה חדשה, שאותה נבצע "במשך מספר דקות", בשם מטא-בהאוונה. זוהי תפילה אישית המיועדת לשתף את כל ברואי העולם באושרו של המודט, ובקשה ממנו שכולם יהיו חופשיים ומאושרים כמוהו. המורה משתפך, ליטרלי, קולו נהייה חרישי ורך עוד יותר, שפתיו נצמדות בכבדות והקול יוצא מהן בקושי. הוא טוען שהוא מאושר, אבל עכשיו הוא נשמע כמו פרה עצובה שאיבדה את העגל שלה בהמלטה. יש רושם חזק שאלה נשימותיו האחרונות בהחלט. הוא מדבר לאט יותר ויותר, ולאיש אין מושג מתי זה ייגמר. הוא אמנם אמר "מספר דקות", אבל גם שישים זה מספר. זה היה נראה שגואנקה משתעשע איתנו, ובודק אם אחרי קורס אחד אנחנו כבר מספיק שווי-נפש, ומה נקודת השבירה המדויקת שלנו. הבריטון הצרוד שלו פולט: "מיי אול דה קריצ'רז אין דה וורלד... בי-י-י-י האפי-י-י-י... בי-י-י-י פיספול... בי-י-י-י ליברייטד... ליברייטד... ליברייטד..." בסדר, ליברייטד! הבנתי כבר בפעם השנייה! אני יכול לראות שגם לעוזי כץ קשה לעמוד בזה. עם כל שורה חדשה, אני שומע את נשימותיו כבדות יותר ויותר, ותוהה איך קיבלו אותו לשייטת. בכל פעם שנדמה שגואנקה זימר את שורת המחץ ושזהו זה – הוא מתחיל שוב: "מיי אול דה פיפל איי לאב... פי-י-י-י האפי-י-י-י..." בפיו המעולף והכמו-גוסס, ה-B כבר הופך ל-P. אבל זה כבר ממש לא הפריע לי. אני יודע שזה היום האחרון, ומצידי הוא יכול לזמר את התרגום להינדי של "מיין קאמפף".

לפני שמתפזרים, אני רוצה לשאול את מנהל הקורס: אין לכם איזו מסורת שעושים בכל סיום קורס? משהו כמו להעיף כריות מדיטציה באוויר? או מלחמת כריות מדיטציה בין הבנים לבנות, ומי שמפסיד נשאר לעוד שעה מדיטציה ביציאה? אז מסתבר שהמסורת היא לנקות ביסודיות את כל המתחם, כולל המטבח ומבני השירותים הרבים; ולא כעונש, אלא כתרומה שלנו לתלמידים הבאים. גם זו מסורת יפה.
בחזרה הביתה אני משייט עם הקטנוע לאורך הכנרת, שביום חול כזה חופיה נראים שקטים וריקים באופן בלתי מוכר. אפשר היה להצמיד לתמונה הזאת את פסקול הסרט איזי ריידר ("לוקינג פור אדוונצ'ר... בורן טו בי וויילד!") אלמלא זה היה סותר לגמרי את מה שלמדנו בקורס: לא כדאי לכם לחפש בציפייה נואשת אחר הריגוש הבא, ולחשוב שזה יעשה אתכם חופשיים; כי החופש האמיתי הוא החופש מהסבל, והוא כרוך בהרבה עבודה קשה.
רשימה זו נכתבה מהזיכרון, כי כאמור חומרי כתיבה וקריאה היו אסורים בשימוש כל תקופת הקורס. אז מי יודע אילו עוד מחשבות מטורפות ותובנות נפלאות שכחתי.

