Saturday, August 23, 2014

דברים בהפגנה בעקבות מלחמת 'צוק איתן' כיכר רבין

מאת: נעמיקה ציון, תושבת שדרות וחברה בקבוצת 'קול אחר


להתאושש ממלחמה זה כמו להתאושש ממחלה קשה. אלימות רב ממדית מתנפלת עליך
פתאום, ובבת אחת אתה מוטל אל תוך מרחב רגשי שונה לחלוטין. הגוף חוזר לפעול
כאוטומט. הסטרס מציף את הנפש. בבקרים אתה רץ מושפל למרחב המוגן. בלילות צהל
טוחן את עזה כאילו אין מחר. בה בעת, אתה עד ראיה לחרדתם של יקירייך, ועד שמיעה
, בדצבילים מטורפים. לחורבנם של שכנייך. מוסיקת המלחמה מזמזמת את חייך 24 / 7. ואז, בבת אחת משתרר שקט. קשה לתאר כמה כוח מרפא יש בשקט
בשעת כתיבת שורות אלו, השקט המבורך שוב מופר. דוד גרוסמן צדק: קצר כאן כל כך האביב

קשה להסביר למי שלא חי בשדרות רבתי, מה המשמעות של עוד הסלמה עבור תושבי
האזור, ללא קשר לעמדותיהם הפוליטיות. מה המשמעות של חיים במרחב אלים, שהוא
למעשה הווה מתמשך. קל יותר לשרוד חודש של מלחמה מאשר קונפליקט שאין לו סוף
ותוחלת. זה השוב ושוב ושוב. זה העוד ועוד ועוד, ותמיד מאותו דבר מבצע צבאי
מלחמונת, מלחמה. ארוזים תמיד בשפה שקרנית כדי לרכך את עוצמת חורבנם. טומנים
בחובם הבטחה אלימה לסבב הבא
לפני שש וחצי שנים, באחת התקופות הקשות ביותר בשדרות ובאזור, הקמנו את קבוצת
קול אחר. מאסנו בריטאולים הממוחזרים. מאסנו בטראומה שאין לה פוסט. מאסנו
במלחמה כדרך חיים. מאסנו באופק החסום. ביקשנו לפתוח ערוץ אזרחי של דיאלוג עם
תושבים בעזה, ולהבקיע סדק בחומות השנאה הבצורות. ביקשנו לקרוא לממשלת ישראל
להסיר את המצור, לנהל מו"מ עם החמאס, ולנסות להגיע להסכמים ארוכי טווח שיביאו
מזור לשני הצדדים. יותר מדי הזדמנויות לשאת ולתת הוחמצו, כשהיה כאן שקט יחסי או
כמעט מוחלט. מאז, המציאות רק הולכת ומסתבכת, וחומות השנאה מרקיעות לשחקים
בעופרת יצוקה, ,2004 הכריז תושב האזור בערוץ 2: "מעולם לא ביקרתי בקונצרט, אבל
המוסיקה שמגיעה מעזה המופצצת, היא המוסיקה הנפלאה ביותר ששמעתי בחיי

אל הגבעה בפאתי שדרות גרר קהל נלהב מכל רחבי הארץ כיסאות, כדי לצפות בהצגה
הכי טובה בעזה. פצצות ותימרות עשן זכו למחיאות כפיים, והקהל הריע: עוד, עוד
בצוק איתן, ,2014 כבר רוקדים על נהרות הדם של עזה בריונים אחוזי תזזית בתל אביב
ובחיפה, כשהם צורחים באין מפריע: "אלפיים הרוגים, אלפיים הרוגים". לגבעה קוראים
עכשיו: "סינמה שדרות". הציווי היהודי האציל "בנפול אויבייך אל תשמח", התאדה ונקבר
בכיכר העיר, וברשתות החברתיות, ובשירת המקהלה התקשורתית. פג תוקף

