Showing posts with label הסכסוך הציוני-פלסטיני. Show all posts
Showing posts with label הסכסוך הציוני-פלסטיני. Show all posts

Monday, January 21, 2019

למי אצביע בבחירות הקרובות

הבחירות הבאות עלינו ל(השלם את המשפט) הן "הגורליות ביותר בתולדות המדינה", וכך זה כבר כמעט שבעים שנה. (מסתבר, שהגורליות של הבחירות היא פונקציה מונוטונית עולה; אבל נעזוב-זה).
אם כך, למי להצביע?
בבחירות הקודמות הצבעתי לרשימה הערבית המשותפת. ההתלבטות שלי היא בדרך כלל בין חד"ש לבין מרצ, וההכרעה היא תמיד לטובת חד"ש, פרט לנפילה זמנית ב-1992. אז, הצבעתי למרצ כמחווה לאשתי היקרה מזי – מפני שלא רציתי להצביע בכלל; (תיכף תראו איך ההיסטוריה חוזרת באופן מפתיע). כזכור, המועמד המוביל לראשות הממשלה אז (שאכן נבחר) היה יצחק רבין, ולא התלהבתי מהרעיון שהוא יהיה הראש. העובדה שכעבור שלוש שנים הוא נרצח, לצערי הרב, לא שינתה את דעתי על מנהיגותו.
היום, 80 יום לפני הבחירות, עדיין לא ברור סופית מי תהיינה המפלגות – אנומליה ישראלית בפני עצמה. על כן פנים, לאחר עזיבתם את הרשימה המשותפת של כל מי ששמו חנין  – אין לי עוד שום סיבה להצביע לה, עם כל הסימפטיה שיש לי למיעוט הערבי בישראל, לבעיותיו ולסכסוך הציוני-פלסטיני בכלל. דב חנין היה הסיבה העיקרית להצביע לרשימה – פרלמנטר מצטיין על פי כל הדעות בקשת הפוליטית, וגם מייצג נאמנה את דעותי. חנין זועבי, למרות לאומניותה שדוחה אותי – אני הסכמתי לחלוטין לכל מה שאמרה בעברית. ערבית אינני מבין, ועל כן ייתכן שלאוזניים ערביות היא אמרה דברים מעט שונים, אולי יותר לאומנים. בזה היא לא שונה משום פוליטיקאי. מאד רציתי אותה בכנסת, למרות, ובעצם בגלל, הפרובוקציות הרעננות והאפקטיביות שלה. בניגוד ל-99% מכם, ואפילו לאחדים מחבריה למפלגה, אני דווקא חושב, למשל, שפרשת הספינה "מרמרה" היא אחת מפסגות פעילותה הפוליטית. בעיני היא הדגימה את הגזענות של רוב היהודים ואת חולשת טיעוניהם. הפושעים בפרשה הזאת היו לוחמי השייטת, ולא פעילי המחאה, גם לא זועבי. עכשיו גם היא לא תהיה ברשימה, ונשארה שם חבורה של איסלאמיסטים, שחלקם חשוכים בדיוק כמו היהודים החשוכים, של לאומנים ערבים שגם לא התבגרו (זחאלקה – עכשיו נודע לי שאפילו הוא – כבר לא שם...); וגם אחמד טיבי, משה דיין של הערבים (לטוב ולרע) – עזב.
על המחנ"צ, "יש עתיד" ושאר מפלגות הימין הישנות והחדשות, אין טעם להכביר מילים.
בני גנץ, מפלגת הטרנד החדשה – אני מניח שאניני הטעם הפוליטי (כמוני) לא נמשכים אליו בגלל שהוא שותק. אכן, מוזר הדבר, ששלושה מתמודדים בכוח בבחירות הקרובות, ששלושתם היו כמוהו רמטכ"לים, ושלושתם אפילו היו כבר שרי בטחון (! –כפי שציין בחכמה עמית סגל, העיתונאי הימני המבריק) – שלושתם בקושי עוברים את אחוז החסימה. ואילו גנץ הרמטכ"ל לשעבר שלא עשה עדיין דבר בזירה הציבורית – מקבל בסקרים מספר דו-ספרתי של מנדטים! זה כשלעצמו מלמד, שהציבור רוצה משהו חדש, יותר מכל דבר אחר. אם הוא שותק, בגלל שכל מי שאמר משהו, בשיח הציבורי הרדוד העכשווי – נידון מיד לצליבה ציבורית – זה בסדר גמור מצדי. הבעיה שלי איתו היא אחרת – המפלגה שלו היא פשוט עוד מפלגת ימין, שכוחה ברקורד המוכח שלה בדפיקה של הפלסטינים ובהנצחת הסכסוך. אין לי בעיה עם האישיות שלו או עם הטקטיקה שלו – אלא עם האידיאולוגיה (גם אם לכאורה אינה קיימת – גם זו חלק מאידאולוגית הימין שלו).
אז מי נשאר?
אז זהו, שזה לא ממש משנה. מוזר, לא? המשיכו לקרוא!...
במשך זמן רב הלכה והתגבשה אצלי ההכרה, שההצבעה בבחירות, למרות הדימוי שלה כ"חובתי האזרחית", "זכות שהיא חובה", "חגיגה דמוקרטית" – היא דווקא הפעולה הפחות משמעותית שיכול אזרח לעשות כדי להשפיע על המדינה שבה הוא חי. תחשבו על זה: בהנחה שסך כל הקולות הכשרים מונה 4,210,884 , החלק היחסי של קול כשר אחד הוא 0.000024% - אפשר לקרוא לזה "פרומיל וחצי של בטל בשישים" או "בטל בשישים לחלק לשבעים אלף". שיעור די קטן. תאמרו: אז מה, אם כל אחד יגיד את זה, אז איש לא יצביע! – אבל זה בדיוק העניין, שלא כל אחד אומר את זה! אם הצלחתם לשכנע אפילו 100 אנשים לעשות משהו – לא משנה אם זה להצביע למפלגה מסוימת, או להימנע מהצבעה – אז כבר עשיתם משהו הרבה יותר משמעותי מאשר ההצבעה שלכם אישית. אבל כרגיל, רוב האנשים אינם רציונליים (כפי שהוכיח מיכאל כהנמן, וזכה על כך בפרס נובל לכלכלה – שמיד נוכס לישראל למרות שהוא גר כבר כ-40 שנה בארה"ב), ולכן הם מעדיפים את התחושה הנעימה שהם משפיעים משהו, שהם מקבלים מהמעשה חסר-המאמץ של ההצבעה – מאשר לעשות משהו באמת משמעותי, דבר הכרוך במאמץ רב.
(אגב, זה קשור לעובדה המצערת מאד, שלקבל תחושת ביטחון, חשוב יותר לרוב האנשים מאשר לקבל – את הביטחון עצמו. גם את זה הוכיח כהנמן, בשורה של ניסויים מדוקדקים בפסיכולוגיה חברתית).
מפלגה שמדגימה את זה יפה, לאורך שנים, היא ש"ס. במשך מספר עשורים (אולי להוציא את השנים האחרונות) פעיליה פוקדים בתים בזה אחר זה, ולא לפני הבחירות אלא בכל ימות השנה. הם מרימים הופעות של רבנים ומוקיונים-של-חזרה-בתשובה, לעיני עשרות אלפים, מקיימים מנגנונים משומנים של צדקה, גמ"חים, סידורי עבודה – וזה עובד. זה מאמץ מתמשך, קשה, אבל לא "סיזיפי" – הם בסוף נשארים למעלה. העובדה שהם מבטיחים לחסידיהם השוטים חיי עולם הבא או קמעות לרפואה והצלחה – לא מעלה ולא מורידה לצורך הטיעון שלי. מה שחשוב הוא, שזאת פעולה משמעותית באמת, כי היא משפיעה על המונים. השמאל בדורות האחרונים מעדיף לנקוט בדרך הקלה, יחסית, של התכנסות בכיכרות ושירי שלום, וללכת הביתה בתחושה ש"עשינו משהו", בשעה שבקושי הצליחו לשכנע קומץ של משוכנעים כבר. כך לא מנצחים בחירות.
כלומר, המעשה המשמעותי שיש לעשות אינו ביום הבחירות, אלא בזמן שבין הבחירות: לכתוב בלוגים, פוסטים, אפילו טוויטר ופישטיגרם, להתווכח, לארח חוגי בית, לכבוש צמתים, לארגן הפגנות אמיתיות ולא רק "עצרות". אפילו "פעולה ישירה" וחסימות כבישים, דברים שמובילים למעצר – כל מה שהשמאל המפונק כבר מזמן שכח. את כל זה אנחנו לא עושים. אבל אנחנו מצביעים בבחירות, (ממלאים את "חובתנו" האזרחית!), אז אנחנו בסדר.
על כן, אין זה משנה בכלל (ליתר דיוק, זה לא משנה ב- 99.999976%) למי אצביע. ולכן, ולו רק כדי להמחיש את האבסורד בכך שאין זה משנה – אנהג כמנהג החרדים: חובה עליך להצביע "ככל אשר יורוך". אני אצביע למי שהרב שלי יורה לי!

