די לקריאה "מחאה לא-אלימה"

 (נשלח ל"הארץ", 26/3/2025; נדחה)

זוהי קריאה לעלות מדרגה במחאה כנגד ממשלת ישראל. באופן יותר ספציפי: לעבור לאלימות מבוקרת.

הח"מ מוכן לספוג את מחיר ההסתכנות במעצר בעילה של המרדה; כפי שאפרט בהמשך, זהו מחיר פעוט בהשוואה למחירים שנידרש לשלם, כדי להשיג את המשך קיומה של המולדת כמדינה חופשית ודמוקרטית.

ההבנה שמדינת ישראל מצויה בעיצומה של מלחמת אזרחים, מלחמה ממש, באלימות – הייתה נחלתם של מעטים, ובהם הח"מ. אולם לאחרונה הבנה זו החלה להתרחב. עוזי ברעם כתב כאן ב-18/3: "(על בהרב-מיארה) לנקוט את הצעדים המתבקשים נגד ראש ממשלה, שהכריז מלחמה על אושיות קיומנו הדמוקרטי". צבי בראל, ב-19/3:  "מחאה מנומסת לא תספיק, זו מלחמת קיום." סמי פרץ, 20/3: "בזמן שאת המלחמה בחמאס הוא עוצר מדי פעם, נתניהו ממשיך בנחישות את המלחמה נגד מוסדות המדינה." תומר פרסיקו: "המדינה הייתה אמורה לספק לנו הגנה. היא החליטה לצאת נגדנו."  יוסי ורטר, 21/3: "בשלב זה, הוא מאיים על ישראל יותר מחמאס, מחיזבאללה ומהחותים גם יחד."

כל אלה מודים שאנחנו במלחמה, שהמחאה לא עובדת, ושצריך "לעשות משהו". אבל המשותף לכל אותם כותבים הוא, שאיש מהם לא מעז לפרט מהו אותו "משהו". לכל היותר מפטירים משהו על הצורך ב"מרי אזרחי", מה שזה לא יהיה.

בינואר 2023 ממשלת ישראל בראשותו של הנאשם בפלילים נתניהו פתחה, לכל צורך מעשי, במלחמה כנגד ישראל הדמוקרטית. כמובן, הטענה המצמררת והדרמטית הזאת מצריכה הסבר. אז הנה הוא: הרטוריקה של נתניהו לא השאירה מקום לטעות. באוזניהם של חלק מהשומעים – מפגיני קפלן הם האויב, ויש לטפל בהם כבאויב. ואכן, רבים הבינו זאת באופן מילולי, והיכו מפגינים עד זוב דם. והנה, בכל מלחמה שנפתחה כנגד מדינת ישראל, מטרתו של האויב (מצרים, סוריה) לא הייתה בהכרח השמדה פיזית של המדינה. זוהי אינה מטרה ריאלית, והאויבים של ישראל אינם טיפשים עד כדי כך. מטרתם הייתה להפוך את ישראל לישות אחרת משהייתה:  אזור חסות של מדינה ערבית, חלק של "סוריה הגדולה", ובכל מקרה – לחסל את ישותה כמדינה חופשית ועצמאית. ובכן, זוהי בדיוק גם מטרתה של ממשלת ישראל הנוכחית, בהובלתם של יריב לוין ונתניהו. להפוך את ישראל מדמוקרטיה (פחות או יותר), לדיקטטורה מלאה. וכפי שלימדנו מורנו ורבנו ישעיהו לייבוביץ', אויב לא חייב להיות ישות חיצונית למדינה – יש מצבים שבהם האויב הוא פנימי. מצבים אלה מובילים למלחמת אזרחים, שהיא מלחמה בין שני מחנות בעלי אינטרס מנוגד, ששניהם שייכים לאותה ישות מדינית. יותר מכך – על פי לייבוביץ', לפעמים אירועים מחרידים אלה מהווים את אחד הרגעים הגדולים והמכוננים בחייה של אומה: המהפכה הצרפתית, מלחמת האזרחים בארה"ב, ולהבדיל – מלחמת האזרחים בספרד (בעיקר בגלל ששם הצד הליברלי הפסיד, מה שהוביל לשלטון דיקטטורי בן 36 שנים).