בוקסה: ויפאסנה (שפירושה בשפת פאלי, השפה שהייתה מדוברת בצפון הודו בימיו של הבודהה: לראות בבירור, את הדברים כפי שהם) היא טכניקה לאימון הנפש, שמטרתה היא צמצום ככל שניתן (והם טוענים שניתן לגמרי) של הסבל האנושי. השיטה מתבססת על רקע תאורטי בדבר מבנה הנפש, וקשריה עם הגוף החומרי, כולל ששת החושים שבהם הוא קולט את המציאות; ובעיקר על תרגול מעשי של מדיטציה חסרת-פשרות, בכל יום, לכל החיים. הטענה הפסיכולוגית שעומדת בבסיס השיטה, היא התובנה הבסיסית של הבודהיזם: שהמקור לכל צורה של סבל הוא ההשתוקקות שאיננה מגיעה למימוש, והרצון הנואש להימנע מהצער שגורמים אסונות, מחלות, כאב וכל תחושה פיזית בלתי נעימה. על פי המסורת הבודהיסטית, השיטה פותחה (או "התגלתה מחדש" לאחר שנשכחה במשך מאות שנים) על ידי הבודהה, אחד בשם סידהארטה גוטמה, שיום אחד החליט לשבת תחת עץ בלי תזוזה, עד שיגיע להארה. אז הוא ישב וחשב, עד שהבין שאין לחשוב אלא רק לחוש, כל תחושה נעימה או כואבת בגוף, ולהבין באופן פנימי ועמוק, שכל תחושה כזו עתידה לחלוף ולהיעלם. חשוב להדגיש, שההבנה צריכה לחלחל אל מעמקי הנפש באופן פיזי, ולא באמצעות השכל. כל אחד יכול ללכת להרצאה שבה יסבירו לו, שכל תחושה בחיים חולפת בסוף, ושלא כדאי לפתח "אני" ו"שלי"; אבל אם זה נשאר ברמת ההבנה השכלית – אותם תלמידים ייצאו מהאולם אפופי שלוות-עולמים, ומיד במבואה הם ישברו למישהו את העצמות אם הוא ייקח בטעות את הנעליים "שלהם".
מאז (או לפחות מאז שהמורה הנערץ ס.נ. גואנקה הפיץ את השיטה בכל העולם) מתרגלים כמה מאות אלפים את הטכניקה, בוקר וערב כמעט בכל יום, ומאמנים את נפשם לחוש ולהבין כל עקצוץ וכל דגדוג, וללמד את הנפש, שלא תסבול כל כך כי בחיים הכל עובר ומשתנה כל הזמן ("אניצ'ה", הגרסה הבודהיסטית ל"הכל עובר, חביבי"). על פי ההיסטוריה הרשמית, כדי להציל אותה מכיליון, השיטה נדדה מהודו לבורמה (כיום מיאנמר), שם למד אותה גואנקה ממורו הנערץ סיאג'י או-בה-קין, והוא שהחזיר אותה להודו, שם הקים 75 מרכזי לימוד, ועוד כ-120 כאלה בשאר העולם, אחד מהם (או שלושה, תלוי איך סופרים) בישראל. להבדיל משיטות מדיטציה אחרות, שקיימות למאות – הויפאסנה טוענת לטיפול שורש בנפש, ולשיפור פוטנציאלי של כל סוגי הסבל שקיימים. וזה כנראה באמת עובד: השיטה לא מפזרת הבטחות לריפוי מלא כבמטה קסם, אלא רק לעבודה קשה ותמידית, שמתחילה ב"קיר" קשה למעבר, למתחילים. והוא קשה יותר ככל שנפשו של התלמיד סוערת יותר, משתוקקת יותר, סובלת יותר, כלומר – בדיוק ככל שהם יותר זקוקים לויפאסנה. באופן פרדוקסלי, ככל שלאדם קשה יותר להתנתק מהסמארטפון שלו לעשרה ימים, כי הוא מכור ומשתוקק – כך הוא מועמד מתאים יותר, וזקוק יותר, לשיטה. השיטה מבטיחה רק עבודה קשה ותמידית – אבל גם שיפור מתמיד, ממש החל מהיום הרביעי-חמישי לקורס. האמת, שרוב התלמידים שפגשתי מדווחים שזה המצב.
לצד המשעולים השלווים שמקיפים את מרכז ה"דהאמה פאמודה" בדגניה, מוצבים ספסלים המשקיפים אל השדות של עמק הירדן, ועל ערוץ הנהר. הם נועדו למנוחות שבין התרגולים. אז מה, המדיטציה עצמה אינה מנוחה, לפחות לנפש?! אז זהו, שלא. תשכחו מהדימוי ההוליוודי של שיטות המדיטציה האחרות, שנועדו להרגעה, להתנתקות מעולם החומר, לפיזור אנרגיות חיוביות, להתמזגות עם הקוסמוס, וכל החרטא הזה; אלה הן כמו אקמול לאולקוס. כל התפיסה של "חייך, והחיים יחייכו אליך" – זה עובד, אם בכלל, רק באופן זמני ורק על פני השטח. הויפאסנה טוענת לעשות את ההיפך: התמקדות ספציפית ודקדקנית בגוף החומרי, העצמה של התחושות הגופניות, שחרור מכל הסחת-דעת, כולל מחשבות – וכל זאת כדי להפנים באופן עמוק (ולא רק בשכל) שכל התחושות חולפות. מילת המפתח היא "מאוזנות" (התרגום הטוב ביותר שמצאתי ל-Equanimity), במובן של התייחסות שוות-נפש לתחושות הנעימות והבלתי-נעימות, בידיעה ששתיהן תחלופנה. מותר ליהנות מהתחושה הטובה – המטרה היא רק להיות שווה-נפש ושליו כשהיא נגמרת, כדי שלא להשתוקק לה. כך, גם הכאבים הופכים נסבלים יותר, והסבל דועך והולך (ולבני-המזל שיגיעו לנירוונה – ייתכן שהוא ממש ייעלם! אבל זה באמת רק למתקדמים, כמו הבודהה בעצמו).


Sunday, June 23, 2019

My Dialogue with Abshalon, Part 5

Hello Avner

How is it going for you? I hope that you are well and happy and having a good time and enjoying the Eurovision!

How is your friend Netanyahoo doing? What do you think about his chanced to make and lead the next government? It looks like he will have to thread the needle?  I may be wrong but I wonder how he is going to manage. Lieberman is waiting with a big thorn in his hand!

It seems to me that the Qataries are really trying hard, but here is the riddle: The idea is not really new: like 50 years or so ago the Hamas was offered after the “election” about one Billion $ by the US, EU and the gulf states, and refused, because it did not agree to stop fighting Israel. Now, it will get the Qatary funding while still fighting? Does not it look likely that most of it will be ruined in the following fighting rounds? Which is likely to happen at least due to the Jihad at Al. guys that are motivated by Iran? Strange!

Here, in the US it seems to me that Trump status is in fact improving, mainly because it looks that he was right in few main issues:

His tax changes did improve the economy, even if he went too far, and he caters mainly to the rich.

He is right about to policy towards China: China’s policy towards the US is unacceptable, also because the IP steeling policy that is government supported, in addition to the tariffs.

He was right, as I wrote to you about the wall: it should have been build years ago, but now the situation is “post emergency”: it is too late to do much about it, and the south border is being swamped by immigrants: some of the immigrants are trying to get registered, just to get court orders for like 3-5 years ahead and released, but surely an unknown number pass  unrecorded. Many of them will be involved with the social services, and only future will tell what problems will arise.

