אמא

אבנרי אתה בן 50, עד 120, קשה לי לעכל

(...אני זוכרת כל רגע מאז שנולדת (ואפילו לפני זה

...אני רוצה לספר כמה דברים קטנים שאולי כבר שמעת

היית תמיד חמוד מאוד, בלונדיני מאוד ורציני מאוד, כבר בבית יולדות קראו לך צ'רצ'יל

(...לפני שהלכת לגן כבר למדת לבד לקרוא ולכתוב (אז זה לא היה מקובל

לפני שעלינו ארצה, כשהיית בן שנה וחצי כבר סימנת עם האצבע על כל רכב שעבר לפי השם: "הנה פיאט, הנה וולקסווגן, הנה פורד, הנה עוד פיאט"... כשהגענו לקרית שמונה, אחרי שהיינו בקיבוץ אלונים שנה והייתם שם בבתי ילדים, אתה בפעוטון ודיתי בבית תינוקות, הושבתי אתכם ביחד לאכול, אמרת פתאום על איזה אוכל שהגשתי:"לא רוצה". אז גם דיתי אמרה:"לא רוצה". כי היית בשבילה מקור לחיקוי... אני רואה אותך לוקח אותה יד ביד בדרך לגנון של חנה גנץ

כבר לפני גיל 5 אמר לנו רופא עיניים מומחה מחיפה שאתה צריך משקפיים וגם לעשות תרגילים מיוחדים, ובגיל 14 לא תצטרך אותם. וכך היה. הוא הסביר לנו שהילדים בגן יכולים לצחוק, ושיש סיכוי שלא תרצה להרכיב אותם . התברר שלא הורדת אותם... (כנראה הרגשת איתם הרבה יותר טוב

בכיתה א' המורה תמר רצתה לתת לך עבודה אחרת בזמן שהיא לימדה כי היא פחדה שתשתעמם, כך היא סיפרה לנו, אבל אתה לא רצית. כנראה, כך היא אמרה, חששת שהיא תלמד משהו חדש שלא ידעת

התחלת ללכת יותר מפעם ביום לספריה בבית אדלשטיין, מול הבית שלנו. אז הם התקשרו לשאול אם זה בסדר שאתה מחליף כל כך הרבה ספרים

אחרי כיתה ח' החלטת ללכת לפנימייה הצבאית שליד הריאלי בחיפה. ולנו, בקרית שמונה, היה קשה מאוד להתרגל למחשבה שאתה כל כך רחוק, ולא תחזור כל יום הביתה, כשאתה עדיין ילד. אבל כיבדנו את רצונך וביקרנו אותך בכל פעם שאפשרת לנו

לקראת השנה האחרונה שמעת שתלמידים מהריאלי באים לעזור לתלמידים של דנציגר בקרית שמונה, אז החלטת שאין טבעי מזה שאתה תחזור
עד היום אתה שומר על קשר עם חברים מהפנימייה וגם מדנציגר, כולל מנהל בית הספר דאז, צביקה צמרת, עם צוקר מהפנימייה ועוד

מאוד התעניינת במטוסים והרכבת הרבה דגמים, אותם תלית עם חוטים על התקרה בחדר שלך. עד שיום אחד יואב, בן אחותי השובב, קרע את רובם

בשבת של יום כיפור 73' יצאת למרפסת של החדר שלך ואמרת: "זה מיג סורי". השכנים אמרו: "מה הילד הזה מדבר?" ובסוף התברר שצדקת

בסוף י"ב הכנת עבודה על גולני כי חלמת להתגייס לגולני. כשלא קיבלו אותך התאכזבת מאוד. ניסינו לדבר עם חבר שלנו, חזי אשל, אבל הוא הסביר לנו שצה"ל רוצה חבר'ה טובים גם בחילות אחרים, ושהוא כעיקרון לא מתערב. אז גויסת לשריון

לפני החתונה של דיתי היית בלבנון במלחמה (גם אבי היה מגויס), וברגע האחרון הגעת, אבל אף פעם לא סיפרת מה עברתם שם... בטוח שזה לא היה קל

כשלמדת בטכניון שוב לא חזרת הביתה כל יום... ושוב התגעגנו אליך מאוד..... לא כל הסיפורים הם לפי הסדר, אבל כך זכרתי אותם

את ההמשך כולם יודעים, הכרת את מזי, התחתנתם והפכת להיות חלק גם ממשפחת מזרחי. גרתם בירושלים, נולדו הילדים הנהדרים שלכם, בן ועומר

כמה חודשים לפני הבר-מצווה של בן עברתם לארצות הברית. אז לא ידענו בכלל איפה זה קופרטינו. נסענו לבר-מצווה של בן וראינו שאתם נהנים

מובן שביקרתם כמה פעמים בארץ, לא תמיד ביחד כולם, אבל תמיד היה כיף להיות אתכם

הילדים חזרו להתגייס, קודם בן ואחרי זה עומר, ובסוף חזרתם גם אתם, מזי ואתה

...כמה שמחנו שחזרתם

... כאן אני מפסיקה, לפני שאתחיל לבכות

אוהבת אותך המון

אמא