דודתי רבקה פינטו נפטרה ב-9 בנובמבר בבואנוס איירס, בארגנטינה
בין היתר, השאירה אחריה קובץ של סיפורים קצרים. אני מפרסם את תרגומם לעברית, שהכין בנצי אורנן
Monday, November 30, 2009
ל א ת ר צ ח
אני נזכרת בסרט פולני ישן. גבר יורה, רצח בהזמנה. בחזית התמונה, ניתן היה להבחין בגב הקורבן העטוף ז'אקט מאריג משובץ. להבה קטנה וענני-עשן קטנים מיתמרים מהחורים החרוכים שיצרו הכדורים.
זו פעם ראשונה שראיתי כדבר הזה. רק אז נוכחתי לדעת שנשק חם באמת שורף. לפני כן ראיתי הרבה תמונות ירי, אבל לא עם תוצאות כאלה. היורה נראה שבע רצון מהעבודה שביצע, ובשלוות נפש הוא נפגש בהמשך עם צעירה יפהפייה עמה הוא מקיים פגישה לוהטת. היה זה כאילו נהנה משני מעשיו: ממעשה הרצח וממעשה האהבה.
הוא חייל לשעבר שנלחם בחזית, שם הרצח היה מעשה רגיל. ציפו ממנו שכך ינהג. בהמשך, העלילה מתארת אותו כצעיר המוכן לחיות את חייו באופן אינטנסיבי ובכל הנסיבות.
כפי שקורה בהרבה מקומות בבואנוס איירס, בבניין שבו אני מתגוררת מבקרים בהתמדה עטלפים אשר מוצאים להם מקום קינון בארגזי התריסים של החלונות. אני גרה בקומה ראשונה, ובמרפסת אני מוצאת מדי בוקר כדורים שחורים קטנים, אשר מעידים על הביקורים הליליים של אותם מעופפים.
לפעמים הם גם מראים נוכחותם באחד החדרים. כאשר אישי היה בין החיים, נהגתי לצעוק ולבקש ממנו שיגרשם. אולם, עכשיו אני לבד.
יום אחד, כשסידרתי את חדרי, ראיתי על מיטתי צל גדול עם כנפיים פרושות על-פני הכרית. באותם ימים הזהירו ברדיו ובעיתונים שהעטלפים הם נושאי כלבת, ושחייבים להיזהר מהם. ידעתי שאם אנסה לגרשו, נשקפת סכנה שיתקיף וינשוך אותי. רצתי למטבח, נטלתי מטאטא, ואולי נדחפת על ידי מוצָאי מהפרובינציה, או בגלל הצפייה בסרטים על הג'אוצ'וס, קשרתי סכין לקצה המטאטא. כך,בלי מֵשים, יצרתי דֶקֶר.
חזרתי במהירות לחדרי. כעת לא ראיתי את העטלף. בזהירות הזזתי את הכרית. שם הוא היה. שמעתי את ליבי ההולם בחוזקה. בהחלטה של ייאוש נעצתי את הסכין בקורבן שלי. נרגשת ורועדת רצתי למטבח. נטלתי דף עיתון ועטפתי את גוויית היצור, הנחתי אותה בשקית ניילון, ובערבוביה מוזרה של הקלה ורגש אשמה זרקתי אותה לאשפה.
הייתי מופתעת מתגובתי. בגלל האופי שלי כבת מזל מאזניים נאבקתי, כרגיל, בשני רגשות: מחד, הסיפוק שהגעתי להחלטה ואזרתי אומץ מול מצב מסוכן. מאידך, חוסר השקט שהתעורר בי בגלל הגילוי שאני מסוגלת להרוג, ושמעשה זה היה התפרקות נעימה של מתחים שבהן הייתי שרויה.
רק לשאול רציתי
א. האם המנועים השואגים הם מלכי הג'ונגל העירוני ?
ב. אם אֶזרַע בתַלמֵי מצחי, האם ינבטו מחשבות אחרות?
ג. אם אעשה קשר במהופך, האם אשכח זכרונות עצב אלו?
ד. מה קורה לצלצולי הפעמונים, שחדלו מְצַלצֵל? האם טובעים הם בְכִלאם, האפוף בשתיקות?
איני יודעת כבר מי אני
עולה לאוטובוס מספר 110 בפינת הרחובות קוריינטס וקאנינג. האוטובוס עמוס. קונה כרטיס ומנסה לפלס לי דרך בין העומדים בקדמת האוטובוס. דוחפת עצמי בין אנשים וחבילות ומוצאת לי פינה משלי. מחפשת אחיזה כלשהי בניסיון לשמור על יציבותי, ומוצאת לבסוף פיסת מסעד כסא להיאחז בו. באותו רגע קם צעיר מכסאו ובמחווה של אדיבות פונה אלי. "שבי, גברת". נבוכה, מודה לו על אדיבותו ומתיישבת.