Trump policy for Iran is also correct: he is determined to use any necessary means to stop the nuclear ambitions of Iran, and he is also right on that. I feel that this is very important.

Trump is also right on the North Korea policy, I think: since KJU has got the nuclear capability, (which should have been dealt with by former presidents), his only option now is to persuade KJU that he will be well treated, seeing the example of Japan and S. Korea.

So in summary, I feel that we have the best we can get now, and we have just to hope that it will not get too bad. It is unfortunate that he is not a nice person, but after the “do nothing” president, he is doing some very important things.

So I feel that I have written enough for one time, and I am looking forward to hearing from you.

Be well and have fun!

Absalon





Hi Absalon,

So it seems that you are quite happy with Trump's presidency. I'm glad that you are, and I wish you the best of luck with it, going forward.

The situation in Israel is very similar, I think. Israel has its own Trump (only much smarter) for PM; So, many people are quite happy with that, they feel that their lives have never been better. Good luck to them, too.

I am fine, but the Euro-vision has just started, so I felt a little sick and I had to flee to another room. Maybe I'll take Advil or something.

Take care,
Cheers,
Avner E.





Hello Avner,

I hope that you are OK now.

How did you like the Eurovision? I watched some of it, and it must have been a lot of fun. I wonder if the government could not have intervened to force the hotels et al to avoid gauging prices. As I understand this caused quite a lot of loss to the hotels owners, and subsequently to the country, but eventually it was very successful, and this is the important thing. Hopefully it will be done better next time. I think that clearly, the Israel song did not have enough rhythm, and you can not win just with a nice tune.

I have noticed an interesting phenomena about the connection between the weather in Israel and here: it looks like many times, the weather here is following the weather in Israel with a lag of about one day. It is not an exactly so, but many times is about right. Is there an explanation for this? I have been following this quite consistently recently. It seems also that the weather has become much more windy, which causes floods and sever storms, and probably is a main factor in the north pole worming. In some parts in the US, it is so bad, that I wonder how the people living there can cope.

My following riddle is in regard to what is happening in Israel about the elections: it looks like Netanyahoo is not popular in the Kneset, so he could not construct a government. However, he did have a lot of support when he wanted to disperse the Kneset, in order to prevent from the president to intervene, so he could have another chance. How come? If he failed to do this, then the president could have appointed another delegate to make the new government. So, it looks like the other  delegate can not decide whether they like him or not? Strange!, or am I missing something?

And the last one: what is happening with the “hasdara” at the Gaza border? Do you think it is working?

In the US, as you may know, the president is continuing to make news. The fight between him and Pelosi has reached new heights. The numbers of immigrants is getting to about 144,000 in the last month, and this includes only the legal ones. I wonder how many more, and maybe many bad people have entered illegally. So you can understand the magnitude of the disaster. I just can not believe that Trump could not have managed to find a way to have a more logical discussion to persuade the Democrats about the necessity of the wall.

So it seems to me that I have written enough, and I look forward for you to enlightening me.

Best regard
Absalon




Hi Absalon,

I did not watch the Eurovision. To be honest, for all I care, it could have been canceled due 

to Palestinian pressure, and I wouldn't mind. Actually, I would be glad if it turned out this way, since I think that it is cruel to celebrate in Tel-Aviv while the Palestinians are fighting their just war against Israel.

Netanyahu is still a magician to me, and he manages to turn all things around for his personal benefit. He doesn't care at all about the well being of the Stare, otherwise he would resign already. He is the worst Israeli prime minister ever, and this said while the competition for this title is VERY tough (meaning, most Israeli PMs were bad).

And his wife is a low-life bitch, who stole at least 375K Shekels form the state, and got away with only 55K. And they are still complaining about the verdict. I think that the Israeli judicial system is at an all-time low position, cooperating with this criminal couple, who are constantly working to take this country down.

So you think that the immigration is the US biggest challenge?... I think not. The fact that you guys have a stupid red-neck for a president, who can't tell his right from his left, will prove to be a colossal disaster. Let's see. I hope that I'm wrong.

Take care.
Cheers,
Avner E.

Monday, April 29, 2019

שוב הוכח: אין באמת אנטישמיות בעולם

לפרשת הקריקטורה החדשה, הגיב הקריקטוריסט אנגלמאייר:

עיוור עם כיפה, וכלב נקניק


הקריקטורה של בנימין נתניהו ככלב נחייה של דונלד טראמפ, שפורסמה ב"ניו יורק טיימס" והכעיסה את "העולם היהודי", היא קריקטורה קלישאתית, מסוגננת יפה, בטח שלא אנטישמית. היא מתארת שני מנהיגים, האחד צועד כעיוור בעקבות רעהו. דימוי עוקצני, עם נימה מרושעת, בדיוק מה שצריך להיות בקריקטורה פוליטית.

נתניהו צויר ככלב "נקניק" (תחש), שזאת אולי מחמאה, כי הכלבים ממשפחת הנקניקים נחשבים לכלבי ציד מעולים, ולמרות חשדנותם הטבעית יש להם יכולת מולדת לרכוש ידידים. מאחורי כלב־הנקניק נתניהו צועד ידידו הטוב, טראמפ, זעוף, לראשו כיפה, שמייצגת את הקשר המוחצן שלו לנתניהו. טראמפ הצטלם בעבר עם כיפה, ליד הכותל למשל, ככה שזה לא משהו שהולבש עליו ללא הצדקה. הבחירה לאייר את נתניהו וטראמפ בהליכה נחושה, ואפילו ברקע האדום כדם, מרמזת שלא מדובר בטיול בוקר תמים. שניהם במסע ציד הישרדותי. מה הם צדים, זרים? שמאלנים? תקשורת עוינת?