אז עכשיו, כל מה שנותר לי זה למצוא רב.

יש לי! רב נערץ. האמת, אני חושב שהערצה היא רגש פרימיטיבי – ולכן אני לא מעריץ אף אחד. אף אחר, למעט גדעון לוי, האמיץ, הרהוט, הכועס והמרסן את כעסו, אמן הניסוח ותיעול הזעם לכתבות נוקבות וצלולות. הוא הרב שלי (באופן אירוני), והוא קורא להצביע – לנתניהו... טוב, זה לא שהוא באמת תומך בנתניהו – ברור שלא. הוא עושה זאת כפרובוקציה, בעיני חביבה למדי, שנועדה להגחיך את כל מי שטוען להתמודדות נגדו. כל הפוצים שמנסים להצטייר כאבירי שלום, ושיום אחד אחרי הבחירות יחזרו להוציא לפועל את המדיניות של ביבי, רק בשקט, כמו פעם. בלי השמפניה, ובלי השרה, והחרא במאוורר – כלומר, לא ישר מהמקפצה. אז נוח לי לומר שאני מצביע לביבי, כי כך הורה לי גדעון...

אבל גם זה לא נכון.
כי הרב האמיתי שלי הוא – אשתי היקרה מזי. ברגע שהיא תחליט, בין מרצ, אלדד יניב או אולי גבאי (נתניהו כנראה לא) – אני אמלא את מה שהתחייבתי. גם למען שלום בית, וגם, כפי שאמרתי, בגלל שאין לזה כמעט משמעות מעשית. אז מה'כפת לי.

Sunday, February 11, 2018

יש לי סימפטיה לדובר-צה"ל, רוני דניאל


ככל שהשנים חולפות והמלחמות נערמות, יש לי יותר סימפטיה לאיש החם, הרגשן והלא-מקצועי הזה, רוני דניאל.
ב"צוק איתן" ממש לא סבלתי אותו, כשישב באולפן וציווה על צה"ל להיכנס באופן קרקעי ולגמור כבר עם החמאס. ממש לא נעים עם כל הקסאמים האלה. רוב הזמן הוא סתם את הפה למי שחשב אחרת ממנו.

אבל בעימות הנוכחי עם חברת הכנסת הערבייה, הוא נשמע ממש חביב, מנומס ואדיב – יחסית לפרשן בטלוויזיה שמדבר עם ערביה. ממש לא נכון איך שהציגו אותו ב"הארץ", כאילו הוא אומר לתומא-סלימאן לשתוק. סה"כ ביקש ממנה יפה לא להתפרץ לדבריו.

חבל שה"פרשנות" שלו כל כך לא מקצועית, חד-צדדית ולא מלמדת את הצופים שום דבר חדש.
אבל הוא כמו סבא חביב שכבר מזמן לא בעניינים, ופשוט מתגעגע לצה"ל הישן והטוב, זה שפעם ניצח במלחמות. נחמד.



Wednesday, August 27, 2014

אריאנה מלמד הגיעה למסקנה: אין עם מי לדבר

ידידי שלח לי את הכתבה הזאת של אריאנה מלמד


והוא הוסיף:
אז עכשיו גם אריאנה חושבת שהחמאס הוא ארגון טרור דיקטטורי ולא נראה לי שהיא חושבת
שהוא נמצא באותה מדרגה מוסרית של מנהיגי ישראל.

אבל מה היא מבינה, עוד שמאלנית.

ואני עדיין חושב שצריך לדבר אתם




והנה מה שכתבתי לו:
אני דווקא מסכים איתה
מעולם לא הייתי חסיד של החמאס, ארגון פרימיטיבי וקיצוני

מכאן ועד אין עם מי לדבר יש דרך ארוכה. אם החמאס מייצג את רוב תושבי עזה, אז כנראה אין. לא אני ולא אריאנה איננו מומחים לחמאס, ולכן אין לי דעה מגובשת. מומחית לחמאס שגם שירתה בקהיליית המודיעין הופיעה לפני מספר ימים בערוץ 10, וטענה שאמנת החמאס פחות קיצונית מאמנת אש'ף, ששונתה מאז למורת רוחו של הימין. כלומר, לדעתה יש לדבר עם חמאס

ולמרות שאתה לא אוהב אנלוגיות היסטוריות, אזכיר שהיהדות של היום התפתחה, כמו כל הדתות, מגירסה פרימיטיבית מוקדמת שבה מעמד הנשים היה דומה למעמדן היום תחת שלטון חמאס

בשורה התחתונה: אני מהאופטימים, שחושבים שבשנים הקרובות נאכל הרבה חרא, כי אין משהו אחר לעשות. הלא הפסימים אפילו לא בטוחים שיהיה מספיק חרא כדי להאכיל את כולם



?כמה מהמוסלמים בעולם רוצים לזרוק את היהודים לים

בעיתון "הארץ" התפרסמה הכתבה הבאה מאת עופר נורדהיימר-נור, שהוא היסטוריון, מרצה בתוכנית הרב־תחומית במדעי הרוח ובתוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב. היצגתי אותה לדיון בפרלמנט, במסגרת "הויכוח שלנו, האם 50 אחוז מהמוסלמים בעולם רוצים לזרוק את הישראלים לים, או רק 40 אחוז." אני מביא אותה שוב, עם התגובות.