כמו בת מזל תאומים לדוגמא, מציפים אותי שתי תחושות מנוגדות. מצד אחד הרגשה של הקלה וסיפוק על רגעי הנוחות הבאים: לנסוע בישיבה ולהקל את כאבי הגב, ללא משא התיק התלוי על כתפי. כובדו מעיד על כל הפריטים שיש בו, שתפקידם לסייע בכל שעת חירום. מלבד התיק אני נושאת סל קניות ובו סוודר לשעות הקרירות.
בו בזמן, אני חשה באיזו אי-נעימות מוכרת, איזה אי-שקט: מדוע מציעים לי מקום? האם שוב נוהגים אנשים באדיבות, דבר שחשבתי שנעלם מהעולם? ואולי קורה דבר שאני מסרבת להכיר בו? האם כל כך ברור שרואים אותי כפי שאני – זקנה, או אם נאמר זאת ביתר עדינות, גברת בגיל מתקדם?
למרות שהתנסות זו חוזרת על עצמה בתדירות גבוהה, קשה לי לחיות בשלום עם הוודאות, לטוב ולרע, שאני הופכת למישהי אחרת ממה שהייתי.
מרמקול הרדיו שבאוטובוס בוקע אלי קולו של אלברטו מארינו השר: "אמור, בשם האל, מה נתת לי, שכה השתניתי, איני יודע כבר מי אני...".
עוד סיפור על מהגרים
בקומי אותו בוקר הייתה החצר מלאה בארגזים. הייתי בת ארבע בלבד, והארגזים נראו לי ענקיים. אמי ואנשים אחרים, שאף פעם לא ראיתים, הוציאו כל הזמן חפצים מתוך הארגזים. הם דברו יידיש. הבנתי מילים בודדות: "בבית", "פולין", "אוניה", "מים".
אמרו לי שאותה אישה עם הקול הרם והשיער האדמוני המשוח על קודקודה היא ה"בוֹבע" שלי, סבתי. אותו גבר בעל זקן שחציו שחור וחציו שיבה, החובש כיפה לראשו, הוא ה"זעיידע" שלי, סבי.
אבי יצא מבית המלאכה לחייטות, שעמד ליד החצר, וכאשר ניגש אל זאת אשר הצביעו כעל סבתי, קרא לה "אמא".
הייתי נבוכה ומבולבלת. הכיצד? איש מבוגר כאבי, בגובהו, בקולו הרם והסמכותי, היש לו אמא? בדיוק כמוני, ילדה קטנה וחסרת אונים? היה זה נשגב מבינתי.
הבלבול התעצם כאשר שמעתי את אמי קוראת לאיש עם הזקן "אבא".
מסביב עסקו בפירוק הארגזים שלוש נשים נוספות שהיו דודותי, אחיות אמי.
עולמי המשפחתי התרחב בפתאומיות, ותוך בלבול רב. עד אז היו קיימים אבי, אמי, אחי ואני. מלבדם היו שלושה דודים, אחים של אמי.
הורי הגיעו מפולין חמש שנים קודם-לכן, בהשאירם מאחוריהם את קרובי משפחתם. הדודים שלי הגיעו מאוחר יותר, ואיני זוכרת את בואם.
בלילות הבטתי בסבתי המסירה מראשה את שערה האדמוני, ומגלה תחתיו שיער זוהר בלובנו, האסוף בפקעת הדוקה. מאוחר יותר נודע לי, שנשים יהודיות אדוקות נוהגות לאחר נישואיהן להסתיר את שער ראשן על-ידי חבישת פאה. רק לבעליהן ניתנת הזכות לראות את שערן, הנחשב לתמצית יופייה של האישה.
שגרת הבית השתנתה באחת. סבתי נטלה תחת אחריותה את מלאכות המטבח, שבהן ראתה לא פחות מאשר שליחות. בגלל שמירת הכשרות המוקפדת שלה ושל סבי, הבישול היה צריך להיעשות על-פי כל כללי הכשרות. באותו זמן לא ניתן היה להשיג בשר כשר. מה עשתה סבתי? היא המליחה את הבשר במלח בישול והניחה אותו על מכסה סל נצרים, ואת המכסה חשפה לשמש במשך שעות רבות...
