הליכוד הפך לארגון טרור

הפוסט שלהלן (אהלן) נשלח לעיתונות תחת כותרת מרוככת, מפחד האינקויזיציה:

האם הליכוד הוא ארגון טרור?

בניסוח הכותרת הפרובוקטיבית שלעיל, אין בכוונתי להצטרף למלחמות בוץ; אולי, ניסוח מתאים יותר היה "האם הפך הליכוד לאחרונה לארגון טרור?", מפני שעם כל אי-ההסכמה של הח"מ עם דרכו האידאולוגית של הליכוד (ליתר דיוק, כשהייתה שם אידאולוגיה) – הרי שהליכוד היה פעם תנועה פוליטית שפויה ומכובדת, וממש לא ארגון פשע.

הכותרת באה בתגובה ל"טענה" שחוזרת על עצמה לאחרונה (כמיטב הרטוריקה הביביסטית, עד שהיא הופכת לאמת בלתי-מוכחשת): הרשימה הערבית המשותפת היא מפלגה של תומכי-טרור.

מעבר להדרה הגזענית, שמבטא גוש הרפש המילולי הזה: שרשימה פוליטית מגוונת, שמייצגת חמישית מאזרחי המדינה, מתויגת כ"תומכת טרור" – הבה נבחן בפירוט את מרכיביה של הרשימה. תנועת חד"ש קידמה מאז ומעולם תפיסה שוויונית בין יהודים לערבים (תפיסה שהובילה למשל לעימות עם בל"ד, סביב הסיסמה "בעזה ובשדרות ילדים רוצים לחיות"). מאז 2015 עומד בראשה איימן עודה, שזוכה לאהדה בקרב ציבור יהודי רחב. אכן, אמיר מח'ול, אחיו של אחד מחבריה לשעבר, הורשע בריגול; ואחדים מחבריה הזוטרים הביעו בעבר עמדות שניתן לפרשן כתמיכה במשטרו של הנשיא אסד. אך הקישור בין אלה לבין תמיכה בטרור שגוי מיסודו, ומשרת רק גורמים המעוניינים להוקיע ולהדיר את נציגי המגזר הערבי, ממילא.

תע"ל מונהגת בידי אחמד טיבי, שהואשם בעבר ששיבח את ה"שאהידים" שנהרגו תוך התנגדות לכיבוש, וכן ששיבח את מנהיגותם של מרואן ברגותי (שרבים מבכירי מערכת הביטחון רואים בו מנהיג לגיטימי ורב-השפעה בכיוון של פתרון הסכסוך) ושל ואזיר אל-חליל (אבו-ג'יהאד, שגם בעניינו הועלו תהיות, אם ישראל לא חיסלה במו ידיה פרטנר רציני לפיוס). אכן, האדונים האלה הפעילו מחבלים בפעולות שיכולות להיחשב כטרור; אך בכך הם אינם שונים מכמה ממנהיגי ה"קוממיות" היהודים ב-1948, שהפכו לפוליטיקאים בכירים בהנהגת המדינה.

רע"מ האיסלאמיסטית, שבה תומכים מרבית הבדואים בנגב – הכי קרוב שמפלגה זו הגיעה ל"טרור", היה כשח"כ איברהים צרצור שלל את הלגיטימיות של הציונות (ואח"כ הכחיש שאמר זאת).

נשארנו עם בל"ד – מפלגה המכנה עצמה "ברית לאומית", אך היא למעשה תנועה לאומנית, שתמכה בעבר במשטרו של אסד האב; חברים לשעבר בה הורשעו בעבירות בטחון, שאין דבר בינם לבין טרור או תמיכה בטרור; וח"כ אחר הורשע בהברחת טלפונים לאסירים ("הן טמנו בחזה פראבלום", זוכרים?). אולם גם מפלגה זו מיוצגת היום בכנסת ע"י חבורה של חנונים ממש: מטאנס שחאדה המתון, והנמסיס התורנית: היבא יזבק. האחרונה הואשמה בקריאה לפגיעה בחיילי צה"ל, ובדברי שבח למחבלת מ"פיגוע כביש החוף". נעזוב לרגע את הבעייתיות שבטיעון, שפגיעה של ארגון התנגדות לאומי בחיילי הצד הכובש – נחשב בישראל ל"טרור"; אולם, יזבק הבהירה, שהיא מתנגדת לכל סוג של אלימות – טענה שהתקבלה על דעתו של היועמ"ש. אילו הייתה במפלגות הימין מעט חכמה יהודית, הם היו יכולים לראות בהכחשה הזו שימוש ב"מיגו", אותו טיעון תלמודי רב-עוצמה, המשמש בתלמוד כראיה לאמינותו של הדובר, בכך שבחר בטיעון חלש ("אני נגד אלימות"), בשעה שהיה בידו טיעון חזק יותר (למשל: "כן, אני סבורה שבני עם כבוש רשאים לתקוף בנשק את חיילי הצד הכובש אותם – זו מלחמה לכל דבר").

