מודה בטעותי: נתניהו-הוא באמת ה-בעיה של ישראל

https://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.8791726

במשך הזמן אני משנה לאט לאט את דעתי באשר לנתניהו. מהבעיה מס. 3 או 4 של המדינה הזאת, הוא הופך בעיני לבעיה מס. 2 .
לכן לדעתי, הגיע הזמן להתייחס אל נתניהו כאל מה שהוא באמת: מפלצת אימתנית של יחסי ציבור.

הפתרון של הממשלה הזאת (הכי יקרה בתולדות המדינה, כן?) לבעיית החינוך בזמן המגפה הוא: לסכסך בין ההורים לבין המורים. זאת אסטרטגיה יעילה מאד, היא עובדת.

למאמר המלא:

במקום לבקר את הממשלה, הורים מפנים את זעמם למורים

הממשלה נוקטת מוסר כפול: מחייבת את המורים לעבוד ומסרבת לשלם. ההורים רואים במי שהופקדו על חינוך ילדיהם לא יותר משמרטפים, ורחוקים מלהפגין עמם סולידריות

אור קשתי
"הארץ", 23.04.20

גם בשנים עם מחאה חברתית מנומנמת יחסית, קשה שלא להבחין באנשים ש"איבדו את זה": הם מסכימים שיש בישראל גזענות כלפי יוצאי אתיופיה או שקצבאות הנכים הן חרפה מתמשכת, אך כאשר נתקעו בפקקים בגלל הפגנות, הם מיהרו להכריז על הפסקת תמיכתם — העקרונית, חס וחלילה המעשית — בשתי הקבוצות המוחלשות. הסולידריות העיקרית שהם מכירים היא עם עצמם. כעת הגיע תורם של עובדי ההוראה לנקז אליהם את הזעם: נכון שמעמד המורה חשוב, ואמנם המשכורת הממוצעת של המורים נמוכה בכ-20% מזו הכללית, אבל הרבה יותר חשוב שיעבדו עכשיו וגם בחופשת קיץ, תמורת תגמול חלקי. העיקר שתהיה מסגרת כלשהי לילדים: לא חייבים אנשי מקצוע, גם לא תכנים איכותיים. קשה לחשוב על חיזוק משמעותי יותר לתפיסה הרואה בבתי הספר ובגני הילדים לא הרבה יותר ממערך שמרטפות לאומי.
לא צריך להמעיט בקשיים של הורים, המנסים לתמרן כבר שבועות ארוכים בין שלל מצבים קשים, בעבודה ובבית כאחד. אבל את המענה למצוקה האמיתית יש להפנות לממשלה, שייצרה את המצב בשל החלטות סותרות ומדיניות עצמאית שמנהל כל משרד (ובהקשר זה, משרדי האוצר החינוך, ובמידה מסוימת גם הבריאות). הפתרון צריך להיות בהתאם לעקרון יסוד לפיו יש לשלם על עבודה. כל עבודה. באופן לא מפתיע, מנסה הממשלה להחריג מיישום הכלל כ-170 אלף עובדים — רובן המכריע נשים. "שיתרמו".

כמו יובל כרמי, מוכר הפלאפל מאשדוד, שמיהר לחבק את ראש הממשלה בנימין נתניהו ואת מדיניותו, כך הורים רבים לא מעלים על דעתם את האפשרות לדרוש מנבחריהם לגלות אחריות ולהציע תיקון. חוסר היכולת להפנות אצבע מאשימה כלפי הממשלה מעידה על תפיסה של נתינים — לא של אזרחים — ומשרתת היטב את השלטון: את הביקורת המוצדקת החליף סכסוך מתוקשר בין מורים להורים.