המגן דוד על הקולר של נתניהו מוצדק לגמרי, ויש סיכוי סביר שאם נתניהו היה צריך לבחור מה לתלות לצווארו, הוא היה בוחר בעצמו בסמל הזה. נתניהו צועד לפני טראמפ ומוביל אותו, בהליכה קצת מתוחה, אמנם, אבל ההובלה בהחלט מחמיאה לראש מדינה קטנה, שמוצא את עצמו בתפקיד משמעותי כל כך. בעיתונות תואר נתניהו כאילו צויר עם אף ארוך במיוחד, אבל מבט שטחי מאשר שהאף של נתניהו לא הוגדל בהגזמה, בטח שלא בצורה שמזכירה קריקטורות אנטישמיות, כפי שנכתב. הטענה שיש לאיור מאפיינים אנטישמיים מחזקת את ההרגשה שבמשרד החוץ מחפשים כל הצדקה אפשרית להתקרבן, כדי להשקיט ביקורת.

דימויי פוליטיקאים כעיוורים עם כלבי נחייה הם כמעט בנאלים, ועתיקים כימי הקריקטורה. ג'יימס אקין אייר במאה ה–17 פוליטיקאי עם גוף כלב חולה. ניקסון אויר ככלב מדובלל, וטוני בלייר צוייר ככלב עם קולר של דגל אמריקה. פטריוטים אמריקאים צוירו כעדר סוסים עיוורים. האם הקריקטורות האלה נפסלו בטענה שהן אנטי־אמריקאיות? לא. ג'והן גראהם מה"ניו יורקר" אייר את טראמפ על ארבע, בישבנו נעוצים טילים. תארו לכם איזו זעקת "געוולד, אנטישמיות" היתה מתעוררת, אם נתניהו היה מצויר בתנוחה דומה, עם טילי "פטריוט", למשל, נעוצים באחוריו, או צוללות
אתמול, בלחץ הקונסול הכללי של ישראל בניו יורק ומשרד החוץ, הקריקטורה של טראמפ העיוור חובש הכיפה השחורה וכלב הנקניק נתניהו הוסרה מהרשת. העיתון פירסם הבהרה, חצי התנצלות, והגדיר את הקריקטורה כ"פוגענית" וכ"טעות בשיקול הדעת". קריקטורה היא בהגדרתה מוגזמת, מחפשת נקודות תורפה. לפעמים היא תמרור אזהרה: מציגה דימויים חזקים, מוקצנים, כדי לנער ולעורר. כמו במקרה הזה. רגע לפני שהצמד הזה גורר אותנו אתו, ברצועה, לטיול הלילה שלו.

הכותב הוא אמן, קומיקסאי ומרצה ב"בצלאל


ואני הקטן הגבתי (142):
המקרה הזה מוכיח: אין באמת אנטישמיות בעולם
אין באמת אנטישמיות בעולם - רק גזענות פשוטה (לא רק נגד יהודים, ובחלקה גזענות יהודית נגד אחרים), בתוספת ביקורת לגיטימית על ישראל, שאתם מתייגים כ"אנטישמיות". העובדה שהקריקטורה הוסרה בלחץ של ארגונים יהודים מוכיחה: הטענה שליהודים יש שליטה באמצעי התקשורת, הרבה מעבר לשיעורם באוכלוסיה - היא לא טענה אנטישמית, אלא עובדה! בעצמכם ובטמטומכם הוכחתם אותה. תמשיכו לנקוט בגישה הזאת, ותקבלו את "אפקט סטרייסנד" (עוד יהודיה טיפשה; חפשו את האפקט בויקיפדיה).


Thursday, April 25, 2019

?של מי את, מדינת ישראל

כעת, אחרי שוך המולת הבחירות, אולי הגיע הזמן לדון בראש שקט באחת השאלות שהיו אמורות להיות במרכז הדיון הציבורי (ולמי שהספיק לשכוח: היא לא הייתה), הלא היא השאלה: של מי המדינה הזאת?

"חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי", או בשמו המוכר יותר "חוק הלאום", עורר סערה בישראל ומחוצה לה. בקרב אזרחי המדינה שאינם יהודים, הוא כבר מעורר תחושות קשות של הדרה עם פוטנציאל לאפליה (אפילו יותר משהם חווים כבר היום). ובחו"ל – ביקורת חסרת תקדים, גם מצד יהודים שבימים רגילים תומכים ללא סייג בכל מעשה משובה של ממשלת ישראל. אולם כל אלה נדונו כבר עד זרא. לעומת זאת, על המושגים הבסיסיים שבהם עוסק החוק – מהו לאום, והאם יש בכלל "לאום יהודי" – אין בישראל שמץ של דיון.

כמה מאיתנו עצרו לרגע כדי לברר לעצמם, ממתי מקימים מדינה בשביל עם? ובמיוחד כשמדובר בעם, שברובו לא חי במדינה הזאת, ואין לו כל כוונה להגר אליה בעתיד הקרוב? ומה פירוש הביטוי העילג "מדינת הלאום של העם היהודי"? האם "עם" ו"לאום" הם מושגים זהים? ואם כן, מדוע הם מופיעים בנפרד בשם החוק?

