Monday, April 30, 1990

From an Israeli service Refuser

Published in:
  • Ma’ariv Israeli Daily, May 1990 (in Hebrew)

  • פרץ קדרון (עורך), "עד כאן! עדויות של סרבנים," הוצאת חרגול 2004
    • Hebrew for: “No More! Testimonials from Refusers,” 2004;
    • English version: Kidron, Peretz (2004) “Refusenik! Israel's Soldiers of Conscience”, Zed Books; ISBN 1-84277-451-4 (this article excluded)


The writer of these words has done time in a military prison, for refusing to serve in the occupied territories. The word "Refusenik" may not be suitable in this context, inasmuch it creates a negative connotation towards the objector, while the message which he would like to pass is a constructive and positive one. Therefore I prefer the term "Disobedience", as the obedience is still the preferred behavioral model by the objectors, in most cases. In other words - the "occupied territories objector" is a loyal citizen, who definitely accepts the authority of the state to impose its rule on its individuals, using the law - except for the very special cases, in which this law evidently contradicts the very basic values of the individual. The territories objector is not an anarchist, nor is he an immoral law-breaker, and he is not even a pacifist, or army-service objector (without any attempt to de-legitimize the pacifist stance), as people sometimes like to present him. On the contrary - the objector is naturally a loyal combat soldier (otherwise, most likely, he wouldn't be sent to the territories in the first place), whose disobedience is limited to the order to serve the occupation.
In this essay I will try to deal with the major arguments against the disobedience. My first assumption is that I have no argument with the reader as for the immorality of some of the actions that the Israeli Defense Forces are taking in the territories. Those who think that there is no morality problem (and I am aware to the fact that this claim is valid and legitimate - the IDF must hold some type of occupation in order to defend the country against people who wish to destroy it, etc.), in any case, they don't have any debate about the service. The argument with these people (some of whom I truly respect) does not belong here. I would like to aim the discussion to those who think that there is a morality problem. One solution to such problem, both in the personal level, and as a means to express a protest, is the refusal, which must go together with the agreed sanction - namely, the imprisonment. Going to prison, in my personal view (most refuseniks disagree with me on this), is an essential part of the refusal. The goal of the refusal is not to avoid the service - to do that it takes just a simple shirking with some stupid excuse (in fact, this is exactly what thousands of reservists actually do, some of them oppose the objection quite righteously! But their action causes much more damage, as I will later show, than any possible consequence of the refusal).
The main cause of the refusal is expressing a protest, in quite an effective way.

Why, then, not to refuse?

-- The first argument against it involves the validity of the immoral law. The imperative to obey the orders is absolute (claim our opponents), even those orders which are immoral and even illegal - as long as they are not "obviously illegal" - and this is simply because they were given by an authorized agent, which legally received its authority in accordance to democratic rules. This is probably the most common argument.
This argument has few flaws: first, telling an "obviously illegal" order from just an "illegal" or "immoral" one is tricky and cannot be unequivocally defined. The term was born in the case of Kfar-Kasem in 1956, in which 43 Arab citizens were shot to death by Israeli soldiers, during a curfew they didn’t know of. The court defined the order as "an order above which flies a black flag, an order which stubs the eye, and stirs up the heart, if the eye is not blind, and the heart is not deaf". But isn't demolition of the house of a suspect of throwing a Molotov Bottle, without any real legal procedure - "stubbing the eye"? (this essay was written 13 years ago…) Isn't arresting thousands of people without a trial - "stirring up the heart"? Can a society, which calls itself "democratic", deprive basic rights from individuals under its control - without its heart becoming "deaf"?
During World War 2, thousands of people in Europe have committed the most shocking and immoral deeds, just by obeying orders which were given to them by authorized agents (who were democratically elected and nominated) - keeping this in mind can realize for us, that democracy does not mean the arbitrary control of individuals by the majority, whatever its will might be - but its true meaning is this: fulfilling basic rights and liberties of human beings, which stems from the principal of equality of all humans - a principal from which stems the system of election by the majority, as well. And I am not for one moment comparing the actual actions of the IDF soldiers in the territories with those of the Nazis.