אמא אפשרה לה לעשות כמנהגה מפאת הכבוד שרחשה לסבי, המקפיד במצוות. אמי, שהייתה נציגת התופרות מטעם העיירה שלה ב"מועצת המקצוע", הייתה בעלת רעיונות סוציאליסטיים. למרות זאת, היא שמרה על כמה מנהגים אותם רכשה בחיק משפחתה. היא ידעה לתת הסבר הגיוני שיצדיק, לדוגמא, את העובדה שבבית לא אכלו בשר חזיר, או את העובדה שלא איפשרה בישול של מוצרי חלב ביחד עם בשר.
בערבי שבת נהגה סבתי להבריש את הפאה, ועל שמלתה ענדה סיכה בוהקת. אני ליוויתי אותה לבקר את דודי מַתִי בחנות האופניים שלו. שם הייתה מתיישבת ולא מפסיקה לדבר. היא אהבה לדבר, ובביתה לא היה לה עם מי. אבי שהה במשך רוב שעות היום בבית המלאכה, ואילו אמי לא הסתדרה עמה כלל.
לעומתה, סבי היה איש שתקן.היה לו קול רך, והוא נהג לעשן עם פומית. פעם ביקשתיו לאפשר לי לעשן. הוא, בחכמתו, איפשר לי זאת. התקפת השיעול שאחזה בי גרמה לי שלעולם לא אשתעבד להתמכרות זו.
הוא היה חסר אצבע באחת הידיים. סיפרו לי שבפולין היו גברים שהטילו בעצמם מום, כדי שלא ישלחו לחזית. באותן שנים היו בגבול בפולין תקריות דמים רבות.
הוקסמתי מהשיחות שהתנהלו אז בין הורי ודודי, כאשר היו מתאספים להעלות זיכרונות ולנהל ויכוחים פוליטיים. ככל שהתבגרתי גם אני נהגתי, בחוצפתי, להביע את "הדעות" שלי.
כאשר העלו את הזכרונות על "הבית הישן", כפי שכינו את עיירתם, הייתי מקשיבה להם כמכושפת, ובשבילי היה זה כאילו אני עצמי סובבתי בסמטאות הצרות של העיירה, וכאילו איתם ישבתי בלילות הכפור של פולין, בקרבת תנור הפחמים הכבוי, הנוצֵר עדיין את חומו.
לא היו להם זכרונות שמחים מאותו "בית ישן". עוני ואפליה הם שגרמו להם להגר. הם ארזו את כל חייהם בארגזים ענקיים, כפי שראיתי אותם בפירוקם באותו בוקר. מלאי תקוות ואי-ודאות פרקו את הארגזים בארץ זרה, בתורָם אחר הזדמנויות חדשות וחיים של כבוד.
השביתה
זו הייתה שעת פתיחת העסק. אבל אבא עדיין לא קם.
מי יודע כמה הפסיד אמש בפוקר, אמרה אמי.
בכעס וביאוש הפשילה שרווליה, והשתלטה על המצב.
זו לא הייתה הפעם הראשונה. אני כבר ידעתי כיצד לסייע לה.
הייתי בשנת הלימודים האחרונה ביסודי. בו בזמן שפתרתי את הבעיות של "מדריך הקבלה לשנה א' של התיכון", בדקתי את כרטסת חשבונות האשראי של הלקוחות. אלה ששילמו בזמן, ואלה המתמהמהים בתשלומיהם. אהבתי לרשום תזכורות ודרישות לתשלום. התרגשתי מחוסר הוודאות שנגרמה על-ידי הנסיבות.
אמא התקשרה למנהל-החשבונות, שהעביר לה הוראות כיצד לנהוג. בדקנו את שטרות החוב, רבים מהם חתומים ללא ציון כל סכום.
היחסים בין אבי ללקוחותיו התבססו על אמון הדדי: מילת ההתחייבות ביניהם שווה הייתה יותר מכל נייר כתוב. כך קרה שמיד לאחר שאמי התקשרה אליהם, הלקוחות הנאמנים שילמו ללא עוררין את חובותיהם.
הפעם, היעדרותו של אבי ארכה יותר מהרגיל.
אמי לא חסכה בתיאורי חששותיה, ובפירוט הקשיים אשר עליה לעמוד בפניהם. יום אחד לא יהיה לי עם מה ללכת לשוק, כך התלוננה.
אני ידעתי, שכפי שקרה תמיד, כאשר אבי יתאושש ממצב רוחו, הוא יוכיח שוב את כישרונו הרב כחייט, וכאשר הוא משנס מותניו ועובד ללא לאות, הוא ישיב תוך זמן קצר את ההפסדים. אולם, בינתיים היינו צריכים להסתדר כפי יכולתנו.
באותו זמן, באופן בלתי-צפוי, העובדים והמתלמדים בכל בתי המלאכה לחייטות הכריזו על שביתה. הם ניסחו עצומה להעלאת משכורות, ודאגו להפיצה בכל העיר.
