את ילדותי חוויתי בעיר קוריינטס, בבית שהיה קרוב אל הנהר, בגרעין ההיסטורי של העיר. זה היה הבית החמישי בו התגוררה משפחתי במשך השנים. היה זה בית חמר ששופץ ונצבע, אך בכל זאת, בית חמר פשוט.
בגיל אחת עשרה הייתי מעסיקה עצמי בהחדרת עפרונות בקירות, שלתוכם חדרו ללא קושי. זכורני, שכאשר אכלתי מנדרינות, נהגתי לזרוק גרעיניהן באויר, והם נפלו על פיסת האדמה שבחצר המרוצפת בחלקה. כך, בגלל המעשה המגונה שלי, גדל בחצר הבית עץ מנדרינות לתפארת.
בדירה אליה עברנו עם העתקת מגורינו לבואנוס איירס, עם רצפות הפארקט שלה, לא יכולתי להתענג כפי שהתענגתי בעיר הולדתי. אף פעם לא הפסקתי להרגיש בת-כפר בעיר הבירה. למרות זאת, איבדתי במהירות את המבטא הפרובינציאלי, ועל כך אני מצרה עד היום. דמיתי לזליג, אותה דמות שיצר וודי אלן, שחיקתה את איש השיחה שלו. לשמחתי, כאשר אני שבה לקוריינטס, אני חוזרת במהירות למבטא המקומי.
כעת, אני שבה באוטובוס מאחד מביקורי הרבים בעיר הולדתי. כבר איני חווה אותה ציפיה ונוסטלגיה, כפי שחוויתי בביקורי הראשונים. רגשות אלו התחלפו ברגשי כעס וזעם. אני מתפלאה במוצאי בתוכי רגשות אלו. אט-אט חודרת לתודעתי ההכרה, שאיני משאירה אחרי את " קוריינטס שלי". הדבר דומה כאילו הטילו על אותה עיירה נידחת איזה כיסוי מודרני מדומה. רחובותיה עמוסים במשרדי תקשורת, בחנויות לצילום מסמכים, סוכנויות הימורים ושאר מטנפי רחובות. כבר לא נפגוש אותו נהג חייכן ואדיב, שהמתין תמיד על מדרגות הכניסה לבית אלמנת וידאל, המושל לשעבר של המחוז.
מתהלכת ברחובות, מקווה לפגוש פנים מוכרות, ומגיעה למסקנה שאין לדבר תוחלת, כי במקום שאחפש ראשים עטורי שער שיבה או ראשים קרחים וגווים כפופים, אני מקווה למצוא צעירים בלונדינים או שחרחרים, מחוטבי-גוף, כפי שהשארתים לפני חמישים שנה.
לכן, אני מעדיפה לחזור לקוריינטס שחרותה בנשמתי. גם היא השתנתה במשך השנים, כשאני מעריכה אחרת את הזכרונות העזים השמורים עמי מאותן שנים רחוקות.
היום אני מעדיפה, בצער רב, לעבור, בלא לעצור, דרך אותה עיר, העיר החיצונית, הזרה, זו העיר הנשארת מאחורי.
No comments:
Post a Comment