-- An Israeli magazine featured an article about the objectors from the first Intifada (the Palestinian uprising in 1988). Most of it was comprised of reactions of public figures to the refuseniks. I was sorry to discover, that of all the responders, some of the poorest claims came from Knesset Members for whom I voted (at that time): Mr. Virshuvski (of Meretz, a leftist party) was afraid that refusal might give "ammunition" to future evacuation-refuseniks from the right, if they were ordered to abandon their colonies.
But how can one compare a soldier who refuses to serve in the territories, and by his own will arrives at the trial, and even gets by himself to the gate of the prison (this is my personal experience), and never asks for remittal - to a settler, who physically resists his evacuation, beats soldiers, and is never punished for his behavior - or gets a powerful lobby when he does, until he is released a few hours later?
-- In the same magazine, MK Ran Cohen (Meretz) brings two arguments against the refusal: First, it is not possible to unilaterally leave the territories (but did any of the refuseniks demand this, back in 1990?); and second, because "the Palestinians will make peace with warriors, not with deserters". Must we understand from these words, that the refuseniks are not combat soldiers? Or that the Arabs only understand the language of force, and respect only the powerful, because they are primitive? Or that the oppression of 3 million people is, per Mr. Cohen, a state of war? Does it have to be that any army officer of the rank Colonel and above (like Cohen) – will always identify with any military action?
Even Geula Cohen (of the extreme right wing), who embraced the willingness of the objectors "to carry their punishment with love" warms my heart more than that of Virshuvski and Ran Cohen, my ex-representatives in the Knesset.

-- The next argument is more practical: suppose you are right, why don't you stay with the soldiers in the field, and be the moral soldier yourself, he who prevents other soldiers from doing "extreme actions"? This is a strong argument, and I even used it myself when I had to give to myself an excuse for serving there twice, before I refused. Well, first, in my view, the mere presence in the territories with uniform, even without doing anything "bad", is by itself a cooperation (even if it's passive) with the oppression. The diligent reader can refer here to the excellent article by Yishai Rozen-Zvi, "The Enlightened Occupation".
But what is more important: in military units in which there are practically no "extreme actions", and no problematic soldiers that need to be restrained (and such was my unit) - this argument is insignificant. The oppression manifests just be taking part (even a small one) in the occupation army. No "extremists" are necessary to deprive freedom, basic human rights, food, medicines, and so on.

-- There are ways to fight against the occupation using legal means, such as demonstrations, petitions, letters to the papers, and even "gray refusal", i.e. shirking. Well, I don't eliminate any legal measure (except the shirking), however I would argue about its effectiveness. In fact, here is the strongest argument against the refusal: why don't you bring your case to court? If you think that the occupation is immoral, and as you say it is even against the international law, to which Israel is obliged - with all due respect, come and defend your point in front of distinguished law and moral officials, and accept their verdict.
This is really a beautiful argument. It only has two problems: First, the occupation is totally legal, by Israeli law, which is based on the British mandate regulations. This is exactly what the judges will say. We don't necessarily claim illegality - we claim immorality. The law can be changed at any time - the state of Israel can retreat from all its obligations to the Geneva Treaty - and by doing that, to turn all the settlements to become totally legal in one shot (what this will do to the treatment that its Prisoners Of War will get in the future - is a different story); But morality, although being different in various cultures and in various people's eyes - still for every person is universal and permanent. But furthermore, even as for the morality, by which the judges of the Supreme Court for Justice ("Bagatz") sometimes decide (and sometimes even in contradiction to the Law!) - after all, they "sit within their own people", and they simply cannot go too far away from the public consensus. Plus, the Supreme Court traditionally avoids giving verdicts in debatable cases, which are considered "political". What can we hope for in cases when the consensus itself is immoral? I am afraid that the Court will not salvage us in this case.