במהלך המלחמה הגיע לשדרות אוטובוס השלום, כדי להביע הזדהות עם סבלם של
התושבים ולהציע הידברות במקום אלימות. בן רגע עטו על האורחים ועלינו, חברי קול
אחר תושבים נזעמים, מגדפים ומקלסים. תחת הגנה משטרתית גורשנו מכיכר העיר
שלנו: "למה שלא תלכו לעזה, יא כלבים
מה קרה לנו? מדוע מילים כמו הידברות ושלום מהלכות אימה על הציבור יותר מטילים? מדוע להכיל סיפור אחר או להכיר באסונו של זולתך, מבלי לבטל את כאבך, הוא כמעט
? הזמנה לרצח בחברה הישראלית של 2014
שני פנים סותרות והפוכות מתרוצצות בתוכנו, מעין ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. ואני מודה
שאינני מצליחה ליישב את הסתירה הזאת. מחד, יש בנו מאגרים עצומים של חמלה
ואמפטיה וסולידאריות עמוקה, שבאו לידי ביטוי מפעים עם חטיפת הנערים ועם גלעד
שליט, והם מתעלים תמיד לרמתם הנשגבת בעיתות מלחמה. ובה בעת, כל כך הרבה
שנאה ואכזריות ועיוורון כלפי סבלו של העם השכן.
לא כאן המקום לשאול איך הפכנו את פרדיגמת הכוח והשליטה על עם אחר לדרך חיים, איך הפכנו את הכיבוש לטבע שני, ואת נתיניו לבלתי נראים. לא כאן המקום לשאול האם
בחרנו בעיוורון, או שמא מדובר בעיוורון מולד, שמקורו באינספור פרקטיקות של איון
והשכחה והדרת הסיפור הפלסטיני מתוך חיינו, פרקטיקות, שגם חברה שוחרת שלום
כמו זו שאני גדלתי בה, אימצה אל חיקה בלי למצמץ
אבל זה המקום לתהות מה קורה לבני אדם שמאבדים את יכולות האמפטיה שלהם כלפי
הזולת? מה קורה לעם שמיומנויות האמפטיה שלו נשחקו עד כדי כך, שהוא אינו מסוגל
להסיט את המבט ולראות את סבלו של האחר שאנחנו אחראים במידה רבה לעיצוב
גורלו. האם אובדן יכולות האמפטיה הוא לא סוג של צמצום האנושיות שלנו
אחרת, איך אפשר לשטח שכונות שלמות על יושביהן, להפציץ בתי ספר, ובתי חולים, ובתי חוסים, ואמבולנסים, ותשתיות של מים וחשמל ולפמפם אותנו בכל רגע, שבכל, אבל בכל, אשם רק החמאס המנוול. איך אפשר לנמר רחובות שלמים במאות גופות מרוטשות של ילדים ונשים ולדבר על קדושת החיים. הרי  נדרשת איזו תשתית נפשית שתהיה בשלה לאמץ את הרטוריקה האורווליאנית הזאת, ולנער מאיתנו בנוחות
ובצדקנות בלתי נתפסת כל אחריות למימדי ההרס שזרענו, ולהרס שעוד יחשף, ולשאלה
איך התגלגלנו למלחמה הזאת בכלל
הסופר שלום אש אמר פעם: "כשאתה מפסיק לראות את האנשים שלצידך כבני אדם סופך שתפסיק להיות אדם בעצמך". המשפט הזה צריך לרדוף אותנו
בשלהי המלחמה, ולאחר שבועות של ברברת תקשורתית, גברית בעיקרה, ושיח מונוליטי
בלתי ניתן להבקעה אני רוצה להיישיר מבט אל שכניי בעזה הגרים מרחק נגיעה מביתי, ולבקש בלשונו של נתן זך: "רגע אחד שקט בבקשה. אנא"
אני רוצה להישיר מבט אל מאות אלפי הפליטים, שוב פליטים, השבים עכשו אל השכונות
המחוקות, משתרכים שעות ארוכות בתור לכיכר לחם ובקבוק מים, וגם אל חברינו בעזה
שהותירו אותנו אילמים, שעה שצפינו בהם דועכים אט אט אל תוך יאושם, מצפים בשקט
לתורם למות, כשהם נוקבים אותנו במסרונים מוכי תדהמה: איך אתם הישראלים, הייתם
מסוגלים לאפשר לזוועה כזאת להתרחש
************
אני לא רוצה לחיות בחברה ששולחת את בניה שוב ושוב להילחם בעוד מלחמה מיותרת, שמעמידה אותם בפני סיטואציות בלתי אפשריות, וזורעת בהם טראומות ופצעי לב וגוף, שיעצבו במידה כזו או אחרת את שארית חייהם