התגובה לפרוץ המלחמה, קרי – מחאת קפלן ובלפור השנייה, הייתה מרשימה מאוד, אבל באופן מעשי היא לא הייתה אפקטיבית: ההפיכה אמנם נבלמה במידת מה, רק באופן זמני; פיטוריו הראשונים של שר הבטחון גלנט אמנם נמנעו, אולם בהמשך התחדשה ההפיכה באופן איטי יותר, זוחל אך מתמיד. וכנראה, אחד מתוצאי הלוואי של ההפיכה הייתה המתקפה הנוראית של ה-7 באוקטובר – שגם היא מנוצלת מאז באופן ציני ויעיל מאוד בשירות המלחמה כנגד הדמוקרטיה.

אז עכשיו, כשנראה שכל ההפגנות, השלטים, הסיסמאות, הנאומים בכיכר ואפילו באו"ם – לא מביאים להדיפת המתקפה נגד ישראל הדמוקרטית, או לשחרור החטופים שנותרו, ולהפסקת המלחמה המיותרת נגד עזה – מה עושים עכשיו?

יורם יובל שוחר הטוב מציע מעל דפים אלה תוכנית ש"חייבת להצליח", כי היא הצליחה במקומות אחרים ובתנאים דומים: חסימה מתמשכת, בלתי-אלימה, של נתיבי התנועה של השליטים. והטייס לשעבר ושורד השבי אורי ערד מציע: כל האמצעים כשרים – חוץ מאלימות.

אבל מדוע, בעצם? אם, כפי שכבר הכירו בכך רבים וטובים, נתניהו הוא אויב של ישראל הדמוקרטית – מדוע אסור להילחם בו באלימות? המלחמה כנגד חמאס, שלטענת הח"מ מסוכן פחות מנתניהו, מתנהלת באלימות צבאית, תוך נכונות מלאה להקרבת חיים; אז מדוע כנגד אויב גרוע יותר, שאחראי לא רק למותם של כמה אלפים ולחטיפתם של מאות – אלא אחראי להרס כמעט מוחלט של כל מוסדות המדינה, הרס שיעלה בחייהם של הרבה יותר אלפים – מדוע כנגדו אסור להפעיל אלימות דומה? ברור שהתגוננות אלימה תוביל לקורבנות בנפש – אך מדוע הרתיעה מכך כל כך אוטומטית? הלא לכל מלחמה יש מחיר בחיי אדם, גם למלחמה צודקת מאין כמוה כנגד אויב פנימי. אז איך זה שרבים וטובים מוכנים להסתער על מחבלי חמאס, תוך סיכון חיים ודאי – אך נרתעים מלהסתער על מאבטחיו של פושע, נאשם בפלילים וכנראה בבגידה? ליבי נכמר על המאבטחים הטובים, אבל הם נמצאים בצד הלא נכון של ההיסטוריה. עליהם לסרב למלא את התפקיד שהוטל עליהם, להגן על פושעים ואויבי המדינה – או להסתכן בחייהם. אלה דברים שקשה מאוד לאומרם, אבל החלופה לכך היא פסיביות שתוביל לאובדנה של ישראל הדמוקרטית. וזאת כבר לא דעתו של הח"מ לבדו.

בכל פעם שדוברי המחאה מקפידים לציין שהם תומכים רק בפעולות חוקיות ובלתי אלימות – הם קושרים לעצמם את הידיים, מבטאים את חוסר הבנתם שבמלחמה יש חוקים אחרים מאשר בימי שלום, ובעיקר – מרגיעים את הצד התוקף: כי אם אתם מתכוונים להמשיך רק בהנפת שלטים ובקריאת סיסמאות, אז הכל בסדר, את זה אנחנו יכולים להכיל, ומכילים, כבר יותר משנתיים. אתם תמשיכו "לנבוח" באופן חוקי, ואנחנו נמשיך לעבור, עד שנוציא אפילו את הנביחות שלכם אל מחוץ לחוק.

