בקומי אותו בוקר הייתה החצר מלאה בארגזים. הייתי בת ארבע בלבד, והארגזים נראו לי ענקיים. אמי ואנשים אחרים, שאף פעם לא ראיתים, הוציאו כל הזמן חפצים מתוך הארגזים. הם דברו יידיש. הבנתי מילים בודדות: "בבית", "פולין", "אוניה", "מים".
אמרו לי שאותה אישה עם הקול הרם והשיער האדמוני המשוח על קודקודה היא ה"בוֹבע" שלי, סבתי. אותו גבר בעל זקן שחציו שחור וחציו שיבה, החובש כיפה לראשו, הוא ה"זעיידע" שלי, סבי.
אבי יצא מבית המלאכה לחייטות, שעמד ליד החצר, וכאשר ניגש אל זאת אשר הצביעו כעל סבתי, קרא לה "אמא".
הייתי נבוכה ומבולבלת. הכיצד? איש מבוגר כאבי, בגובהו, בקולו הרם והסמכותי, היש לו אמא? בדיוק כמוני, ילדה קטנה וחסרת אונים? היה זה נשגב מבינתי.
הבלבול התעצם כאשר שמעתי את אמי קוראת לאיש עם הזקן "אבא".
מסביב עסקו בפירוק הארגזים שלוש נשים נוספות שהיו דודותי, אחיות אמי.
עולמי המשפחתי התרחב בפתאומיות, ותוך בלבול רב. עד אז היו קיימים אבי, אמי, אחי ואני. מלבדם היו שלושה דודים, אחים של אמי.
הורי הגיעו מפולין חמש שנים קודם-לכן, בהשאירם מאחוריהם את קרובי משפחתם. הדודים שלי הגיעו מאוחר יותר, ואיני זוכרת את בואם.
בלילות הבטתי בסבתי המסירה מראשה את שערה האדמוני, ומגלה תחתיו שיער זוהר בלובנו, האסוף בפקעת הדוקה. מאוחר יותר נודע לי, שנשים יהודיות אדוקות נוהגות לאחר נישואיהן להסתיר את שער ראשן על-ידי חבישת פאה. רק לבעליהן ניתנת הזכות לראות את שערן, הנחשב לתמצית יופייה של האישה.
שגרת הבית השתנתה באחת. סבתי נטלה תחת אחריותה את מלאכות המטבח, שבהן ראתה לא פחות מאשר שליחות. בגלל שמירת הכשרות המוקפדת שלה ושל סבי, הבישול היה צריך להיעשות על-פי כל כללי הכשרות. באותו זמן לא ניתן היה להשיג בשר כשר. מה עשתה סבתי? היא המליחה את הבשר במלח בישול והניחה אותו על מכסה סל נצרים, ואת המכסה חשפה לשמש במשך שעות רבות...
אמא אפשרה לה לעשות כמנהגה מפאת הכבוד שרחשה לסבי, המקפיד במצוות. אמי, שהייתה נציגת התופרות מטעם העיירה שלה ב"מועצת המקצוע", הייתה בעלת רעיונות סוציאליסטיים. למרות זאת, היא שמרה על כמה מנהגים אותם רכשה בחיק משפחתה. היא ידעה לתת הסבר הגיוני שיצדיק, לדוגמא, את העובדה שבבית לא אכלו בשר חזיר, או את העובדה שלא איפשרה בישול של מוצרי חלב ביחד עם בשר.
בערבי שבת נהגה סבתי להבריש את הפאה, ועל שמלתה ענדה סיכה בוהקת. אני ליוויתי אותה לבקר את דודי מַתִי בחנות האופניים שלו. שם הייתה מתיישבת ולא מפסיקה לדבר. היא אהבה לדבר, ובביתה לא היה לה עם מי. אבי שהה במשך רוב שעות היום בבית המלאכה, ואילו אמי לא הסתדרה עמה כלל.
לעומתה, סבי היה איש שתקן.היה לו קול רך, והוא נהג לעשן עם פומית. פעם ביקשתיו לאפשר לי לעשן. הוא, בחכמתו, איפשר לי זאת. התקפת השיעול שאחזה בי גרמה לי שלעולם לא אשתעבד להתמכרות זו.
הוא היה חסר אצבע באחת הידיים. סיפרו לי שבפולין היו גברים שהטילו בעצמם מום, כדי שלא ישלחו לחזית. באותן שנים היו בגבול בפולין תקריות דמים רבות.
הוקסמתי מהשיחות שהתנהלו אז בין הורי ודודי, כאשר היו מתאספים להעלות זיכרונות ולנהל ויכוחים פוליטיים. ככל שהתבגרתי גם אני נהגתי, בחוצפתי, להביע את "הדעות" שלי.
כאשר העלו את הזכרונות על "הבית הישן", כפי שכינו את עיירתם, הייתי מקשיבה להם כמכושפת, ובשבילי היה זה כאילו אני עצמי סובבתי בסמטאות הצרות של העיירה, וכאילו איתם ישבתי בלילות הכפור של פולין, בקרבת תנור הפחמים הכבוי, הנוצֵר עדיין את חומו.
לא היו להם זכרונות שמחים מאותו "בית ישן". עוני ואפליה הם שגרמו להם להגר. הם ארזו את כל חייהם בארגזים ענקיים, כפי שראיתי אותם בפירוקם באותו בוקר. מלאי תקוות ואי-ודאות פרקו את הארגזים בארץ זרה, בתורָם אחר הזדמנויות חדשות וחיים של כבוד.
No comments:
Post a Comment