באוצר נערכו מראש לקרב על התודעה הציבורית; שום דבר לא הושאר למקרה. עם החזרה מחופשת פסח, הובילו שם החלטת ממשלה לפיה המורים יחזירו בחופשת הקיץ לפחות 50% מימי ההוראה מרחוק. לא מדובר בעמדה חדשה: כבר בימים הראשונים לאחר ההחלטה להשבית את מערכת החינוך בגלל התפרצות הקורונה, סירבו באוצר לממן את ההוראה מרחוק של המורים. הזלזול היה מופגן, אז והיום, והביא כעבור זמן קצר להסכם לפיו תופסק הלמידה המקוונת והמורים גם יחזירו תשעה ימי עבודה, כך ששנת הלימודים תסתיים ב-9 ביולי. מאז, בשבועות שעברו, לא ניסו באוצר לקדם הסכם עם הסתדרות המורים.

השבוע, המוסר הכפול של הממשלה נחשף במלוא כוחו: בעוד שראשי משרד החינוך מחייבים את המורים לקיים ימי הוראה בני ארבע עד חמש שעות, סירבו באוצר לממן באופן מלא את הפעילות — זו המתקיימת כעת וזו שתיערך כאשר יוחזרו ימי לימודים בקיץ. האנשים שמקבלים בהכנעה את אחת הממשלות המנופחות בתולדות ישראל ואת סדר העדיפויות שדלדל את מערכת הבריאות — שתי דוגמאות מקריות אבל מייצגות — הפכו למומחים בתנאי העבודה של המורים ובימי החופשה שלהם, המעוגנים בהסכמי שכר. בניגוד אולי לתפיסה המקובלת, לא מדובר במתנה: השכר השנתי הנמוך של המורים כולל את העובדה שהם לא מלמדים בקיץ.

אפשר וצריך לבדוק ולהתווכח על איכות ההוראה מרחוק. ואולם, אין ספק כי אם זו נעשית באופן איכותי, כלומר — המתכונת הישנה לא "מולבשת" על אמצעים חדשים — היא מחייבת לא מעט הכנה מראש וכישורים אחרים לנהל שיעור. ייתכן מאוד גם שהמתכונת שדורש משרד החינוך אינה מותאמת ליכולות ולצרכים של התלמידים ומשפחותיהם, כפי שטוענת הסתדרות הפסיכולוגים בישראל. ואולם, כל עוד דורש משרד החינוך מעובדי ההוראה לעבוד מרחוק, אין הצדקה לציפייה כי הם יסכימו לעבוד כמעט חינם, לא רק מכיוון שבמדינה המקפידה על החוזה הבלתי-כתוב עם אזרחיה, עובדות ועובדים לא "נדרשים להתנדב", אלא גם בגלל שהדבר אינו מופנה לקבוצות אחרות.

אחרי ההתלהמות הראשונית בעקבות הראיון של מזכ"לית הסתדרות המורים יפה בן דוד, בחדשות 12, גם מנכ"ל משרד החינוך שמואל אבואב אמר אתמול בדיון בוועדת החינוך של הכנסת כי הפתרון המסתמן הוא הרחבת תוכנית "בית הספר של החופש הגדול", כך שתקיף את גני הילדים ועד סוף בית הספר היסודי (במקום עד כיתה ג', כיום). התוכנית מופעלת על ידי הרשויות המקומיות, המעסיקות מורים שמעוניינים בשכר נוסף. "מי שיעשה זאת יהיו המורים שניאותו להצטרף למערך ויקיימו פעילויות מגוונות", אמר אבואב. הרחבת הפרויקט תהיה כרוכה בתוספת תקציב, ואפשר לשער שבאוצר פחות מתלהבים מכך. אגב, בן דוד הציעה את אותו הפתרון בתחילת השבוע.

ייתכן שיש גם לקח לעתיד ארגוני המורים. כפי שמציינת ד"ר עינת אלבין מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, בשנים האחרונות גיבשו ארגוני המורים בארצות הברית אסטרטגיה חדשה, הרואה בהורים שותפים המגויסים לטובת מאבקים שונים בתחום החינוך, כחלק מהפיכת בתי הספר למוקדים קהילתיים. הנה, אולי נמצאה התנהלות שראוי לייבא משם.