?המחאה כנגד ההפיכה – לקראת מלחמת אזרחים

עם התגברות המחאה נגד הפיכת נתניהו-לוין-רוטמן, ומכיוון שכרגע ההפיכה לא נעצרת – רבים שואלים: מה הלאה? אחדים מדוברי המחאה רמזו על הצורך בעליית מדרגה, בנקיטת אמצעים חדשים, אולם איש מהם לא באמת תמך בשינוי דרסטי – לכל היותר ב"יותר מאותו הדבר": חסימות כבישים, משיכת כספים, אולי מרד מיסים. אבל הכול, כמובן, "במסגרת החוק". (ועדיין, עובדה זו לא מנעה ממכונת הרעל של נתניהו לסווג אותם כ"אנרכיסטים", "מסתערים-על-הקפיטול-2", לדרוש לכלוא אותם ואפילו לטפל בהם "כפי שמטפלים בבוגדים, ואין הכוונה לעונש מאסר")

לעניות דעתי, אין דבר שמרגיע את האדונים לוין ורוטמן יותר מאשר ההתחייבות מראש לעשות הכול במסגרת החוק. בהתאם לכך, התבטאויות אלה, המשותפות לכל הדוברים של המחאה, רק דוחפות את הופכי המשטר להמשיך במלוא העצומה, ולהתנגד אפילו למתווה המגוחך של נשיא המדינה, יצחק הרצוג.

עינינו הרואות, שגם כעבור שבעה שבועות של מחאה רחבה, עממית, ספונטנית, בלתי מאורגנת וא-פוליטית – אין אף סימן קל של האטה בריצת האמוק של הקואליציה לעבר שינוי המשטר בישראל – למעט דחיות קצרות וחסרות משמעות.

אם כך, מה עוד אפשר לעשות?

שאולי, מתוכנית הסאטירה "ארץ נהדרת" (בגילומו הנהדר של אסי כהן), סיפק תשובה אחת, כמובן בצחוק: אין מנוס ממלחמת אזרחים. מובן, שביטוי זה מעורר סלידה ורתיעה – מלחמות אזרחים הן תמיד אירוע טראומטי נורא בחיי אומות. אולם, ראוי לזכור את אבחנתו של פרופ' לייבוביץ' המנוח, שהיטיב לצפות את מה שמתרחש כיום. לייבוביץ' טען, שמלחמות אזרחים מהוות לפעמים אחדים מרגעי השיא בהיסטוריה של מדינות דמוקרטיות. הוא ביסס אבחנה זו על הקביעה, שוויכוח פוליטי אפשרי רק בין מחנות שחולקים ערכים משותפים, וחלוקים רק על הדרך הטובה ביותר למימושם. אולם על הערכים עצמם: שוויון, חירות, קדושת החיים והרכוש וכדומה – עליהם אין אפשרות להתווכח. ועל כן, כנגד מי שמציב ערכים אלטרנטיביים, כגון: עליונות יהודית, "משילות" (שהיא שם אחר לשלטון המעטים ללא איזונים), משפט התורה, וכדומה – כול שנותר לעשות כנגדם הוא להילחם. מלחמה ממש, באמצעים פיזיים. לא זו בלבד שבימינו ירד קרנם של הטיעונים הענייניים, ובמקומם מושלים בכיפה הדמגוגיה, המניפולציה הרגשית ושלטון הפחד והשנאה; ואפילו לא זו בלבד שכיום יש פחות ופחות ערך לשימוש בעובדות מוכחות, והשמרנים משתמשים ללא בושה ב"עובדות אלטרנטיביות" ובשקרים ממש; מעבר לכך – אם הערכים הבסיסיים אינם משותפים עוד, כי אז אין עוד טעם למחאה המנומסת ולהפגנות החוקיות. היטיב לבטא זאת יוסי קליין במדור זה – "הפגנות זה לדמוקרטיות; אנחנו כבר לא שם".

אז לא, מלחמת אזרחים איננה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות (ובשום אופן לא "מלחמת אחים" – מי שדוגל בעליונות יהודית ובביטול החופש והשוויון איננו אח שלי). גרוע מכך יהיה, אם חלילה המהפכה תושלם, ובשם ההימנעות משפיכות דמים, המחנה הדמוקרטי הענק יניף דגל לבן. מי שמצהיר מראש, שיפעל "אך ורק במסגרת החוק", ואפילו לא באמצעות מרי אזרחי – הפסיד מראש.

הרי ממה נפשכם: פעולות המחאה שנעשו עד עכשיו, במסגרת החוק הקיים, לא מצליחות אפילו להאט את המהפכה. ולא זו אף זו – בעוד מספר שבועות, החוק עצמו יהיה שונה, וייתכן מאוד שאפילו להפגין כבר יהיה אסור. זה לא חייב לקרות מייד. מספיק שרק ייווצרו התנאים שיאפשרו לחוקק כל חוק שהוא; מספיק שיתמנו מספיק שופטים שיהיו מחויבים לפוליטיקאים שמינו אותם – מאותו רגע, למרות שהשמש תמשיך לזרוח ושהחיים לכאורה יימשכו כסדרם – זאת כבר לא תהיה אותה מסגרת מדינית שבה חיינו. מאותו הרגע, כול מעשה בלתי דמוקרטי יהיה אפשרי, ומי יבטיח לנו, שהוא לא יישלף בזמן המתאים? וזאת אינה רק דעתי הרדיקאלית – זאת גם דעתו של רוב הציבור, זה שנחרד מהאפשרות של מלחמת איש באחיו. ההבדל הוא רק בהערכה, האם יהיה בכוחנו למנוע זאת, וכיצד. ומי שמקפיד ללחוש לעצמו: "זה לא יקרה, לא אצלנו" – ממשיך לחיות באשליה מתוקה ובלתי מציאותית.

תשאלו: ומי מבטיח לך שננצח במלחמה כזו? ובכן, המצביא המצליח סון דזה, מחבר הספר הקלאסי "אומנות המלחמה", כתב בו כבר לפני 2,500 שנה שהמטרה של קרב ומלחמה איננה להרוג או לכבוש, אלא – להוציא לאויב את החשק להילחם. כרגע יש לאויבים שלנו, האדונים רוטמן ולוין (ולמפעיל הבובות שלהם, נתניהו), הרבה חשק. והסיבה לכך היא שהם עדיין לא מבינים, שבמלחמה שהם פתחו, הם יפסידו, מפני שהכוח (הפיזי) נמצא אצל הרוב, שהם גם שוחרי החופש והדמוקרטיה – חופש הדעה והחופש המדעי והטכנולוגי הם מה שנותן לנו את הכוח. אמנם, רבים מתומכיו של השר לביטחון לאומי משרתים ביחידות קרביות – אך זהו המיעוט של הצבא כולו. אפשר להעריך בביטחה, שבקרב חיילי המילואים יש רוב עצום נגד ההפיכה.

הקרב המוצלח ביותר הוא זה שבו לא יורים בכלל, כי האויב מבין שאין לו סיכוי לנצח. בהתאם לכך, מטרת הטור הזה היא להביא את האויב להכרה, שדרכו לא תצלח, ושהמלחמה הצפויה לא תשרת את האינטרס שלו – ובכך היא אולי תימנע. אולם חוששני, שכבר איחרנו את המועד. הסוסים כבר ברחו מהאורווה, והם שועטים אל מטרתם ללא מעצור. במקרה כזה, גם אם חלילה תפרוץ המלחמה (ולעניות דעתי, היא כבר פרצה, ודמם של מפגינים, מעטים לשמחתנו, כבר נשפך) – המחנה החופשי ינצח בה.