מה שקורה ומה שחושבים שקורה

25.08.2014

שאלה בחשיבה היסטורית: מה יותר חשוב, מה שקורה או מה שאנשים חושבים שקורה? שאלה נעשית יותר מעניינת כשיש פער גדול בין מה שקורה לבין מה שאנשים חושבים שקורה. האם מנהרות עזה מגיעות ממש מתחת לגני הילדים של הקיבוצים? כנראה אין ראיה לכך, אך כך הציבור חושב ולכן יש לכך עוצמה רבה המיתרגמת לקזוס־בלי.
ארגון "המדינה האיסלאמית" (לשעבר דאע"ש), הוא מן התופעות המחרידות בהיסטוריה האנושית, ההולכת ומתפשטת בעיראק ובסוריה, מאיימת על גבולות לבנון ואפילו בעיירה מען שבירדן יש לה תומכים. תמיכה בחליפות כנראה אינה קיימת באופן משמעותי בקרב הפלסטינים, למרות שבשנת 2011 נחטף, עונה ונרצח בעזה, ברוח האיסלאם הסלפי, המתנדב האיטלקי ויטוריו אריגוני. עד כאן "מה שקורה". באשר ל"מה שאנשים חושבים שקורה", אנחנו בסרט שונה לגמרי. האם יש התאמה בין איומי המדינה האיסלאמית בסרטון המתעד את רציחתו של העיתונאי האמריקאי ג'יימס פולי, ובו הם מאיימים "להטביע בדם" את ארצות הברית, לבין איומי חמאס כי "נפתחו שערי הגיהנום" ואיום הרהב הפלסטיני הוותיק "לזרוק את היהודים לים"?
יש מחלוקת בקרב היסטוריונים מי טבע את הביטוי האומלל וההרסני הזה. האם היה זה אחמד שוקיירי, ממקימי הפתח בשנות ה–60 ונציג הארגון באו"ם? מסתבר שהביטוי היה כאן שנים רבות קודם לכן. בעת שהציג את ממשלתו החדשה במליאת הכנסת, בנובמבר 1955, אמר דוד בן גוריון: "והם מתכוננים, כפי שרבים מהם אומרים זאת בגלוי, לזרוק את כולנו לתוך הים. במלים יותר פשוטות, להשמיד את יהודי ארץ ישראל". לימים הואשם שוקיירי ברחבי העולם הערבי, בכך שהשימוש משולח הרסן והשחצני בביטוי זה קומם את התקשורת העולמית נגד הפלסטינים "הרצחנים" במהלך מלחמת ששת הימים, והציב אותה לצד ישראל. יחד עם זאת, שוקיירי הכחיש בזיכרונותיו שאי פעם השתמש בביטוי הזה.
מבחינת "מה שקורה" ייתכן שאיש מהמנהיגים הפלסטינים לא עשה שימוש בביטוי הזה, אך מבחינת "מה חושבים שקורה" הפך ביטוי זה למרכזי בשיח הציבורי בישראל, העממי והתקשורתי. הציבור הישראלי היהודי לאחר טראומת השואה נאחז בביטוי הזה ומטפח את קיומו המבעית. הוא דבק בו, זקוק לו. הביטוי "הערבים רק רוצים לזרוק אותנו לים" ממלא צורך עמוק ביותר, שריטה עמוקה בנפש הבתר־שואתית.
בראיון לרשת "פוקס" לא מזמן אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו, שחמאס, אל־קאעדה, וארגון המדינה האיסלאמית הם אותו הדבר. אמנם באמירה זו הפגין ראש הממשלה בורות, שכן אלה ארגונים השונים זה מזה באופן ניכר, אך הם שונים רק מבחינת "מה שקורה". מבחינת "מה שחושבים שקורה", נתניהו, הציבור הישראלי ואולי גם חלק מן הציבור הניזון מהתקשורת המערבית בעולם, אינם מבחין בקלות בין איומי הרהב של החליפות האיסלאמית לבין אלו של חמאס.
נוכחותה המבעיתה של החליפות האיסלאמית ברשתות החברתיות ובכלי התקשורת גורמת נזק תדמיתי כבד לעם הפלסטיני. בעוד שהדרמה הארמנית על הר משה בספרו של פרנץ וורפל "ארבעים הימים של מוסה דאג" משנת 1933 גרמה נזק כבד וארוך טווח לדימויה של טורקיה המודרנית או האימפריאלית, מחוללת רצח העם הארמני, הרי שהדרמה של היאזידים האומללים על הר סינג'ר (שתי אפיזודות היסטוריות כה דומות) לא תפגע בתדמיתה של החליפות האיסלאמית, שכן זו התדמית הרצויה לה ואותה היא מפיצה ברשת.
מי שישלם את המחיר הוא האיסלאם הסוני המתון יותר, שדמותו הושחרה קשות בקרב האומות. אפשר כבר לדמיין אנשי דת סונים ומרואיינים ערבים אחרים, שיידרשו לעייפה לגנות את החליפות האיסלאמית. גם הפלסטינים ישלמו מחיר כבד על מפעלות החליפות האיסלאמית, ואפשר לסמוך על ה"הסברה" שתנפח מחיר זה לממדים מפולפלים. המחיר ייגבה לא רק מעל מסכי הטלוויזיה וברשתות החברתיות, אלא בהעמקת החרדה בקרב הציבור הישראלי מפני "הערבים" שרק ממתינים להזדמנות לזרוק את כולנו לים. לפי "מה שחושבים שקורה", כך בפירוש נאמר בכתב האמנה של חמאס.

Saturday, August 23, 2014

דברים בהפגנה בעקבות מלחמת 'צוק איתן' כיכר רבין

מאת: נעמיקה ציון, תושבת שדרות וחברה בקבוצת 'קול אחר


להתאושש ממלחמה זה כמו להתאושש ממחלה קשה. אלימות רב ממדית מתנפלת עליך
פתאום, ובבת אחת אתה מוטל אל תוך מרחב רגשי שונה לחלוטין. הגוף חוזר לפעול
כאוטומט. הסטרס מציף את הנפש. בבקרים אתה רץ מושפל למרחב המוגן. בלילות צהל
טוחן את עזה כאילו אין מחר. בה בעת, אתה עד ראיה לחרדתם של יקירייך, ועד שמיעה
, בדצבילים מטורפים. לחורבנם של שכנייך. מוסיקת המלחמה מזמזמת את חייך 24 / 7. ואז, בבת אחת משתרר שקט. קשה לתאר כמה כוח מרפא יש בשקט
בשעת כתיבת שורות אלו, השקט המבורך שוב מופר. דוד גרוסמן צדק: קצר כאן כל כך האביב