דומה, שמעט הדיון שמתקיים בשאלות האלה, מתמצה בתגובתו הרדודה והמקוממת של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לרותם סלע: "מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי, ושלו בלבד". באחת התגובות לכך, טען ד"ר רמי קמחי ("סלע טעתה, נתניהו צדק", הארץ 19.3.2019), שיש שני סוגים של לאומיות – ה"משכילית" המבוססת על אמנה חברתית (ועל כן פתוחה לכל המעוניין בה), ו"הרומנטית", המבוססת על קשר דם והיסטוריה. לטענתו, מדינת ישראל הוקמה על פי המודל השני, ועל כן היא מדינתו של "הלאום היהודי". בתשובה למאמר הזה, חלק עליו דימיטרי שומסקי באשר לבחירה של התנועה הציונית באפשרות השניה ("תערובת מבחילה של בורות וסילוף", הארץ 30.3.2019); אולם גם ד"ר שומסקי (שמחקר המחשבה המדינית הוא תחום מומחיותו, בניגוד לקמחי, המרצה לתקשורת) – אפילו הוא משתמש במונח "לאום" באופן שגוי, למשל כשהוא מדבר על "דמוקרטיה רב-לאומית".

האם יש בישראל "רוב-לאומים"? האם העם היהודי הוא לאום? האם מדינת ישראל היא בכלל מדינת לאום?
יוסף אגסי, בספרו המכונן "בין דת ללאום: לקראת זהות לאומית ישראלית" (שיצא לאחרונה במהדורה מחודשת) העלה מתהום הנשייה את אחד ההוגים הפוליטיים החשובים שחיו כאן בדור הקודם, הלל קוק, שהיה אחיינו של הרב הראשי לארץ-ישראל, הראי"ה קוק. בניגוד לדודו הרב, הלל קוק לא ראה במדינת ישראל אמצעי להבאת הגאולה והמשיח. לאחר ש"יצא בשאלה", הוא הקדיש את חייו למאבק בבריטים במסגרת האצ"ל, ולניסיונות להצלת יהודים בזמן השואה – ניסיונות שטורפדו בידי ההנהגה של הקהילות היהודיות בארה"ב, בראשות הרב סטפן ווייז. פרופ' אגסי, שמקצועו היה במחקר פילוסופי של מחשבה מדינית, הופתע לגלות שקוק היטיב ממנו לנסח את הדגם הראוי (לדעתם) למדינת ישראל: דמוקרטיה ליברלית, המיועדת לישראלים כלאום, ולא ל"לאום היהודי" שאיננו קיים. וזאת, משום שהמונח לאום (Nation, הידוע גם כ"אומה") מציין קבוצה המתאפיינת באתוס פוליטי וחברתי, בהיסטוריה, סמלים, ובעיקר: בטריטוריה משותפת. כל מדינות הלאום המודרניות בעולם כיום מהוות בית מדיני ללאום אחד, המתגורר בתוך אותה מדינה; ולכן, ולו רק מבחינת הקטגוריה של הטריטוריה – מדינת ישראל אינה יכולה (ולדעתו של אגסי אינה צריכה) להיות מדינתו של הלאום היהודי – היהודים הם עם, במובן של מוצא אתני (פרט למתגיירים); ובדוחק, הם גם בני אותה דת – אך הם אינם מהווים לאום.

תכניתו של אגסי לכינון הלאום הישראלי, ולהכרה של מדינת ישראל באומתה – שונה מהרעיון של מדינת כל אזרחיה (בגרסתה הטכנית, הצרה) בכך, שהיא מתבססת על הכרה בשיתוף של תרבות, היסטוריה וטריטוריה משותפות של אזרחי המדינה – ולא רק על תעודה בהנפקת משרד הפנים.

הלל קוק היה חבר האסיפה המכוננת של מדינת ישראל מטעם תנועת החרות. בישיבתה ביום 16 בפברואר 1949 (יומיים בלבד לאחר ישיבתה הראשונה), האספה המכוננת קיבלה את "חוק המעבר", ובכך הכריזה על עצמה ככנסת הראשונה של מדינת ישראל, מבלי שהציבור הכללי בחר בה לכך. לטענתו של קוק, שנכח בישיבה, המעשה היווה הפיכה כנגד המשטר הדמוקרטי, והפרה של התחייבותה של האספה לחוקק חוקה, ולאחר מכן לפזר את עצמה כדי להעביר את הבחירה לציבור. על כן מיד בעת ההתרחשות, הכריז קוק: "זהו פוטש!"

פרופ' אגסי הסביר את תפיסתו בסדרת שיחות שערך עימו הח"מ. לשיטתו, מדינת ישראל מגדירה את עצמה מדינתו של העם היהודי, וזאת בשעה שרובו של העם היהודי לא חי בה, איננו שותף בחובות האזרחיים שלה, ואינו נושא בעצמו בתוצאות של השפעתו על מהלכיה של המדינה. מצב זה גורם נזק כפול ואף משולש: לציבור הישראלי היהודי הוא יוצר זיקה לא ברורה מבחינה פוליטית עם יהודים שאינם תושבי ישראל, ואילו תושבי המדינה שאינם יהודים סובלים מאפליה, בשל אי-השתייכותם ללאום שהמדינה נועדה לו; וליהודים החיים מחוץ לישראל הוא יוצר בעיה של נאמנות כפולה, למדינת מושבם ולמדינת ישראל - מצב שבו אכן מואשמים היהודים מדי פעם במדינות מגוריהם.

לעומת מצב אנומלי זה, המצב הרצוי הוא של מדינת הלאום המודרנית, שבה הלאום זהה לאזרחות, ונפרד מן המוצא האתני ומן הדת. במדינת לאום כזו, קיימת הכרה בקיומה של קבוצה מדינית, המתאפיינת בשיתוף של תרבות, היסטוריה, בדרך כלל גם שפה עיקרית, ובכל המקרים - טריטוריה עם גבולות ברורים, ויחסים מוגדרים עם מדינות העולם האחרות. כך, למשל, צרפת היא מדינתם של כל הצרפתים החיים בה, והשותפים למכלול של ערכים, היסטוריה ומסורת תרבותית, ללא הבדל של מוצא אתני או דת - ולא של האנשים ממוצא צרפתי שבחרו לחיות מחוץ לצרפת.