אני לא רוצה לחיות בחברה שקוברת שוב ושוב את זיו העלומים המבוזבז הזה, ומטביעה
הורים הלומים בעצב שאין לו סוף, שעה שהם מצטרפים אל מעגל השכול, אותו מעגל
שחבריו הכריזו שוב ושוב: "אנחנו לא רוצים אתכם פה
אני לא רוצה לחיות בחברה שבה ילדה בת 8 מעזה צריכה להזכיר לי שגם הם בני אדם, ואישה בת 80 זועקת אלינו במייל אחרי חניבעל רפיח
I lost faith in humanity
אני לא מוכנה לחיות בחברה שבה אני צריכה הגנה משטרתית כדי להשמיע קול אחר, ומוצאת את עצמי מגורשת מכיכר העיר שבה קולות של נקמה נחשבים ללגיטימיים, ואילו קולות של שלום נחשבים כיריקה בפרצופם של תושבי שדרות. אבל היריקה
האמיתית בפרצופם של התושבים, היא הניסיון לדחוס את כולנו אל תוך זהות
קולקטיבית וסטריאוטיפית אחת. אני עייפה מלחיות בחברה שבה כל ראיון תקשורתי עם נציגי מחנה השלום, מסתיים תמיד בשאלת המחץ: "ואתם לא חושבים שאתם נאיביים והזויים?". ללמדך, שמי
שמפעיל 8 שנים את כל ארסנל ההרס של הצבא החזק במזרח התיכון, ומגיע תמיד לאותן תוצאות רק הרסניות יותר הוא השקול והרציונלי
ויותר מכל, אני פוחדת לחיות בחברה, שמנהיגיה לדורותיהם, ושופריהם הנאמנים בתקשורת הצליחו בעמל שיטתי של שנים, לגזור מוות תודעתי ורגשי על היתכנותה של
אלטרנטיבה, ולעצב סדר יום אחד בלבד: המלחמה הבאה
מנהיגות אחראית שדואגת באמת לאזרחיה צריכה לשאול את עצמה השכם והערב: האם
עשינו הכל, אבל הכל כדי למנוע את המלחמה הזאת? ואת קודמתה? ואת הקודמת
קודמת? שאלה רטורית
*********
בואו נודה על האמת, צהל מעולם לא עזב את רצועת עזה. הוא פשוט שולט עליה
באמצעים אחרים מהים, מהאויר ומהיבשה
בואו נאתגר את האמירה הפופוליסטית למחצה שמדינת ישראל הפקירה את תושבי
הדרום. מדינת ישראל השקיעה מיליארדים במיגון ישובים, ובהנחות קו עימות,
ובמלחמות שנועדו לכאורה להגן על ביטחוננו, אולם ברמה האסטרטגית, הן מתבררות
שוב ושוב כהשקעות כוזבות
בואו נפרק את האמירה השקרית של "שקט יענה בשקט". אין שקט בעזה כבר עשרות
שנים. 8 שנים של סגר ו-14 שנים של מצור, הם פשע נתעב נגד אזרחים, כפי שירי
טילים על אזרחים תמימים הוא פשע מתועב. כשיש שקט יחסי בשדרות אנחנו
שוכחים מעזה. אבל היאוש של עזה תמיד חוזר אלינו כבומרנג, מקיש בגג, ומזכיר לנו
את קיומו. לצערי רק בדרכים אלימות
את הכלא הגדול בעולם צריך לפתוח לעולם!! צריך לשקם ולבנות נמל ותשתיות, ולגייס
ערבויות בינלאומיות, ולעצב הסדרים שיבטיחו את ביטחוננו ללא פשרות. זה מורכב מאד
ולבטח לא רק באחריותנו אבל חובה עלינו לנסות
ובל נשכח, קו ישיר מחבר בין הכיבוש בגדה לבין עזה הנצורה. שניהם הפכו לסטטוס קוו, ואת הסטטוס קוו הזה חייבים לשבור. שניהם חייבים להיכלל בכל פתרון כעסקת חבילה
כתושבת שדרות, החבולה נפשית מהקונפליקט המתמשך, כמו שאר בני עירי, אני קוראת
מכאן לממשלת ישראל: אל תגנו עלינו במטוסים ובפצצות. תגנו עלינו בהידברות
ובהסכמים. כיפת ברזל הצילה את חיינו, ואשרינו שכך. כיפת ברזל מדינית תוכל אולי
להציל את עתידנו. הבחירה הזאת היא במידה רבה בידינו. השאלה היא מה אנחנו באמת
מעדיפים
?