המאמר הזה חריג בחריפותו, אפילו קיצוני. ניתן לשער שהוא יעורר התנגדות אוטומטית וגורפת, אולי אפילו עילה למעצר ארוך. אלימות היא דבר מכוער ומגונה. הח"מ מעולם לא "הלך מכות" עם איש, גם לא בילדותו. אלימות חייבת להישאר "אמצעי אחרון", כדברי הקצין וההוגה הפרוסי קלאוזביץ – כשהמדיניות אינה עובדת עוד. כשכל הקווים האדומים נחצו. האם זה המצב כיום?

נוכל ללמוד משהו מהאסונות הגדולים הקודמים שניחתו על ישראל, ובראשם מחדל יום הכיפורים 1973. גם אז ראש הממשלה, גולדה מאיר, לא נידבה את ראשה למאכלת של ועדת חקירה ממלכתית, וניסתה למנוע את הקמתה. ובניגוד להצהרות השקריות של נתניהו על התמיכה העממית בו – גולדה אפילו זכתה בפועל ל"אמון העם": חודשיים אחרי המלחמה היא זכתה בחמישים ואחד מנדטים (מי יכול להאמין כיום, שמפלגה אחת מסוגלת להישג כזה!) אולם אפילו גברת הברזל ניחנה במינימום של הגינות אנושית, והתפטרה בעקבות המחאה הציבורית. גם מנחם בגין פרש לביתו לנוכח זעם הציבור בעקבות מלחמת לבנון הכושלת ראשונה.

אולם נתניהו קורץ מחומר אחר. הגינות, קשב לרצון הציבור, טובת המדינה – אלה זרים לו לחלוטין, הם בעיניו ביטוי של חולשה. הוא לעולם, בשום מצב, לא יפנה את כסאו מרצון. גם לעת בחירות, אולי בעוד שנתיים, כשמטרת המלחמה העיקרית, קרי שחרור החטופים החיים, כבר לא תהיה רלוונטית – סביר מאוד שהוא יפנה את מיטב כשרונו (ואין טעם לנסות אותו – הוא הוכיח היטב את כשרונו בחמש מערכות בחירות) כדי למנוע בחירות הוגנות שבהן יפסיד שוב. המסקנה מכך היא שרק סילוקו של הרודן תאפשר סיכוי כלשהו להחזרת החטופים (שהוא האחראי העיקרי לחטיפתם); ולהתחלה של ריפוי החברה הישראלית מהחוליים שנתניהו הביא עליה.

אין כאן בשום אופן קריאה לרצח ראש הממשלה, או של מי ממשרתיו. כבר לפני 2,500 שנה כתב סון דזה בספרו הקלאסי "אמנות המלחמה", שמטרתה איננה להרוג את האויב. הקרב המוצלח ביותר הוא זה שלא נורית בו יריה אחת. זהו מצב נדיר, וכדי לנטרל את האויב תמיד נדרשת מידה מינימלית של אלימות. אולם ספירת גופות מעולם לא הייתה אמת מידה מוצלחת לניצחון. המטרה צריכה להיות – לבטל את רצונו של האויב להילחם, ולשכנעו שיותר כדאי לו לחזור בו, ולהביאו אל שוחן הדיונים. המטרה הסופית היא חיים בשלום, שבו לשני הצדדים יהיה מירב החופש והרווחה.

על כל פנים, סילוקו של נתניהו פשוט לא יתאפשר מבלי שהצד המתוקף, ישראל הדמוקרטית, ישיב מלחמה ממש, באלימות. זוהי האמת המרה שהציבור נדרש להפנים, עם כל הקושי לבלוע אותה. עם כל הרתיעה המובנת מהרמת יד על "אחינו". זהו הסיכוי היחיד של ישראל להישאר מה שהייתה עד עתה – דמוקרטית, חופשיה, גם אם חלקית. כי כל קו אדום שניתן להגדיר – כבר נחצה.