מדינת ישראל הוקמה כדי לפתור בעיה פוליטית של אותם יהודים שרצו בשלטון עצמי; אולם בהמשך הדברים היא הוגדרה (לטענתו של אגסי כתוצאה של תאונה היסטורית), כמדינתו של כל העם היהודי. כתוצאה מכך, במקום לפתור את בעיית היהודים המפוזרים בעולם בלא מסגרת מדינית - נוצרה בעיה יהודית נוספת: מדינה שהיא אמנם יהודית ברובה, אך היא אינה מכירה באומתה, ועל כן לבני האומה הזאת אין חירות לאומית.

בסדרת שיחות שערך הח"מ עם פרופ' אגסי, הוא טען שאי-ההכרה בבעיית הזהות הלאומית של תושבי ישראל מונע לחלוטין כל דיון בבעיה, וכל עוד הבעיה קיימת – היא מסכנת את עצם קיומה של ישראל כמדינה שוויונית וליברלית.
גורם נוסף לאנומליה של ישראל, לדעת אגסי, הוא הטענה של ראשי מפא"י, מייסדי המדינה, שלאומיות מובילה ללאומנות, טענה שבגללה הם לא הכירו באפשרות קיומה של לאומיות ליברלית. לטענתו, הסתירה המדומה שבין לאומיות לבין ליברליות – משתיקה כל ניסיון למחשבה מדינית רציונלית.

בין אם תתקבל הצעתו של אגסי, לאמור: אזרחי ישראל יוגדרו כ"לאום הישראלי", על כל המשתמע מכך, ובין אם לא – ראוי לפחות, שבעשור השמיני לקיומה של המדינה, יתקיים דיון כלשהו בשאלות האלה, ובפרט בשאלה: של איזה לאום את, מדינת ישראל?

Wednesday, March 20, 2019

מאמר ענייני, מנומק, וזהיר בעניין ההתדרדרות של מדינת ישראל

אמנם מלפני חדשיים, אבל לא ממש השתנה משהו
ובגלל שהמאמר כל כך זהיר, יבש, ומנומק בהגיון -  זה לא ממש מעניין מישהו, בישראל 2019
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6867332

שימו לב לזה: תגובה מס. 7, של אלי בובליל מרמת-גן, שהוא איש רציני בעיני, מסכמת במשפט חכם אחד, מדוע נתניהו עדיין מאד פופולרי. ספוילר: כי יש תחושה שנפלא כאן

אזהרה לשמאל הישראלי הנכחד: לא לזלזל בתגובה הזאת


שובר הסף גובר על שומרי הסף
מאת: עוזי בנזימן
"הארץ" דעות, 22.1.2019

בספרו "הבטחה עם שחר" משחזר רומן גארי את הלכי הרוח בצרפת בתקופה שבה היא נכנעה לגרמניה הנאצית: את אווירת הטרור הפנימי בשלטון וישי, ששתל בציבור חרדות מפני דחליל של אויב הרוחש בכל מקום ("גיס חמישי" קומוניסטי); את הכמיהה למנהיג צבאי חזק שיידע לחלץ את המדינה ממצוקתה; את נטיית הלב של האזרח הקטן להסתגל למצב, להתרכז בפתרון בעיות היום־יום שלו ולהשליך את יהבו על המנהיג הסמכותני (המרשל פטן); את האמונה העממית שהמנהיג שם את טובת המדינה בראש מעייניו, ודוחק הצדה את שנאותיו הפרטיות והעדפותיו האישיות; את החולשה האנושית המוכרת — לקבל את הדין, להיכנע לכוחות חזקים ממך.

גארי שם את האצבע על האופן המתמשך, הבלתי מוצהר, של התהליך שעבר על צרפת באותם ימים. הוא ממשיל אותו (בלשונו) לבבונג מורעל שהרגלי החיים מסכו טיפין טיפין לתוך גרונותיהם של הצרפתים, שלמדו להסכין עם הטעם המתקתק של ההשפלה ושל הכניעה למציאות המתהווה. אנשים מכל שדרות הציבור, בהם חכמים, ספקנים, אנשי רוח מלאי חמלה, נכנעו לטבע האדם ולעוצמת הפיתוי הגלומה בו — להשלים עם המצב ולהסתגל אליו.

עם כל ההבדלים המתבקשים, האיפיונים הללו תקפים גם בישראל של ראשית 2019. בשלוש השנים האחרונות חווה החברה הישראלית תהליך דומה של התרגלות לנורמות שלטוניות מידרדרות מבלי שקמים בתוכה די כוחות כדי לעצור את המפולת. התופעות שאיבחן הסופר הצרפתי באוטוביוגרפיה שוברת הלב שלו (ושכמותן זוהו בחברות אחרות שנקלעו למשברים חמורים) צפות גם כאן ועכשיו.

הציבור הישראלי, כמו העם הצרפתי ב–1940 על פי עדותו הנוקבת של רומן גארי, משלים עם ניוון השרירים שאחז בו משום שמערכת החיסון שלו מורעלת בשיטתיות

גלעינה של הפורענות הזאת נעוץ בכרסום המתמשך במעמדה של הנורמה הראויה. מוסכמות מוסריות שהחזיקו מעמד במרחב הישראלי במשך עשרות שנים ועיצבו את ציפיותיהם של האזרחים מההנהגה ובהתאם לכך את פניה של המדינה, מתרסקות מדי יום ונהפכות למושא לזלזול ובוז. את מקומן תופס עולם ערכים חדש, כביכול עדכני וראוי יותר, אך גם הוא משתנה בהתאם לצרכיו המזדמנים של השלטון. למעשה מיטלטלת המדינה בזעזוע מושגי בלתי פוסק, שבו הסף הנורמטיבי מתנמך והולך, ומותיר את הציבור תועה ומבולבל.