קשה להסביר למי שלא חי בשדרות רבתי, מה המשמעות של עוד הסלמה עבור תושבי
האזור, ללא קשר לעמדותיהם הפוליטיות. מה המשמעות של חיים במרחב אלים, שהוא
למעשה הווה מתמשך. קל יותר לשרוד חודש של מלחמה מאשר קונפליקט שאין לו סוף
ותוחלת. זה השוב ושוב ושוב. זה העוד ועוד ועוד, ותמיד מאותו דבר מבצע צבאי
מלחמונת, מלחמה. ארוזים תמיד בשפה שקרנית כדי לרכך את עוצמת חורבנם. טומנים
בחובם הבטחה אלימה לסבב הבא
לפני שש וחצי שנים, באחת התקופות הקשות ביותר בשדרות ובאזור, הקמנו את קבוצת
קול אחר. מאסנו בריטאולים הממוחזרים. מאסנו בטראומה שאין לה פוסט. מאסנו
במלחמה כדרך חיים. מאסנו באופק החסום. ביקשנו לפתוח ערוץ אזרחי של דיאלוג עם
תושבים בעזה, ולהבקיע סדק בחומות השנאה הבצורות. ביקשנו לקרוא לממשלת ישראל
להסיר את המצור, לנהל מו"מ עם החמאס, ולנסות להגיע להסכמים ארוכי טווח שיביאו
מזור לשני הצדדים. יותר מדי הזדמנויות לשאת ולתת הוחמצו, כשהיה כאן שקט יחסי או
כמעט מוחלט. מאז, המציאות רק הולכת ומסתבכת, וחומות השנאה מרקיעות לשחקים
בעופרת יצוקה, ,2004 הכריז תושב האזור בערוץ 2: "מעולם לא ביקרתי בקונצרט, אבל
המוסיקה שמגיעה מעזה המופצצת, היא המוסיקה הנפלאה ביותר ששמעתי בחיי

אל הגבעה בפאתי שדרות גרר קהל נלהב מכל רחבי הארץ כיסאות, כדי לצפות בהצגה
הכי טובה בעזה. פצצות ותימרות עשן זכו למחיאות כפיים, והקהל הריע: עוד, עוד
בצוק איתן, ,2014 כבר רוקדים על נהרות הדם של עזה בריונים אחוזי תזזית בתל אביב
ובחיפה, כשהם צורחים באין מפריע: "אלפיים הרוגים, אלפיים הרוגים". לגבעה קוראים
עכשיו: "סינמה שדרות". הציווי היהודי האציל "בנפול אויבייך אל תשמח", התאדה ונקבר
בכיכר העיר, וברשתות החברתיות, ובשירת המקהלה התקשורתית. פג תוקף