?המחאה כנגד ההפיכה – לקראת מלחמת אזרחים

עם התגברות המחאה נגד הפיכת נתניהו-לוין-רוטמן, ומכיוון שכרגע ההפיכה לא נעצרת – רבים שואלים: מה הלאה? אחדים מדוברי המחאה רמזו על הצורך בעליית מדרגה, בנקיטת אמצעים חדשים, אולם איש מהם לא באמת תמך בשינוי דרסטי – לכל היותר ב"יותר מאותו הדבר": חסימות כבישים, משיכת כספים, אולי מרד מיסים. אבל הכול, כמובן, "במסגרת החוק". (ועדיין, עובדה זו לא מנעה ממכונת הרעל של נתניהו לסווג אותם כ"אנרכיסטים", "מסתערים-על-הקפיטול-2", לדרוש לכלוא אותם ואפילו לטפל בהם "כפי שמטפלים בבוגדים, ואין הכוונה לעונש מאסר")

לעניות דעתי, אין דבר שמרגיע את האדונים לוין ורוטמן יותר מאשר ההתחייבות מראש לעשות הכול במסגרת החוק. בהתאם לכך, התבטאויות אלה, המשותפות לכל הדוברים של המחאה, רק דוחפות את הופכי המשטר להמשיך במלוא העצומה, ולהתנגד אפילו למתווה המגוחך של נשיא המדינה, יצחק הרצוג.

עינינו הרואות, שגם כעבור שבעה שבועות של מחאה רחבה, עממית, ספונטנית, בלתי מאורגנת וא-פוליטית – אין אף סימן קל של האטה בריצת האמוק של הקואליציה לעבר שינוי המשטר בישראל – למעט דחיות קצרות וחסרות משמעות.

אם כך, מה עוד אפשר לעשות?

שאולי, מתוכנית הסאטירה "ארץ נהדרת" (בגילומו הנהדר של אסי כהן), סיפק תשובה אחת, כמובן בצחוק: אין מנוס ממלחמת אזרחים. מובן, שביטוי זה מעורר סלידה ורתיעה – מלחמות אזרחים הן תמיד אירוע טראומטי נורא בחיי אומות. אולם, ראוי לזכור את אבחנתו של פרופ' לייבוביץ' המנוח, שהיטיב לצפות את מה שמתרחש כיום. לייבוביץ' טען, שמלחמות אזרחים מהוות לפעמים אחדים מרגעי השיא בהיסטוריה של מדינות דמוקרטיות. הוא ביסס אבחנה זו על הקביעה, שוויכוח פוליטי אפשרי רק בין מחנות שחולקים ערכים משותפים, וחלוקים רק על הדרך הטובה ביותר למימושם. אולם על הערכים עצמם: שוויון, חירות, קדושת החיים והרכוש וכדומה – עליהם אין אפשרות להתווכח. ועל כן, כנגד מי שמציב ערכים אלטרנטיביים, כגון: עליונות יהודית, "משילות" (שהיא שם אחר לשלטון המעטים ללא איזונים), משפט התורה, וכדומה – כול שנותר לעשות כנגדם הוא להילחם. מלחמה ממש, באמצעים פיזיים. לא זו בלבד שבימינו ירד קרנם של הטיעונים הענייניים, ובמקומם מושלים בכיפה הדמגוגיה, המניפולציה הרגשית ושלטון הפחד והשנאה; ואפילו לא זו בלבד שכיום יש פחות ופחות ערך לשימוש בעובדות מוכחות, והשמרנים משתמשים ללא בושה ב"עובדות אלטרנטיביות" ובשקרים ממש; מעבר לכך – אם הערכים הבסיסיים אינם משותפים עוד, כי אז אין עוד טעם למחאה המנומסת ולהפגנות החוקיות. היטיב לבטא זאת יוסי קליין במדור זה – "הפגנות זה לדמוקרטיות; אנחנו כבר לא שם".