פרשיות השחיתות שבהן נחקר בנימין נתניהו ממחישות זאת היטב. מלכתחילה, בהתאם לתפישה המוסרית המקובלת לפני 2016, ההתנהגות המיוחסת לראש הממשלה (קבלת מתנות שערכן המצטבר כמיליון שקלים, שימוש לא הוגן בכספי המדינה לצרכיו הפרטיים, ניצול כוחו הרגולטורי להעדפת בעלי עניין) נחשבה למעשים מגונים, בלתי ראויים, פסולים מכל וכל. ראש הממשלה ועושי דברו, בגיבויה הגורף של סיעת הליכוד בכנסת, רידדו את משמעותה המושחתת של התנהגותו, והציבו סף חדש לבחינתה: האם היא פלילית או לא.

משהחל ההליך הפלילי (חקירת המשטרה), הציבו נתניהו ועושי דברו רף חדש להערכתה: עד כמה נוהגת בו המשטרה באופן הוגן. ככל שהחקירה התפתחה, מיקדו את הדיון הציבורי בשאלה אם סיקור אוהד בתקשורת בתמורה להטבות שלטוניות הוא בגדר שוחד ("היכן מעטפות הכסף?"). משהגיעה החקירה לשלביה הסופיים, הוצב סרגל חדש לקביעת מעמדו הציבורי של נתניהו: האם ראוי למשטרה לפרסם את המלצותיה, או שיש להשאיר זאת להכרעתו הסופית של היועץ המשפטי לממשלה. בתחנה הנוכחית מורידים עושי דברו של נתניהו פעם נוספת את סף המבחן לכשירותו: עד כמה ראוי ונבון להעמיד לדין ראש ממשלה מכהן.

וכך, בתהליך מהיר, שנמשך לא יותר משלוש שנים, הצליחו נתניהו ואנשיו לפרק את שנתות המבחנה שעל פיהן אמורה היתה להימדד כשירותו המוסרית להוסיף ולעמוד בראש המדינה. מה שנחשב לכל הדעות, בשנת 2016, להתנהגות מחפירה, לא תקינה, ראויה לגינוי, הפוסלת אותו (ברמה הנורמטיבית) מלשאת בתפקידים ציבוריים, נהפך לדיון תגרני, פורמליסטי, שהיקפו ומהותו מצטמצמים והולכים לסוגיות טכניות כמו מה העיתוי המתאים להכרזה על החלטת היועץ המשפטי בעניין תיקי החקירה, מה יהיה אורכה של תקופת ההכנה לשימוע, מדוע לא ניתנה לנתניהו הזדמנות להתעמת עם עדי המדינה וכיו"ב.

מבלי שניתנה מספיק הדעת לכך — הצליחו נתניהו ולבלריו לטשטש את חושי הציבור ולהרחיק מתודעתו את משמעותה הכוללת של התנהגותו השערורייתית: ראש ממשלה שבגד בחובתו להנהיג את אזרחי המדינה ביושר כפיים, כיווץ את התלונות כלפיו לדיון בסוגיות נוהליות שבחסותן הוא משתמט מלתת דין וחשבון על התנהלותו הנאלחת, ומתכוון גם לחמוק ממיצוי הדין המשפטי. מפלגתו, ועמה רוב סיעות הכנסת (היוצאת וכפי שמסתמן — גם הבאה) נותנות לו גיבוי או נכנעות לרצונו. שובר הסף גובר על שומרי הסף. והציבור הישראלי, כמו העם הצרפתי ב–1940 על פי עדותו הנוקבת של רומן גארי, משלים עם ניוון השרירים שאחז בו משום שמערכת החיסון שלו מורעלת בשיטתיות.



תגובה 7: אלי בובליל ר"ג
22:57 22.01.2019
עוזי,ישר לפנים. ראש ממשלת ישראל ולאו דווקא ביבי. עומד בלחצים נטורפים לא פחות מצ'רצ'יל בימי היטלר. מצידי שיקבל מתנות,שיזיין כל יום את אסתר מלכה אחרת,שישתה מה שהוא רוצה ושאישתו תקנה מה שתרצה. כל עוד הוא מביא שגשוג לאומה,שומר על הביטחון,מביא את המדינה לרמות של אימפריה. אני מוכן לתגמל אותו כמו שמתגמלים את יו"ר טבע,בנק הפועלים ואפל. בלי כחל וסרק.

Wednesday, March 13, 2019

An open letter to Rep. Ilhan Omar, and my response

On Saturday, March 9, 2019, 1:11:11 AM GMT+2, Buddy Macy wrote:

Dear Congresswoman Omar,

As a member of both the House Foreign Affairs and Education & Labor Committees, you should be overjoyed by this:

And this:

Sincerely,
Bernard Macy



My response:

Mr. Macy,

This is truly so wonderful, and heart warming, and touching.
Some Israeli people have been doing great things for the underprivileged.

I have been writing Wikipedia articles about such projects.
Here is one, still in a draft form:
And another one (Sorry, only in Hebrew for the moment):


Oh, by the way - how is all this related to the brave and honest and truthful statements made by Rep. Ilhan Omar, about Israel's crimes against the Palestinians?