-- What about the shirking option? Practically (and sadly), this is the most popular option among most of the occupation objectors, who are not willing to pay a personal price. We are taking many thousands of reservists here. This is simply cheating, but it's absolutely legal: fake sick slips, fake flying tickets, etc. From a moral point of view, this is basically like cheating on the IRS, even if it is done for protesting reasons. Its protest is unheard, but its damage is inevitable: when a soldier refuses to serve, and gives a decent notice ahead of time - its unit can get a replacement; however, the unit would not get one in replace of those who just escape the service legally.
Thus, contrary to the common view, the territories objector, who is well heard and its refusal is sincere and authentic - is the one doing the most Zionist action, as opposed to the thousands of "patriots" who get away by cheating.

-- And what if everyone who does not like some section of the law - will violate it? What will be with the rule of the law? In my view (which is different than that of some objectors), there is one sharp and clear indication, which distinguishes between those who break the law for a sincere ideological motive, and those who "don't feel like", and this is the willingness to pay the due. Imprisonment is the Litmus Test, which proves the seriousness of the deed. But, even if there is some eccentric "tax objector", who wished to do time in prison - there will still be an argument distinguishing him from the territories objector, something that might be named "the sincerity claim". We can seriously claim (although not fully prove), that the moral motive is authentic, inasmuch it is based on "weighty" rationales, which remain so even in the eyes of those who don't agree with them. Which is something you cannot say about someone who doesn’t "feel like" paying taxes. The "Courage to Refuse" people are not eccentric and not anything like law-breakers - they comprise a solid and well-reasoned group, backed by a long line of distinguished public figures.

-- There are those who claim, that publicly breaking the law will lead to complete anarchy and even to a civil war. But in practice, the contrary happens: There was no civil war since this claim was first raised, 15 years ago. On the other hand, the shirking phenomenon has grown dramatically, including so many who left the country. This is a much more dangerous issue, because of its vast scope, and thus for its significant effect on the army's power. A few hundreds of dissidents are truly a marginal issue, when it comes to the "order of battle" (exactly as the IDF claims); on the other hand, its public protest effect goes way beyond its relative part in population, in that it causes an incisive and continuing discussing.

-- An interesting argument was given by Ari Elon, the leftist brother of Benny Elon of the extreme right (the former is now the newly nominated Minister of Tourism, March 2003): One has to serve everywhere, even in the territories, as long as the IDF is a Defense Force "in essence"; and immediately after it ceases to be such - one has to refuse to serve, even in an administrative job. Doesn’t this sound a little pious? Ever since 1973, the IDF has not done any defensive activity against ordinary Arab army. Even the anti-terror actions (and let's assume that they do prevent terror...), are done against a national group, which in our view fights for a just cause (although using unjust measures). Therefore, the IDF has become non-defensive army, in a sense, and it has a "defensive nature" only with regard to some local incidents. But, even if it was an "essentially defensive" army - is it OK to do immoral things, like collective punishment, even by such a "defensive" system?

-- It is surprising (and it may be worrying as well) to realize that the most common claim against my personal action was also the most prosaic and non-principal: why pay such a costly price (humiliation in prison, disconnection from the family, financial loss), and why you? - this claim must be addressed by each and everyone personally. Not everybody who supports the refusal can afford the penalty. This really depends on each one's personal, family, financial and mental situation, and therefore I don't blame anybody who refrains from doing it. There are people who refused 6 times, spend over 170 days in prison, but not even one day in the territories.
-- And for a last non-principal argument: can the action of refusal have any influence, can it convince somebody, can it make any change at all? My heart would like to think that it can (keep in mind - this essay was written in 1990, in the eve of the Madrid Conference, at times when it was forbidden even to meet with PLO members, and before the Oslo Accord). It seems that the effect is really there: a Territories Objector contributes 1-over-500 to the campaign, while the relative contribution of a participant in a demonstration (without denying its importance) is way less than that. And yet, even if I haven't been successful in convincing even one person (and this is very unlikely) - still I have done much more than I, normally not active politically, was used to doing. This is a loud and blatant action, which has much "echo" in the close circle of the doer. This is my way of noticing my close relatives and acquaintances: people, we are all cooperators with a crime, to which I don't want to contribute any more.