יזבק הואשמה גם באמירת דברי שבח למחבל סמיר קונטאר, כשכינתה אותו "שאהיד". ובכן, שאהיד ("עד" בערבית) הוא מונח באסלאם המציין אדם שבמעשיו מעיד על אמונתו באללה (בדומה ל"חסיד" ביהדות, שפירושו מי שעושה מעל ומעבר לחובתו ההלכתית), ואין פירושו בהכרח מי שמת על קידוש האסלאם. גם מוסלמי "בלתי מעורב" שנהרג בשוגג, או אפילו כזה שרק מסגף את עצמו, יכול להיקרא שאהיד. יזבק יכולה לטעון, שהיא לא שיבחה את מעשי הרצח של קונטאר, אלא את מאבקו הצודק (לדעתה, וגם לדעת רבים בציבור היהודי), גם אם מעשיו אינם צודקים, נגד הכיבוש.

לעומת המפלגות הערביות, ראו מי מסתופף כיום תחת הדגל הכחול והפטריוטי של הליכוד: זוהר, אוחנה, ביטן, אמסלם, רגב – חבורה של מלחכי-פנכה אופורטוניסטים, מדקלמי-מסרים שקריים, שמטרתם אחת: הפחדה והרתעה של מצביעים (חוק המצלמות), של מתמודדים (איסוף מידע מביך על ליברמן ועל אחרים), עיתונאים (איומים של מיקי זוהר בתביעת-השתקה), אנשי הפרקליטות (על פי עדותו של מנדלבליט), ושל שופטים ("אני מצפה שיכחישו שהם שמאלנים").

כעת, להגדרתו של המונח "טרור". בפאנלים התקשורתיים, בכל פעם שמתקיים דיון בנושא הטרור, ה"מומחים" המידיים שמוזמנים לדיון הם בדרך כלל חוקרים באקדמיה, או אנשי ביטחון, הנחשבים ל"מומחים לטרור". למשל: ד"ר בועז גנור, שהוא אכן מומחה להיסטוריה של תנועות טרור, אבל ההגדרה של המונח, שבה הוא משתמש – שגויה. את ההגדרה המדויקת ביותר סיפק פרופ' יובל נח-הררי, במאמרו "טרור מהו?" – "אסטרטגיה צבאית, שבמרכזה הטלת פחד, ולא פגיעה פיסית... מפעיל הטרור מנסה לפגוע באויב על-ידי זריעת פחד, בלבול ומבוכה."  זוהי כמובן גם משמעותה המילולית של המילה טרור – פחד. כעת, מלבד העובדה שפעולות ההפחדה שעושים ראשי הליכוד כנגד יריביהם לא כוללות (בינתיים) פגיעה פיסית ואלימות – הנה מכל בחינה אחרת, מדובר בטרור פסיכולוגי, שמטרתו זהה למטרתם של הטרוריסטים: לאו דווקא נקם ופורקן ליצרים חייתיים – אלא מטרה רציונלית לגמרי, שהיא מטרתה של כל מלחמה: להוציא לאויב את החשק להילחם, ולהביאו לכניעה.

אין זה מקרה, אפוא, שכמה מעמודי התווך של הליכוד הישן, אינם יכולים עוד להימנות כיום עם חברי מפלגה, שנוקטת שיטות של טרור פסיכולוגי – ותחת זאת, הצביעו באופן גלוי למפלגות אחרות: דן מרידור, מרדכי ציפורי, בני בגין, מיכאל איתן, ויש להניח שגם הח"כ לשעבר רובי ריבלין.