במהלך המלחמה הגיע לשדרות אוטובוס השלום, כדי להביע הזדהות עם סבלם של
התושבים ולהציע הידברות במקום אלימות. בן רגע עטו על האורחים ועלינו, חברי קול
אחר תושבים נזעמים, מגדפים ומקלסים. תחת הגנה משטרתית גורשנו מכיכר העיר
שלנו: "למה שלא תלכו לעזה, יא כלבים
מה קרה לנו? מדוע מילים כמו הידברות ושלום מהלכות אימה על הציבור יותר מטילים? מדוע להכיל סיפור אחר או להכיר באסונו של זולתך, מבלי לבטל את כאבך, הוא כמעט
? הזמנה לרצח בחברה הישראלית של 2014
שני פנים סותרות והפוכות מתרוצצות בתוכנו, מעין ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. ואני מודה
שאינני מצליחה ליישב את הסתירה הזאת. מחד, יש בנו מאגרים עצומים של חמלה
ואמפטיה וסולידאריות עמוקה, שבאו לידי ביטוי מפעים עם חטיפת הנערים ועם גלעד
שליט, והם מתעלים תמיד לרמתם הנשגבת בעיתות מלחמה. ובה בעת, כל כך הרבה
שנאה ואכזריות ועיוורון כלפי סבלו של העם השכן.
לא כאן המקום לשאול איך הפכנו את פרדיגמת הכוח והשליטה על עם אחר לדרך חיים, איך הפכנו את הכיבוש לטבע שני, ואת נתיניו לבלתי נראים. לא כאן המקום לשאול האם
בחרנו בעיוורון, או שמא מדובר בעיוורון מולד, שמקורו באינספור פרקטיקות של איון
והשכחה והדרת הסיפור הפלסטיני מתוך חיינו, פרקטיקות, שגם חברה שוחרת שלום
כמו זו שאני גדלתי בה, אימצה אל חיקה בלי למצמץ
אבל זה המקום לתהות מה קורה לבני אדם שמאבדים את יכולות האמפטיה שלהם כלפי
הזולת? מה קורה לעם שמיומנויות האמפטיה שלו נשחקו עד כדי כך, שהוא אינו מסוגל
להסיט את המבט ולראות את סבלו של האחר שאנחנו אחראים במידה רבה לעיצוב
גורלו. האם אובדן יכולות האמפטיה הוא לא סוג של צמצום האנושיות שלנו
אחרת, איך אפשר לשטח שכונות שלמות על יושביהן, להפציץ בתי ספר, ובתי חולים, ובתי חוסים, ואמבולנסים, ותשתיות של מים וחשמל ולפמפם אותנו בכל רגע, שבכל, אבל בכל, אשם רק החמאס המנוול. איך אפשר לנמר רחובות שלמים במאות גופות מרוטשות של ילדים ונשים ולדבר על קדושת החיים. הרי  נדרשת איזו תשתית נפשית שתהיה בשלה לאמץ את הרטוריקה האורווליאנית הזאת, ולנער מאיתנו בנוחות
ובצדקנות בלתי נתפסת כל אחריות למימדי ההרס שזרענו, ולהרס שעוד יחשף, ולשאלה
איך התגלגלנו למלחמה הזאת בכלל
הסופר שלום אש אמר פעם: "כשאתה מפסיק לראות את האנשים שלצידך כבני אדם סופך שתפסיק להיות אדם בעצמך". המשפט הזה צריך לרדוף אותנו
בשלהי המלחמה, ולאחר שבועות של ברברת תקשורתית, גברית בעיקרה, ושיח מונוליטי
בלתי ניתן להבקעה אני רוצה להיישיר מבט אל שכניי בעזה הגרים מרחק נגיעה מביתי, ולבקש בלשונו של נתן זך: "רגע אחד שקט בבקשה. אנא"
אני רוצה להישיר מבט אל מאות אלפי הפליטים, שוב פליטים, השבים עכשו אל השכונות
המחוקות, משתרכים שעות ארוכות בתור לכיכר לחם ובקבוק מים, וגם אל חברינו בעזה
שהותירו אותנו אילמים, שעה שצפינו בהם דועכים אט אט אל תוך יאושם, מצפים בשקט
לתורם למות, כשהם נוקבים אותנו במסרונים מוכי תדהמה: איך אתם הישראלים, הייתם
מסוגלים לאפשר לזוועה כזאת להתרחש
************
אני לא רוצה לחיות בחברה ששולחת את בניה שוב ושוב להילחם בעוד מלחמה מיותרת, שמעמידה אותם בפני סיטואציות בלתי אפשריות, וזורעת בהם טראומות ופצעי לב וגוף, שיעצבו במידה כזו או אחרת את שארית חייהם
אני לא רוצה לחיות בחברה שקוברת שוב ושוב את זיו העלומים המבוזבז הזה, ומטביעה
הורים הלומים בעצב שאין לו סוף, שעה שהם מצטרפים אל מעגל השכול, אותו מעגל
שחבריו הכריזו שוב ושוב: "אנחנו לא רוצים אתכם פה
אני לא רוצה לחיות בחברה שבה ילדה בת 8 מעזה צריכה להזכיר לי שגם הם בני אדם, ואישה בת 80 זועקת אלינו במייל אחרי חניבעל רפיח
I lost faith in humanity
אני לא מוכנה לחיות בחברה שבה אני צריכה הגנה משטרתית כדי להשמיע קול אחר, ומוצאת את עצמי מגורשת מכיכר העיר שבה קולות של נקמה נחשבים ללגיטימיים, ואילו קולות של שלום נחשבים כיריקה בפרצופם של תושבי שדרות. אבל היריקה
האמיתית בפרצופם של התושבים, היא הניסיון לדחוס את כולנו אל תוך זהות
קולקטיבית וסטריאוטיפית אחת. אני עייפה מלחיות בחברה שבה כל ראיון תקשורתי עם נציגי מחנה השלום, מסתיים תמיד בשאלת המחץ: "ואתם לא חושבים שאתם נאיביים והזויים?". ללמדך, שמי
שמפעיל 8 שנים את כל ארסנל ההרס של הצבא החזק במזרח התיכון, ומגיע תמיד לאותן תוצאות רק הרסניות יותר הוא השקול והרציונלי
ויותר מכל, אני פוחדת לחיות בחברה, שמנהיגיה לדורותיהם, ושופריהם הנאמנים בתקשורת הצליחו בעמל שיטתי של שנים, לגזור מוות תודעתי ורגשי על היתכנותה של
אלטרנטיבה, ולעצב סדר יום אחד בלבד: המלחמה הבאה
מנהיגות אחראית שדואגת באמת לאזרחיה צריכה לשאול את עצמה השכם והערב: האם
עשינו הכל, אבל הכל כדי למנוע את המלחמה הזאת? ואת קודמתה? ואת הקודמת
קודמת? שאלה רטורית
*********
בואו נודה על האמת, צהל מעולם לא עזב את רצועת עזה. הוא פשוט שולט עליה
באמצעים אחרים מהים, מהאויר ומהיבשה
בואו נאתגר את האמירה הפופוליסטית למחצה שמדינת ישראל הפקירה את תושבי
הדרום. מדינת ישראל השקיעה מיליארדים במיגון ישובים, ובהנחות קו עימות,
ובמלחמות שנועדו לכאורה להגן על ביטחוננו, אולם ברמה האסטרטגית, הן מתבררות
שוב ושוב כהשקעות כוזבות
בואו נפרק את האמירה השקרית של "שקט יענה בשקט". אין שקט בעזה כבר עשרות
שנים. 8 שנים של סגר ו-14 שנים של מצור, הם פשע נתעב נגד אזרחים, כפי שירי
טילים על אזרחים תמימים הוא פשע מתועב. כשיש שקט יחסי בשדרות אנחנו
שוכחים מעזה. אבל היאוש של עזה תמיד חוזר אלינו כבומרנג, מקיש בגג, ומזכיר לנו
את קיומו. לצערי רק בדרכים אלימות
את הכלא הגדול בעולם צריך לפתוח לעולם!! צריך לשקם ולבנות נמל ותשתיות, ולגייס
ערבויות בינלאומיות, ולעצב הסדרים שיבטיחו את ביטחוננו ללא פשרות. זה מורכב מאד
ולבטח לא רק באחריותנו אבל חובה עלינו לנסות
ובל נשכח, קו ישיר מחבר בין הכיבוש בגדה לבין עזה הנצורה. שניהם הפכו לסטטוס קוו, ואת הסטטוס קוו הזה חייבים לשבור. שניהם חייבים להיכלל בכל פתרון כעסקת חבילה
כתושבת שדרות, החבולה נפשית מהקונפליקט המתמשך, כמו שאר בני עירי, אני קוראת
מכאן לממשלת ישראל: אל תגנו עלינו במטוסים ובפצצות. תגנו עלינו בהידברות
ובהסכמים. כיפת ברזל הצילה את חיינו, ואשרינו שכך. כיפת ברזל מדינית תוכל אולי
להציל את עתידנו. הבחירה הזאת היא במידה רבה בידינו. השאלה היא מה אנחנו באמת
מעדיפים
?

לתגובות

והנה מאמר ששלח לי ידידי בוב, בתגובה

Subject: A letter
Date: Mon, 11 Aug 2014 British Foreign Secretary, William Hague, warned Israel that if it sent troops into Gaza to confrontHamas, it risked losing the sympathy of the international community.
A Jewish woman in Britain, Mindy Wiesenberger, sent the following letter to Mr. Hague, in response. The letter has been published in many newspapers, including the Times of Israel.  Dear Mr. Hague You have stated that if Israel tries to defend its population through a ground offensive in Gaza 'it risks losing the sympathy of the international community.'Let me tell you something about the sympathy of the international community Mr. Hague.My father was liberated from Buchenwald concentration camp in 1945, having lost his entire family but gaining the sympathy of the international community at the time.After 6 million Jews had been annihilated at the hands of the Nazi regime, the international community had plenty of sympathy for the Jewish people. There is always plenty of sympathy for victims.Israel doesn't need the sympathy of the international community. What it needs is to defend its citizens.When as a tiny country it gained its independence in 1948 it had to absorb 800,000 Jews who were thrown out of Arab lands in the Middle East, and it did so without fuss and with dignity giving them shelter and a place of security in which their children could grow up to become productive citizens. When Jordan, Egypt, Lebanon and Syria tried to destroy Israel in 1948 and again in 1967 they took in hundreds of thousands of Palestinian Arabs, but did they give them dignity or
shelter? No, they left them to rot in refugee camps in order to maintain
a symbol of grievance against Israel and use them as a political tool against the Jewish state.What has arisen in those camps is a complicated situation, but it is what has led to Gaza today.So don't lecture Israel on international sympathy Mr. Hague. Not when Israel has just sent in 120 trucks loaded with food into Gaza to feed the Palestinian people there, because their own leadership is more interested in using its population as human shields, launching rockets against Israel from within major civilian centers.Don't lecture Israel on international sympathy Mr. Hague. Not when Israel targets, with as much military precision as it can, only terrorists and their bases, trying its utmost to prevent civilian casualties.Don't lecture Israel on international sympathy Mr. Hague. Not when the Palestinian media deliberately uses images of victims of the Syrian civil war and presents them as casualties in Gaza to gain international sympathy.Go read your history books Mr. Hague, go see that since the beginning of the twentieth century all the Arabs wanted to do was destroy Israel.Go look at the country of Israel now since the Jews have established a state there.Go read what advances in science, medicine, biotechnology,
agriculture and high tech Israel has developed, and dedicated that
knowledge to making the world a better place for humanity. Can you
imagine any other country that after 60 years of continuously being under attack could have achieved so much.So Mr. Hague don't lecture Israel on international sympathy. Israel will do whatever it takes to defend itself from outright attack on its citizens, whether it be from Hamas, Hezbollah, Iran or any other country or terrorist group that attacks it.And if it loses the sympathy of the international community so be it.We don't need the international community's sympathy. We don't need another 6 million victims.