בשבח אי-הציות

כותב שורות אלה ריצה עונש מאסר בכלא צבאי, בגלל סירובו לשרת בשטחים. ייתכן שהמילה "סרבן" איננה מתאימה בהקשר הזה, באשר היא יוצרת מראש קונוטציה שלילית כלפי המסרב, בשעה שהמסר שהוא מעוניין להעביר הוא דווקא מסר בונה וחיובי. לכן העדפתי להכתיר את המאמר במונח "אי-ציות", באשר הציות הוא עדיין מודל ההתנהגות המועדף על ידי הסרבנים עצמם, ברוב המקרים. לשון אחר – סרבן השטחים הוא אזרח נאמן, המקבל בהחלט את סמכותה של המדינה לכפות את מרותה על הפרטים המרכיבים אותה, באמצעות החוק – פרט למקרים המיוחדים שבהם חוק זה מנוגד בעליל לערכיו הבסיסיים של הסרבן. סרבן השטחים איננו אנרכיסט, לא פורע חוק חסר מוסר, והוא אף איננו פציפיסט או סרבן מדים (וזאת מבלי לשלול את הלגיטימיות של העמדה הפציפיסטית), כפי שאוהבים להציג אותו, לעיתים, אלה המתנגדים למעשיו. אלא, ברוב המקרים ומטבע הדברים (הרי הוא נשלח לשירות מבצעי) – הסרבן הוא חייל קרבי נאמן, שאי-ציותו מוגבל ומצומצם לפקודות המחייבות אותו בשירות בשטחים הכבושים, או במגע אחר עם תושבי השטחים האלה
אנסה במסה זו להתעמת עם הטיעונים העיקריים ששמעתי כנגד תופעת סרבנות השטחים, בזה אחר זה. אך ראשית עלי להניח, שאין לי ויכוח עם הקורא, באשר לאי-מוסריותם של המעשים שצה"ל עושה בשטחים: מי שסבור שמעשים אלה עומדים במבחן מוסרי (ואני מודע לכך שטענה כזו היא אפשרית ולגיטימית – צה"ל נאלץ להפעיל משטר כיבוש כחלק מהגנת המדינה, וכו'), על כל פנים, ברור שאין לו ולהתלבטות אם לסרב או לשרת, ולא כלום. הויכוח עם בעלי ההשקפה ההיא שייך למקום אחר. אכוון את הדיון, עם כן, רק אל אותם הסבורים, שיש בעיה מוסרית בשירות בשטחים. הסירוב לשרת שם, תוך נכונות לשאת בתוצאה של העבירה על החוק, קרי – נשיאה בעונש (שהיא חלק מהותי ממעשה הסירוב, והיא המבדילה מעשה זה מהשתמטות סתם), הוא פתרון אפשרי לבעיה המוסרית. מטרת המעשה איננה רק להימנע מביצוע מעשה לא מוסרי – לשם כך אפשר, כאמור, סתם להשתמט בתירוץ כזה או אחר (ולמעשה, זה מה שעושים אלפים רבים של חיילים, שחלקם מתנגדים לסרבנות! אולם למעשה שלהם, כפי שאטען בהמשך, יש תוצאות הרסניות בהרבה מכל נזק שיכול להגרם על ידי סירוב). מטרתו העיקרית היא להביע מחאה באופן בוטה ואפקטיבי
אם כך, מדוע לא לסרב
הטענה הראשונה כנגד אופציית הסירוב נוגעת לעניין תקפותו של החוק הבלתי מוסרי. קיימת חובת ציות לפקודות – אומרים הטוענים – גם לפקודות שאינן מוסריות ואינן חוקיות, כל עוד הן אינן "בלתי-חוקיות בעליל", וזאת משום שהן ניתנו על ידי גורם שקיבל את סמכותו באופן חוקי ועל פי כל כללי הדמוקרטיה.