אז לא, מלחמת אזרחים איננה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות (ובשום אופן לא "מלחמת אחים" – מי שדוגל בעליונות יהודית ובביטול החופש והשוויון איננו אח שלי). גרוע מכך יהיה, אם חלילה המהפכה תושלם, ובשם ההימנעות משפיכות דמים, המחנה הדמוקרטי הענק יניף דגל לבן. מי שמצהיר מראש, שיפעל "אך ורק במסגרת החוק", ואפילו לא באמצעות מרי אזרחי – הפסיד מראש.

הרי ממה נפשכם: פעולות המחאה שנעשו עד עכשיו, במסגרת החוק הקיים, לא מצליחות אפילו להאט את המהפכה. ולא זו אף זו – בעוד מספר שבועות, החוק עצמו יהיה שונה, וייתכן מאוד שאפילו להפגין כבר יהיה אסור. זה לא חייב לקרות מייד. מספיק שרק ייווצרו התנאים שיאפשרו לחוקק כל חוק שהוא; מספיק שיתמנו מספיק שופטים שיהיו מחויבים לפוליטיקאים שמינו אותם – מאותו רגע, למרות שהשמש תמשיך לזרוח ושהחיים לכאורה יימשכו כסדרם – זאת כבר לא תהיה אותה מסגרת מדינית שבה חיינו. מאותו הרגע, כול מעשה בלתי דמוקרטי יהיה אפשרי, ומי יבטיח לנו, שהוא לא יישלף בזמן המתאים? וזאת אינה רק דעתי הרדיקאלית – זאת גם דעתו של רוב הציבור, זה שנחרד מהאפשרות של מלחמת איש באחיו. ההבדל הוא רק בהערכה, האם יהיה בכוחנו למנוע זאת, וכיצד. ומי שמקפיד ללחוש לעצמו: "זה לא יקרה, לא אצלנו" – ממשיך לחיות באשליה מתוקה ובלתי מציאותית.

תשאלו: ומי מבטיח לך שננצח במלחמה כזו? ובכן, המצביא המצליח סון דזה, מחבר הספר הקלאסי "אומנות המלחמה", כתב בו כבר לפני 2,500 שנה שהמטרה של קרב ומלחמה איננה להרוג או לכבוש, אלא – להוציא לאויב את החשק להילחם. כרגע יש לאויבים שלנו, האדונים רוטמן ולוין (ולמפעיל הבובות שלהם, נתניהו), הרבה חשק. והסיבה לכך היא שהם עדיין לא מבינים, שבמלחמה שהם פתחו, הם יפסידו, מפני שהכוח (הפיזי) נמצא אצל הרוב, שהם גם שוחרי החופש והדמוקרטיה – חופש הדעה והחופש המדעי והטכנולוגי הם מה שנותן לנו את הכוח. אמנם, רבים מתומכיו של השר לביטחון לאומי משרתים ביחידות קרביות – אך זהו המיעוט של הצבא כולו. אפשר להעריך בביטחה, שבקרב חיילי המילואים יש רוב עצום נגד ההפיכה.

הקרב המוצלח ביותר הוא זה שבו לא יורים בכלל, כי האויב מבין שאין לו סיכוי לנצח. בהתאם לכך, מטרת הטור הזה היא להביא את האויב להכרה, שדרכו לא תצלח, ושהמלחמה הצפויה לא תשרת את האינטרס שלו – ובכך היא אולי תימנע. אולם חוששני, שכבר איחרנו את המועד. הסוסים כבר ברחו מהאורווה, והם שועטים אל מטרתם ללא מעצור. במקרה כזה, גם אם חלילה תפרוץ המלחמה (ולעניות דעתי, היא כבר פרצה, ודמם של מפגינים, מעטים לשמחתנו, כבר נשפך) – המחנה החופשי ינצח בה.