Thursday, August 21, 2014

Deception in Reporting about Gaza

A friend from our political forum has sent me this report, regarding deception in reports about corpses of Palestinians in Gaza:

http://conservativepost.com/gaza-corpses-caught-moving-when-they-forget-cameras-are-on-them/


Gaza ‘Corpses’ Caught Moving When They Forget Cameras

Are On Them


Let the propaganda war begin. It looks like another bad move for Hamas, as they hold an ‘Islamic Funeral’ but they forgot one vital ingredient for the funeral: DEAD PEOPLE.
For years now Hamas has had a violent hold on Israel, and with that same grip, a hold on the mainstream media. We, the conservative post, remain unwavering.
Lights… Camera… Gullible Liberals:
(the video clip was removed from YouTube due to copyrights violation)

My friend commented about this video:
Avner, it's about time for you to wake up from your dream and think Israel is the bad guy
And the people whom you call Palestinian are nice and peace lover as the rest of the world,
Your prime minister Ehud and Ehud two of them gave half of Jerusalem and go back to 67 border and They Refused, The simple fact is they don't want you there, 
Sharon gave them There own country, what they do! You answer.
They will not stop till they will destroy Israel, by the way see the video attached.



To which I replied:

Ehud and Ehud and Sharon gave them bull-shit.

It's about time you realize that there are opinions different than yours (and even 80% of the Israelis), and stop calling opinions different than yours "dreams".

As for the video - what liars, ha! So it appears that the IDF spokesperson (and that includes Roni Daniel) is not the only one who is lying for propaganda...

Wednesday, August 20, 2014

The Arab perspective on Gaza and Israel

ערוץ הרעיונות הפוליטיים - קרי, פורום האימיילים שלי - שלח לי את האימייל הבא, הכולל קישור לסרטון המראה איש מפחיד בכאפיה, המטיף לחיסול של מדינת ישראל


There is no humor in this video.  Note the frequent and enthusiastic applause. 
 Like pulling the curtain on the Wizard of Oz and exposing the truth. 
 This video should be mandatory watching for the entire Western world.  
DOES NOT GET MORE FRIGHTENING AND DISGUSTING AS THIS.
 
 
The real solution
How can the world be so dumb as to think Hamas is just fighting for a two state solution. They want Hitler’s solution.  Pass on this video so it gets to the right people.!


ועל כך הגבתי כך


זה לא 'הערבים', זה ערבי אידיוט אחד. לא כולם חושבים כך - וזה למרות שישראל נותנת להם סיבות טובות מאד לשנאה
תפיסות מעוותות של המציאות יש בשני הצדדים - מי שמפיץ וידיאו כזה בטענה שזה העולם הערבי, חוטא בעיוות המציאות בדיוק כמו הפונדמנטליסט הזה
ודרך אגב - לא כל מה שהוא אמר מופרך. יש באמת ירידה משמעותית במכירות ובתיירות בעקבות המבצע המזהיר. מה שהוא לא צודק הוא שהכלכלה הישראלית חזקה מספיק לספוג ירידה זמנית, ולכן במדינת תל אביב החיים ממשיכים כסידרם

Saturday, February 15, 2014

הפלסטינים במצב של עבדות

הסוציולוגית אווה אילוז, מרצה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית ונשיאת בצלאל (על פי ויקיפדיה, נולדה במרוקו, 20 יום אחרי בעל הבלוג הזה), פירסמה כתבה נרחבת במוסף "הארץ" בה השוותה את מצבם של הפלסטינים בישראל למצב העבדים השחורים בארצות הברית


אווה אילוז מציעה ניתוח חדש לכיבוש: הפלסטינים במצב של עבדות

הוויכוח הניטש סביב הכיבוש בשטחים אולי נראה ייחודי, אבל יש לו תקדים היסטורי: המלחמה בין מצדדי העבדות למתנגדיה באמריקה של המאה ה–19. עד כמה ישראל מתנהגת כמו בעלי המטעים הגזענים ההם, ומה בין העבדות הקלאסית ל"מצב של עבדות" שבו נתונים תושבי הגדה כיום


:להלן פתיחת המאמר הארוך
ביום שני, 17 בדצמבר 2013, אפשר היה לקרוא בעמוד אחד של "הארץ" את דיווחו של חמי שלו על החלטתה של האגודה ללימודים אמריקאיים להחרים מוסדות אקדמיים ישראליים לאות "תמיכה וכיבוד קריאתה של החברה האזרחית הפלסטינית לחרם של מוסדות אקדמיים בישראל". נשיא אוניברסיטת הרווארד לשעבר, היהודי לורנס סאמרס, אמר בתגובה כי החלטה זו היא "אנטישמיות בפועל אם לא במכוון


ידידנו ברוך הגיב לכתבה של אילוז

גיבוב מילים חסר שחר. הכותבת עשתה סלט מאוסף רעיונות וניסתה להציג איזושהי תזה קלושה שלכאורה קושרת אותם באמצעות אנלוגיה למלחמת הצפון בדרום בארה״ב. מסתבר שגם סלט צריך לדעת להכין...

יש פה מספר רעיונות שחלקם מוצג עם אמינות כלשהי, וחלקם פשוט מסולף על מנת להתאים לתזה הנבחרת.

- אין ספק שהשליטה החלקית של ישראל על פלסטינים (יש גם אוטונומיה חלקית צריך לזכור) יוצרת עוולות. אבל זה לא בהכרח יוצר הקבלה לעבדות. וכן, ״נמר הוא לא פשוט אריה עם חברבורות״, כמו ש״לינץ׳ אינו הרג מתוך הגנה עצמית, רק בלי הצדקה״...
- אם כבר רוצים אנלוגיות, הרי שלא חסרים בהיסטוריה האנושית מצבים של שליטת עם אחד בעם שני ישירות, או באמצעות פרוקסי ( שלטון מקומי כפוף לשלטון אחר). טוב תעשה הכותבת אם תשלוף את ההקבלות משם.
- להסיק מדבריהם של מספר קיצוניים (ר׳ דוב ליאור ושות׳) מסקנה גורפת לגבי עמדת ישראל זה באמת קפיצת דרך גדולה. זה כמו להגיד שכמה מטיפים אוונגליסטים מייצגים את ארה״ב. נו, באמת...
- ה״נתק״ בין יהודי ארה״ב לבין ישראל מוצג כעובדה מקיפה, ולא היא. יש התומכים, ויש המבקרים. כמו בכל נושא קונטרוברסלי בהיסטוריה היהודית. גם הרצל לא זכה לחיבוק מכל הזרמים היהודיים. והוא אפילו לא אזק ילדים פלסטינים.