בטענה זו יש מספר בעיות: ראשית, ההבחנה בין פקודה בלתי חוקית או בלתי מוסרית "סתם", לבין כזו שהיא בלתי חוקית בעליל איננה חד משמעית, ועל כל פנים איננה ניתנת לסימון מדוייק. בית המשפט, בפרשת הטבח בכפר קאסם, הגדיר אותה "פקודה הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין איננה עיוורת, והלב אינו אטום". האם הריסת ביתו של חשוד ביידוי בקבוק תבערה (נא לזכור, שהדברים נכתבו לפני 12 שנים... ), מבלי שמוצה כנגדו הליך משפטי כלשהו – איננה "דוקרת את העין"? האם מעצרם של אלפי אנשים לתקופות ארוכות ללא משפט – אינו "מקומם את הלב"? האם יכולה חברה המכנה עצמה דמוקרטית לשלול זכויות בסיסיות מפרטים מסויימים בה, לאורך זמן רב, מבלי לאטום את ליבה? הלא אין מדובר כאן בפקודה שנתן אלוף בצבא לנהגו לגנוב שק סוכר (ועל כך הודח מתפקידו האלוף, לא הנהג), אלא במעשים חמורים ומזעזעים בהרבה.די אם ניזכר כיצד ביצעו אנשים בגרמניה לפני כשישים שנה, מעשים מזעזעים ובלתי מוסריים בעליל, כתוצאה מפקודות שניתנו להם על ידי גורמים, שקיבלו את סמכותם באופן דמוקרטי לחלוטין - כדי שיומחש לנו היטב העיקרון, שדמוקרטיה אין פירושה שלטונו השרירותי של הרוב, ויהי רצונו של הרוב אשר יהיה – אלא פירושה הנכון הוא קיום חירויות בסיסיות של האדם, שקיומן נובע מעקרון השוויון בין בני האדם – עקרון שממנו נובעת גם השיטה של בחירה בידי הרוב. ואל נא תטעו בדברי – אינני משווה לרגע את מעשיהם בפועל של חיילי צה"ל כלשהם עם מעשי הנאצים ושותפיהם
באחד המגזינים הופיעה כתבה נרחבת על כל הסרבנים שנכלאו בתקופת האינתיפאדה (הראשונה), ורובה ככולה היתה מורכבת מתגובותיהם של אישים שונים לתופעת הסרבנות. הצטערתי לגלות, שמבין כל אלה שהתנגדו, בלטו בעליבות טענותיהם חברי הכנסת מהמפלגה שלה נתתי את קולי (ב-1988, שנתיים לפני שסירבתי): חה"כ מרדכי וירשובסקי חשש, שהסרבנות תיתן בעתיד לגיטימציה לסרבני-פינוי מבין אנשי גוש-אמונים, כשיידרשו לפנות את יישוביהם. אך האם ניתן להשוות חייל שמסרב לשרת בשטחים, מתייצב מרצונו למשפט ואף מגיע בכוחות עצמו אל שער בית-הכלא (נסיוני האישי), ואף אינו מבקש מחילה מאלוף הפיקוד – למתנחל שמתנגד בכוח לפינויו, לפעמים תוך פגיעה פיזית בחיילים, ואיננו נענש על כי עבר על החוק – או זוכה לשתדלנות יעילה במקרה הנדיר שהוא מוכנס לכלא
באותו מגזין, חה"כ רן כהן העלה שני טעמים נגד אי-הציות: ראשית, לא ניתן לעזוב את השטחים באורח חד-צדדי (האם – אז ב-1990 - מישהו מהסרבנים העלה דרישה כזאת?). ושנית, מפני ש"הפלסטינים יעשו שלום עם ישראלים לוחמים, ולא עם אחרים". האם מכאן עלינו להבין את הדברים הבאים? - א. הסרבנים, חוגרים וקצינים ביחידות קרביות, אינם נחשבים לוחמים (בעיני הפלסטינים וחה"כ כהן, לפחות). ב. הערבים מבינים רק את שפת הכוח, ומכבדים את החזק, משום שהם (כנראה) פרימיטיבים. ג. פעולות הדיכוי בשטחים הן, אליבא דכהן, מצב של מלחמה, ומי שמפוצץ בתי אזרחים, מגרש ומטיל עוצר, הוא בעיניו לוחם פאר-אכסלאנס. האמנם כל מי שדרגתו הצבאית היא אל"מ ומעלה מחוייב בהזדהות טוטאלית ועיוורת עם הצבא ומעשיו?