לתגובות

והנה מאמר ששלח לי ידידי בוב, בתגובה

Subject: A letter
Date: Mon, 11 Aug 2014 British Foreign Secretary, William Hague, warned Israel that if it sent troops into Gaza to confrontHamas, it risked losing the sympathy of the international community.
A Jewish woman in Britain, Mindy Wiesenberger, sent the following letter to Mr. Hague, in response. The letter has been published in many newspapers, including the Times of Israel.  Dear Mr. Hague You have stated that if Israel tries to defend its population through a ground offensive in Gaza 'it risks losing the sympathy of the international community.'Let me tell you something about the sympathy of the international community Mr. Hague.My father was liberated from Buchenwald concentration camp in 1945, having lost his entire family but gaining the sympathy of the international community at the time.After 6 million Jews had been annihilated at the hands of the Nazi regime, the international community had plenty of sympathy for the Jewish people. There is always plenty of sympathy for victims.Israel doesn't need the sympathy of the international community. What it needs is to defend its citizens.When as a tiny country it gained its independence in 1948 it had to absorb 800,000 Jews who were thrown out of Arab lands in the Middle East, and it did so without fuss and with dignity giving them shelter and a place of security in which their children could grow up to become productive citizens. When Jordan, Egypt, Lebanon and Syria tried to destroy Israel in 1948 and again in 1967 they took in hundreds of thousands of Palestinian Arabs, but did they give them dignity or
shelter? No, they left them to rot in refugee camps in order to maintain
a symbol of grievance against Israel and use them as a political tool against the Jewish state.What has arisen in those camps is a complicated situation, but it is what has led to Gaza today.So don't lecture Israel on international sympathy Mr. Hague. Not when Israel has just sent in 120 trucks loaded with food into Gaza to feed the Palestinian people there, because their own leadership is more interested in using its population as human shields, launching rockets against Israel from within major civilian centers.Don't lecture Israel on international sympathy Mr. Hague. Not when Israel targets, with as much military precision as it can, only terrorists and their bases, trying its utmost to prevent civilian casualties.Don't lecture Israel on international sympathy Mr. Hague. Not when the Palestinian media deliberately uses images of victims of the Syrian civil war and presents them as casualties in Gaza to gain international sympathy.Go read your history books Mr. Hague, go see that since the beginning of the twentieth century all the Arabs wanted to do was destroy Israel.Go look at the country of Israel now since the Jews have established a state there.Go read what advances in science, medicine, biotechnology,
agriculture and high tech Israel has developed, and dedicated that
knowledge to making the world a better place for humanity. Can you
imagine any other country that after 60 years of continuously being under attack could have achieved so much.So Mr. Hague don't lecture Israel on international sympathy. Israel will do whatever it takes to defend itself from outright attack on its citizens, whether it be from Hamas, Hezbollah, Iran or any other country or terrorist group that attacks it.And if it loses the sympathy of the international community so be it.We don't need the international community's sympathy. We don't need another 6 million victims.

1 comment:

  1. The Israeli troops were not sent to Gaza to defend Israel, but to defend the occupation project - the major factor which keeps Hamas (est. 1987) alive.
    If deploying troops in Gaza was defending Israel, then how come they are not being sent again today, when the pace of launching rockets is at record high since the beginning of this very successful operation?!

    Mr. Hague's advice was very mild and friendly. In fact, loosing the sympathy of the international community could be the best thing that can happen to the residents of Israel and Gaza (that is, contrary to the Israeli government maybe).

    Cheers,
    Avner

    ReplyDelete