איך אמרתי - גיבוב מילים חסר שחר...


:תגובתי
ברוך

נהניתי מאד לקרוא את תגובתך. אלא שלא מצאתי בה הצעה לפתרון הסכסוך. אני מרשה לעצמי להניח שאתה סבור שאין פתרון, ולכן צריך להמשיך לחיות, ולקוות שיהיה טוב. גם זאת גישה לגיטימית. אציין רק שלדעתי האפשרות הזאת פחות טובה מאשר לנקוט יוזמה, מפני שלדעתי, התוצאה שלה לפחות היא יותר ברורה מאשר האלטרנטיבות: דריכה במקום מצד ישראל, היסחפות עם הזרם האזורי והעולמי, לכיוון שאליו ישראל לא תרצה להגיע
אבל בניגוד לדוברי הימין, אני מכיר באפשרות שאולי אני טועה, ואם כך הדבר אז אין סיבה לדאגה

תגובתו של ברוך
באשר לפתרון- יש כלמיני ווריאציות שיכולות לעבוד. אם רק היו שני הצדדים רוצים בפתרון, או מותשים עד דק. כרגע לא זה ולא זה המצב. השאלה אם יש לארה״ב מספיק כוח לאנוס את הפלסטינים. ואני מאמין שלא. לעבאס יש גם אלטרנטיבות תמיכה אחרות, וגם לחץ מבית שלא יתן לא להתפשר יותר מדי. אם ערפאת לא חתם, אז מחמוד עבאס קל וחומר. אין לו ולו גם חלק זעום מהכוח שהיה ליאסר ערפאת. עוד נתגעגע אליו...

תגובתי
הרשה לי לחלוק עליך לפחות בנקודה אחת
השאלה, שלי לפחות, היא אם יש לארה'ב מספיק כוח לאנוס את הישראלים, ואני מאמין שכן. הישראלים, זה רק נתניהו בעצם. את הישראלים האחרים שקובעים לא צריך כבר לאנוס - הם כבר הבינו (ליברמן), או שהם לא חשובים (דנון, רגב, חוטובלי, הבית היהודי

להערכתי, מספיק שאובמה יודיע שאין יותר וטו במועצת הביטחון, ושגם הסיוע בסכנה, והופ, נתניהו מתיישר לשמאל, או שהוא נעלם בבחירות הבאות. נשמע כמו משאלה שלי? אולי, נחיה ונראה. רוב הציבור בישראל מעדיף חיים שפויים על פני בעלות על סלעי קיומנו, וכרגע הוא אדיש כי מה רע לו - יש תכניות יפות בערוץ 2 ו-10 ואפשר לברוח לשם
כבר עכשיו יש לחץ של אנשי עסקים על נתניהו לחתום, ולמרות שהם מצביעי מרצ טיפוסיים, כלומר מעוניינים בהסכם מסיבות כלכליות ואנוכיות, יש להם כוח. אילו אובמה היה מגלה יותר עניין ונחישות, הלחץ על נתניהו היה כבר בלתי נסבל והוא היה עושה מה שהוא רגיל במקרה כזה - נלחץ ומתקפל. בכל זאת יש לו חושים פוליטיים בריאים

והנה תגובת יאיר
עכשיו אני צריך להתערב.
אבנר, אתה סומך יותר מדי על שיקול הדעת של אמריקה
חבל שלא קראת את המאמר של בן דרור מהשבת האחרונה.
נכון שהאמריקאים יכולים ללחוץ עלינו בקלות ונכון שנהיה חייבים להתקפל.
השאלה הגדולה, האם אפשר לסמוך על החושים ועל ההבנה של אמריקה את המצב. הם לא ממש
הוכיחו את עצמם בסכסוכים האחרונים, ראה עיראק, סוריה, מצרים.
ואם הם טועים ונצא מהשטחים ותקום שם חממת טרור של אל קעידה ואילים יעופו על בן גוריון כל יום.
הרי אם נעז להפציץ בחזרה וילדה פלשתינאית תיהרג, כל העולם ישתולל.

אני מסכים עם ביבי שאנחנו   ח  י  י  ב  י  ם  כוחות של צהל בבקעה.
אני לא סומך על נאט"ו או על האו"ם.

תגובתי
אני לא מבין גדול בצבא. יש מספיק מומחי ביטחון שיגידו לך, שהיום אין משמעות לשליטה פיזית בבקעה. אם אתה רוצה רשימה של אנשים עם ציטוטים מדבריהם, אשמח לספק לך

לא מדובר כאן בשיקול דעת של אמריקה. שיקול הדעת הוא שלנו, שלכם ושל רוב הציבור. מדובר כאן על כך שאמריקה היא  היחידה שיכולה, ממש יכולה, היום, להכריח את ממשלת ישראל לעשות את מה שכולכם מסכימים שצריך לעשות - לצאת מרוב השטחים, על פי מתווה קלינטון, יוזמת ז'נווה, המפקד הלאומי, יוזמת השלום הערבית - כולן כמעט אותו הדבר. על זה הויכוח - מדוע לא עושים את מה שגם ברוך, בהיותו לא ימני כפי שהדגיש, חושב שצריך לעשות? כי נתניהו פשוט לא לחוץ מספיק, הוא פוחד מבנט יותר מאשר מאובמה. צריך להפוך לו את כיוון הפחד, שזה הרגש היחיד בערך שהוא מכיר, הקצין הנועז מהסיירת

ברוך
 כנראה שהפואנטה בנוכחות בבקעה היא לא לבלום את הטנקים הירדנים... אלא לשלוט על מה ומי שיוצא ובא מהשטחים. וכאן אני מסכים עם יאיר ששום כוח או״ם לא יהיה יעיל דיו על מנת למנוע הכנסת נשק לא רצוי לגדה. אתה רואה בכלל איזשהו חייל או״ם מזיז את התחת ויוצא לשכב במארב לילה על מעברות הירדן? או לסכן את עצמו בעימות מזוין עם מבריחים? כל מה שהסנגלי הזה רוצה זה לעבור את השהות שלו באזור בשלום, עם מינימום חיכוחים ומקסימום זמן בברים בתל אביב. זה נוטע בי את אותה תחושת ביטחון שנוטעים בי השומרים בכניסה לקניונים שעסוקים בעיקר בקביעת שיאים אישיים בקנדי קראש...