אפילו תגובתה באותו מגזין של גאולה כהן, שאי אפשר לחשוד בה באהדה לסרבנות, אבל היא מאמצת בחום את נכונותם של הסרבנים "לשאת את עונשם באהבה" – מעוררת בי יותר אהדה מהטענות שמעלים ה"ה וירשובסקי וכהן, נציגי (לשעבר) בכנסת
הטענה הבאה כנגד אי-הציות היא פרקטית יותר: ונניח שאתה צודק, אומרים הטוענים, מדוע שלא תהיה בשטח, עם החיילים, ותהיה אתה החייל המוסרי, המונע מחיילים אחרים לבצע את המעשים ה"חריגים"? זוהי טענה חזקה, יחסית. ואף השתמשתי בה בעצמי, בבואי לתרץ בפני עצמי את שתי תקופות המילואים שלי בשטחים (לא כולל אלה שלפני האינתיפאדה), לפני שהחלטתי לסרב.ובכן, ראשית, בעיני עצם השהות בשטחים במדי צבא, גם ללא ביצוע בפועל של מעשים "דוקרי עין" איננה מוסרית, משום שהיא יוצרת שותפות, גם אם פאסיבית, במעשה הדיכוי. (וראה לעניין זה את מאמרו המצויין של ישי רוזן-צבי, "הכיבוש הנאור"). אך מה שחשוב יותר: ביחידות שבהן אין "מעשים חריגים", ואין חיילים בעיתיים שיש לרסנם, וכזו היא גם היחידה שלי – אין משמעות לטענת "ההימצאות בשטח". הדיכוי קיים גם בלא פיזור הפגנות, מעצרים מינהליים או הריסת בתים ממש. הדיכוי מתגלם גם בעצם השהיה המרתיעה, הכובלת ושוללת החירות. לשם כך אין כל צורך ב"חריגים" – מספיק להיות חייל בצבא הכיבוש
טענה נוספת: ניתן וצריך להיאבק בכיבוש באמצעים חוקיים: הפגנות, עצומות, מכתבים למערכת (ואפילו "סרבנות אפורה", קרי: השתמטות). אינני שולל כל אמצעי חוקי אחר (פרט להשתמטות), אני רק טוען שהם פחות אפקטיביים. למעשה, הטענה החזקה ביותר כנגד הסרבנות היא, בעיני, זו: מדוע שלא תביא את עניינך בפני בית המשפט? אם אתה סבור שהכיבוש אינו חוקי – התכבד להרצות את טיעוניך בפני אנשי חוק ומוסר מכובדים, וקבל את פסיקתם.הבעיות עם הטיעון הזה הן שתיים: ראשית – הכיבוש חוקי לחלוטין, על פי חוקי המדינה, המבוססים על תקנות ההגנה המנדטוריות. וכך גם יפסקו השופטים הנכבדים. אנחנו הסרבנים איננו טוענים לחוסר חוקיות – אלא לחוסר מוסריות. את החוק ניתן לשנות בכל עת: ישראל יכולה לסגת מהתחייבויותיה במסגרת אמנת ז'נבה, ובכך להפוך את כל ההתנחלויות לחוקיות, לפי החוק הישראלי, בהינף קולמוס (מה זה יעשה ליחס לשבוייה העתידיים במדינות האויב – זה כבר סיפור אחר); ואילו המוסר, גם אם הוא שונה בתפיסתם של אנשים שונים ובתרבויות שונות – עדיין ביחס לכל אדם, ומנקודת