אמי תמיד הזכירה לנו, שבצעירותה הייתה נציגה של התופרות בעיר הולדתה, ומעולם לא זנחה את רעיונותיה הסוציאליסטיים. כאשר קיבלה לידיה את העצומה, ללא היסוס ובלי להתייעץ עם איש, הייתה הראשונה והיחידה לחתום עליה. העובדים ערכו הפגנה ברחובות המרכזיים בעיר, שבמהלכה עברו בפינת הרחוב של העסק שלנו. הם עצרו במקום, מחאו כפיים והריעו לכבוד עסק החייטות שלנו. אמי יצאה בהתלהבות אל פתח החנות ובידיים מורמות בירכה אותם. ממש כמו אוויטה, הייתה לועגת לה דודתי, בהזכירה כעבור ימים את האירוע. איני זוכרת כיום איך הסתיים המאבק.
אבי חזר לאיתנו ממצבו הירוד, לשמחתם של הלקוחות הנאמנים שלו. אולם, כשפגש מחדש בקולגות שלו, בעלי עסקי החייטות האחרים, לא ידע אבי היכן להחביא עצמו.
שיניים
שקועה בזכרונות, לפעמים איני מכירה את עצמי. האם כה השתניתי?
שיני החלב שלי החלו להתנועע יותר ויותר, עד שנתלו כאילו על חוט דק. היו שאחרו ליפול. בחוסר סבלנותי, כיוון שהפריעו לי או חששתי פן יפלו ואבלע אותן, נקטתי בשיטה שאיני יודעת אם הייתה זו המצאתי, או נוהג הילדים באותו זמן.
חיפשתי איזה וָו בקיר, קשרתי בחוט את השן הרופפת, עליתי על שרפרף, קשרתי את קצהו השני של החוט לוו, קפצתי אל הרצפה, והנה – השן מחוץ לפי.
אני זוכרת דודה שהתגוררה בביתנו. היא הייתה מאוד ביישנית וכמעט לא השמיעה הגה. איש מאיתנו לא ידע מה מחשבותיה ומה היא מרגישה. פעמים ליטפה ראשי בהביטה בי ברוך.
פעם אחת, בעת ויכוח סוער, כמובן ללא השתתפותה, התחילה לרעוד ולצעוק צעקות מקוטעות. אמי נבהלה וניסתה להרגיעה. הבהילו את שכנתנו האחות, שהזריקה לה זריקת הרגעה. הדודה נרדמה על הספה בפה פעור. המשפחה עזבה את החדר על קצות האצבעות, כדי שלא להעירה. אני נשארתי, בהביטי בה ובהקשיבי לנחירותיה העדינות, שהפכו לצפצופים שקטים ששינו את הטונים שלהם לפי מקום יציאתם מהפה: ממרכז הפה, או ממרווח שנותר אחרי שאיבדה אחת משיניה, ולא הספיקה להחליפה.
ממש בעיה, השיניים האלה. בעירנו לכולם כמעט הייתה מערכת שיניים שלמה (טבעיות או מלאכותיות). בכפרים ובאזורים העניים, הפיות מלאים בְחורים שנפערו בגלל אותן שיניים שאבדו.
כמה יפות השיניים של אלה המופיעים בטלויזיה. איך אני מקנאה בהם, כשהמצלמה חודרת אל פיהם ומציגה שיניים מושלמות וצחורות כשלג!
ביקורַי הראשונים אצל רופא השיניים... מוקף בארסנל מכשיריו, היה האיש הכרסתן הזה, נשען על הכורסא אליה טיפסתי. שקועה ביאושי ואחוזת חרדה, הייתי רואה אותו מרכין עצמו לקראת פי. עם זאת, קלטתי בבהירות יתר דבר שהצחיק אותי: בטנו העצומה, הסמוכה ללחיי, השמיעה כל הזמן מיני רשרושים וקולות.
הו, שיניים, שיניים שלועסות, שיניים שנושכות, לפעמים כה חדות! כגננת ידעתי עד כמה יכולה להיות כואבת נשיכתו של ילד נעלב ונזעם.
ממשיכה לטעום מהזכרונות. חלקם טועמת בעונג, מפוררת ובולעת אותם בהנאה. אחרים קשים מדי לשיני השחוקות ואני בולעת אותם בקושי. אני יודעת שמאוחר יותר יפיקו רעשים ותנועות בלתי נעימים.
אבל אלה דברים של מה בכך. היום אני כבר חיה בשלום כמעט עם כל זכרונותי.
2008
Subscribe to:
Posts (Atom)