Listening to you guys on the Right, categorizing Rep. Omar's statements as "antisemitism", drove me to conclude that there is no real problem of antisemitism in the world today. Because 95% of all statements that you categorize as such, are 100% legitimate criticism of the Israeli government.

Cheers,
Avner E.

Tuesday, March 5, 2019

יש לפחות בדיחה אחת טובה בכתבה על גיא פינס

להלן כתבתה של שני ליטמן (מבקרת ה"תרבות"): אחרי שהציוויליזציה תיחרב, התוכנית של גיא פינס תשמש חומר מרתק להיסטוריונים

בעבר היו לי טענות נגד התוכנית של גיא פינס, בעיקר על האופן הפוגעני שבה הציגה נשים והסגידה שלה לתרבות הסלבס. אבל כמו שקורה לא פעם, המציאות פשוט עקפה את פינס בסיבוב. כמו שזה נראה כרגע, התוכנית שלו תוכל לשמש בעתיד כחומר מרתק להיסטוריונים, אחרי שהציוויליזציה הנוכחית תיחרב והכל יתחיל מחדש ויגיע אולי לדרגת התפתחות מוסרית טובה יותר.

הם יוכלו למצוא בתוכניות האלה עדויות מאלפות לכמה תופעות תרבותיות שפשוט קשה להאמין שקיימות. כי מה שהתוכנית של פינס עושה בעקביות ובמיומנות, וגם באירוניה דקה שהולכת ומשתכללת, זה לתעד את הדקדנס המוחלט של תרבות הסלבס המופרעת במדינה הזאת, ובמיוחד מאז שכולם התמכרו לרשתות החברתיות. את הסגידה כיום עושים הסלבס לעצמם. האינסטגרם הפך את החיים לפשוטים מאוד עבור עורכי התוכנית, שרק צריכים לקטוף את הזהב הטהור שהוא מספק להם.

אחת המצטיינות בתחום היא ניקול ראידמן, מוכרת בגדים וחברה קרובה של רעיית ראש הממשלה. ובאמת, חשתי שמזמן לא שמעתי שום עדכון לגבי בתה של ראידמן, מישל, שמחירי הבגדים שלה כבר סוקרו לא פעם אצל פינס. שמחתי מאוד לשמוע שהיא כבר בת שמונה, כלומר אדם מבוגר לכל הדעות, בעלת שיקול דעת, והוזמנה לתצוגת אופנה בפריז. יחד עם אמא שלה כמובן, אבל כבר לא כתינוקת נלווית, אלא כאושיית אופנה בפני עצמה.

אמא ניקול מציגה בפני עוקביה באינסטגרם את הבגדים של הילדה כולל מי המעצב שאחראי להם, ואז מראה את עצמה, או כמו שהיא קוראת לזה, "ועכשיו טוטאל לוק אמא". שתיהן יושבות בתצוגה, וניקול מצלמת את עצמה עם פילטר כה עוצמתי עד שבמקום תווי פנים, רואים ענן רך ובתוכו זוג עיניים. אחרי התצוגה עושים מה שעושים, כלומר שותים שמפניה, גם ילדות בנות שמונה. ראידמן פונה לעוקביה, שהיא כבר מנחשת את ההתחסדות שלהם מראש, ואומרת: "כל הנשמות הטובות, לא להגיד לי מלה ולא רבע מלה על זה שהבת שלי היום טועמת שמפניה. חמודות, היא לא תהיה אלכוהוליסטית, היא רק טועמת". ביקשה, אז לא נגיד כלום.

גם חבורת "נסענו לא על חשבוננו למלדיביים והיה נורא כיף" מכה שנית. האינסטגרם של גל גדות, מלי לוי ושות' מגלה שהפעם החבורה ביקרה בפריז, במלון שאת שמו לא אזכיר כי הן עשו את זה מספיק. הן ב־מ־ק־ר־ה היו גם במסעדה של אסף גרניט וב־מ־ק־ר־ה היה שם מישהו שחגג יום הולדת. כאן דנה גרוצקי מהתוכנית של פינס קצת שגתה כשהכריזה, "מתנה שאי אפשר לקנות בכסף", כשהתייחסה לנוכחותה של גל גדות ביום ההולדת במסעדה, שלא סתם היתה שם, אלא אשכרה בזקה שבבי בוטנים או משהו על הקינוח שהזמין חתן השמחה (שולחן מתוק, אם התעניינתם). ומישהו הרי שילם על כל החגיגה הזאת. אולי זו היתה מישל ראידמן.


תגובתי:
Yeah, Right
"התכנית של פינס עושה במיומנות, ולפעמים באירוניה דקה"... תרגום: התכנית היא לא על סלבס ועל רכילות, היא בעצם לועגת לה... אז אולי גם דודו פארוק עושה פארודיה... מה שיכול להיות נכון בעצם!
אולי זה כמו "חלומו של הכוזרי", ספרו של מיכה גודמן, שמציע פרשנות מקורית (ומבריקה, לדעתי), שטוענת: "ספר הכוזרי" של ר' יהודה הלוי איננו, כפי שטוענים ה"שמאלנים", ספר גזעני - אלא בעצם, פארודיה על גזענות... האם זה מה שהתכנית ה"מיומנת והאירונית" של גיא פינס עושה?...

יש רק בעיה קטנה עם התזה הזאת - פינס מציג את התופעה עם ריר על השפתיים, ובהנאה רבה... כפי שמוכיח הרייטניג האדיר שלו, ש(בהנתשאות האופיינית לי), אני יכול לנחש שאינו נובע מצמאונם של הצופים למנה של אירוניה טובה...
(ואם לא הבנתם את העוקצנות שלי: הרייטינג נובע כנראה מצמאונם למנה של ציצים יפים).