ראותו, הוא אוניברסלי ונצחי. אך גם באשר למוסר, שגם על פיו פוסקים שופטי בג"ץ (ולפעמים בניגוד לחוק!) – הלא גם הם בתוך עמם יושבים, והם לא יוכלו להרחיק לכת יותר מדי מהקונסנזוס הציבורי. מה גם שבאופן מסורתי בית המשפט נמנע מלפסוק בנושאים שנויים במחלוקת הנחשבים "פוליטיים" (מעניין לראות את תוצאת הפסיקה במקרה של דוד זונשיין, אם כי גם כאן התוצאה די צפויה מראש). ומה יש לעשות במצב, שבו הקונסנזוס הזה עצמו איננו מוסרי? לצערי, לא ניתן לקוות לישועת בג"ץ בעניין זה
ומה באשר לאופצית ההשתמטות? זוהי, באופן מעשי, האופציה החביבה על רוב מתנגדי הכיבוש, שאינם רוצים להיות מזוהים ככאלה, או שאינם מוכנים לשלם מחיר אישי: מדובר באלפים רבים של חיילים. כאן לפנינו רמאות פשוטה, אבל חוקית למהדרין: אישורי מחלה, כרטיסי טיסה, ולת"מ, ועוד. אופציה זו עומדת, בעיני, על אותה מדרגה מוסרית שעליה עומדת ההתחמקות מתשלום מס-הכנסה, גם אם היא נעשית לאות מחאה: זוהי מחאה שאיננה נשמעת, אך השפעתה הרסנית: כשחייל מסרב לשרת עם יחידתו, ומודיע על כך מראש ובאופן מסודר – יחידתו יכולה לשלוח אותו למאסר, ולקבל חייל אחר במקומו. לעומת זאת, היחידה לא תקבל תגבורת חלף חייליה המתחמנים ונשארים בבית.לכן, בניגוד לתפיסה המקובלת, ובאופן לכאורה פרדוכסאלי, סרבן השטחים, שמחאתו נשמעת ושסירובו כן ואותנטי – הוא זה שנוקט במעשה הציוני ביותר, לעומת אלפי ה"פטריוטים" שנמנעים מהשירות בדרכי רמיה
ומה אם כל מי שלא מוצא חן בעיניו חוק מחוקי המדינה – יקום ויפר אותו? שלטון החוק, בבת עינינו וסלע קיומנו – מה יהא עליו? דומני שכבר ברור, שישנו מבחן חד ובהיר, המבדיל בין העוברים על החוק ממניע אידאי, לבין אלה שסתם "לא בא להם", והוא – הנכונות לשאת בעונש. הכליאה היא נייר הלקמוס, המוכיח את כנות ורצינות הסירוב. אולם, גם אם יימצא "סרבן מס-הכנסה" תמהוני, שיסכים לשבת בכלא – עדיין מבדילה בינו לבין סרבן השטחים מה שניתן לכנות "טענת הכנות". במקרה הזה ניתן בהחלט לטעון (אמנם לא להוכיח חד משמעית), שהמניע המוסרי הוא כן ואותנטי, באשר הוא מבוסס על נימוקים כבדי משקל – גם אם לא כל אחד חייב להסכים להם. מה שלא ניתן לומר על מי שלא מתחשק לו לשלם מס-הכנסה, גם אם הוא מוכן להיכלא. הסרבנים אינם תמהונים, ואינם פורעי חוק בעלמא – הם קבוצה מגובשת ומנומקת היטב, הנתמכת על ידי שורה ארוכה של אישי ציבור מכובדים ורציניים
יש הטוענים, שעבירה על החוק באופן פומבי ומוצהר תוביל לאנרכיה ואף למלחמת אזרחים. אך בפועל קורה ההיפך: שום מלחמת אזרחים לא פרצה מאז הועלתה הטענה לראשונה לפני 14 שנה. לעומת זאת, תופעת ההשתמטות גדלה מאז מאד (כולל רבים שעזבו את הארץ), וזוהי תופעה שסכנתה מרובה יותר בגלל היקפה הגדול, ובגלל השפעתה השלילית על כוחו של צה"ל. כמה מאות סרבני שטחים הם תופעה שולית וזניחה (אכן, כטענת מתנגדיה) מבחינת הקטנת סדר הכוחות; לעומת זאת, השפעתה הציבורית ניכרת מאד (ומבורכת), בכך שהיא משמיעה קול מחאה גדול וגורמת לויכוח ציבורי נוקב ומתמשך. ואילו המשתמטים הרבים מהווים החלשה משמעותית לצה"ל – ללא כל קול של מחאה
טענה מקורית העלה בזמנו ארי אלון, אחיו השמאלני של בני אלון (ממפלגת "מולדת"): יש לשרת בצבא בכל מקום, גם בשטחים, כל עוד צה"ל הוא צבא הגנה במהותו. ברגע שיחדל להיות כזה – יש לסרב לשרת בו, ואפילו בקריה. נשמע קצת מתחסד, לא? ובכן ראשית, מאז מלחמת 1973, מזה 29 שנים, לא ביצע צה"ל כל פעולת הגנה כנגד צבא ערבי סדיר. גם פעולות מניעת הטרור (ובהנחה המוגבלת שהן אכן מנעו פיגועים) נעשות כנגד קבוצה לאומית, שבעינינו נלחמת על עצמאותה הצודקת (גם אם באמצעים שאינם צודקים). מכאן, שצה"ל במובן מסויים כבר איננו צבא הגנה במהותו, ורק באופן מקומי יש למקצת פעולותיו אפקט של הגנה. אבל – גם אילו היה כזה: האם מותר, במסגרתו של צבא הגנה במהותו, לבצע מעשים בלתי מוסריים, כמו ענישה קולקטיבית? ולהיפך, האם היה מר אלון מסרב להשתמש בצבא שאינו צבא-הגנה-במהותו לביצוע פעולות אנושיות פשוטות, כמו חילוץ נפגעי רעש אדמה
מפתיע להיווכח (ואולי מדאיג) שהטענה הנפוצה ביותר שנטענה כלפי באופן אישי היא גם הפרוזאית והבלתי-עקרונית ביותר: מדוע לשלם מחיר אישי כבד כל כך (ההשפלה שבכליאה, הניתוק מהמשפחה, הפסד כספי), ומדוע דווקא אתה? – על טענה זו שומה על כל אחד להשיב בעצמו. לא כל אחד שתומך בסירוב, יכול להרשות לעצמו את המחיר. הדבר תלוי במצבו האישי, המשפחתי, הכלכלי והנפשי. הדוגמא שעוררה בי הערכה רבה היא זו של רמי חסון, שנכלא שש פעמים (באינתיפאדה הראשונה), ובסך הכל ריצה 145 יום בכלא, ולא שירת אף יום אחד מעבר לקו הירוק.ולטענה בלתי-עקרונית אחרונה: האם מעשה הסירוב יכול להשפיע בכלל, לשכנע מישהו, לשנות מצב פוליטי? הלב רוצה לקוות שכן (שימו לב – המאמר נכתב ערב ועידת מדריד, בתקופה שעוד אסור היה להיפגש עם אנשי אש"ף, ולפני הסכמי אוסלו). ועל פני הדברים נראה שיש לכך סיכוי: סרבן השטחים תורם למחאה אחד-חלקי-מאתיים, ואילו תרומתו היחסית של ניצב בהפגנה (מבלי לגרוע מחשיבותה) – קטנה בהרבה. ועם זאת, ואפילו לא הצלחתי לשכנע ולו אדם אחד – עדיין עשיתי יותר ממה שאני, לא-חיה-פוליטית, רגיל לעשות בתחום הזה. זהו מעשה בוטה ומתריס, שיש לו הד רב בסביבה הקרובה לעושהו. זוהי הדרך שלי להודיע "לאומה", ולפחות לחוג הקרוב של משפחתי, ידידי ומכרי: רבותי, אתם כולכם שותפים למעשה פשע, שאני אינני רוצה להיות שותף לו