תגובתי
לדעתי, לפלסטינים יש זכות להחזיק צבא עם נשק, כדי להתגונן מפני אפשרות של תוקפנות ישראלית עתידית. ולכן אין צורך בפיקוח על הכנסת נשק לגדה
אבל הם כבר ויתרו על הזכות הזאת, בהסכמתם לפירוז של השטחים. לכן אתה לא יכול לטעון ברצינות, לדעתי, שהם לא עשו שום ויתורים. רשימת הויתורים שלהם כוללת עוד פריטים משמעותיים

באשר לפוליטיקה הפנימית באמריקה, תודה על ההבהרה. אני באמת לא מתמצא כל כך, וסוף סוף קיבלתי הסבר סביר
אני מוכרח לומר שיש לי הרושם שדווקא רוב האמריקאים, כולל רפובליקאים שאינם מהמחנה הפרוטסטנטי-משיחי שדוחף את ישראל למלחמת ארמגדון האחרונה, נראה לי שלרוב האמריקאים נמאס כבר לממן מכיסם את המשך השליטה בשטחים. ארה'ב מעולם לא שינתה את מדיניותה, וזה כולל הממשלים של רייגן ובוש, שההתנחלויות אינן חוקיות ורק משום כך אין אף שגרירות זרה אפילו בירושלים המערבית. אבל זה הרושם שלי ואולי אני טועה. אם אתה מוכן להמר על טעותי, שים את הצ'יפים שלך על 'אמריקה תהיה לצידנו תמיד', ונראה מה יהיה

יאיר
והנה תגובה מנומקת למאמר המדובר של אוה אילוז.
לדעתי חובה לקרוא.

www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=f2b4c1b55be76d1e6d7b777256ea0370&id=4886


אני
אני מאד מכבד את ימיני ככותב רציני, למרות שבדרך כלל אינני מסכים עמו
אני לא מסכים, כי הוא מציג עובדות באופן סלקטיבי ויוצר מצג שווא. בעיקר, יש לו מנהג לענות על טיעונים ענייניים נגד הכיבוש, בטיעון המנצח: אבל מדינות אחרות עשו דברים יותר גרועים. זה בעיניי טיעון לא רלוונטי

אבל הפעם הוא מתעלה על עצמו, ומתייחס באופן סלקטיבי מאד לדבריה של אילוז, באופן שיוצר מצג שווא כאילו ישראל היא כובשת פחות או יותר נאורה. ולא היא

אני חושב שאפשר להפריך את מסקנותיו של ימיני, שגם הן נאמרות בחלקן ללא נימוק. למשל: מניתוח הנתונים החלקיים שהוא בוחר לצטט מאילוז, הוא מסיק שאין באמת בעיה של מעצר קטינים פלסטיניים בסיטונות, מפני שלמשל יותר קטינים יהודים נעצרים. לדעתי הטענה הזאת שגויה, אבל ייקח לי קצת זמן ומאמץ כדי להוכיח את זה. אם אתפנה אז אעשה את זה. לזכותו של ימיני אציין, שהוא כותב חרוץ מאד, חרוץ ממני בהרבה

דוגמא אחרת: ימיני מסיק מהנתונים, שיש יותר הריסות בתים לא חוקיים במגזר היהודי מאשר בערבי. אני כמעט בטוח שזה לא נכון, אבל עדיין לא בדקתי. אני זוכר שקראתי עשרות מקורות שמעידים על ההיפך, אבל אני לא עיתונאי מקצועי ואין לי כלים למצוא את המקורות כרגע. כאמור, אם אמצא את הזמן אעשה זאת

ימיני טוען שכל שלטון לא מאפשר בניה לא חוקית, וגם הישראלי. זאת כבר טענה ממש דמגוגית: ידוע לי בוודאות, שהיחס של ישראל לבניה לא חוקית שונה לחלוטין בין יהודים לערבים. בהקשר הזה, ראוי להתעכב על השאלה, חוקי באיזה מובן. על פי הפרשנות המקובלת לחוק הבינלאומי (כדי שלא להיות דמגוג כמו ימיני, אציין שיש גם פרשנות אחרת, אבל היא במיעוט) - כל ההתנחלויות אין חוקיות. אבל אפילו על פי החוק הישראלי, יש הרבה מאד מאחזים לא חוקיים, שלא נהרסים
הטענה הזאת גם מתעלמת לחלוטין מהסיבות השונות של בניה בלתי חוקית. במגזר הערבי, היא נובעת בעיקר ממצוקת אישורים ומהעדר תקציבים. במגזר היהודי לעומת זאת, היא נובעת מאילוצים פוליטיים. אפשר להתווכח אם זאת מדיניות ראויה ומוסרית, אבל את העובדות צריך לציין

הקביעות שאילוז היא פילוסופית הבית של הארץ, ושלעיתון הארץ יש שם רע, הן כבר פרשנות אישית ולטעמי מעוותת לחלוטין. יש מי שלא אוהב את הארץ וזאת זכותו, אבל זה עיתון שקיים כבר 96 שנים, וצבר מוניטין מאד מכובד של פלורליזם ומאבק לחופש ולצדק. כותבים בו אנשים יותר ימניים בהרבה מימיני: ישראל הראל, משה ארנס, אבי שילון, נדב שרגאי בעבר, ועוד. גם הביטוי פילוסופית הבית, כאילו אין בהארץ כותבים אחרים שמביעים את דעותיהם ברמה גבוהה של נימוקים והתבטאות - הוא כבר ביטוי שמביך בעיקר את ימיני

אגב, גם השימוש הכאילו אינטלקטואלי בשמו של קארל פופר, הפילוסוף של המדע, הוא לא ממין העניין. פופר התכוון לתאוריות בתחום המדעים המדוייקים, ואנחנו עוסקים בענייני רוח ודעות, ואין קשר בין הדברים

בקיצור, אני מאד מעריך את ימיני למרות המאמר הדמגוגי הזה, שלא מהווה את אחד משיאי הכתיבה שלו

שבת שלום לכם
וייאוש נוח


והנה תגובתו המפורטת והמנומקת של ברוך

הבעיה שלי עם המאמר של אילוז היא השימוש הקלוקל והמגמתי שהיא עשתה באנלוגיות רעועות מלכתחילה. היא גם פותחת ומתרצת את השימוש המגמתי באנלוגיה, בטענה שזה ״בסדר להסביר שנמר זה כמו אריה, רק עם חברבורות״. כלומר ניתן לדעתה לעשות אנלוגיה בין דברים שונים מהותית, אם זה משרת את המטרה של ההסבר.
אז יכול להיות שבמקרה של עיוור שראה פעם לפני שהתעוור אריה וזוכר במעומעם איך הוא נראה, קל יותר לתאר לו נמר ע״י השימוש האמור באנלוגיה. אבל במקרה דנן, השימוש שעושה אילוז באנלוגיה לעבדות הוא מאוד מגמתי, מתעלם משורה ארוכה של אי התאמות בין שתי הדוגמאות, ולמרות זאת היא מרשה לעצמה להסיק מסקנות מן הדוגמא הנבחרת. זהו כשל לוגי חמור, ושימוש דמגוגי בכלים ספרותיים.

במאמר מוסגר לאבנר: הוויכוח בינינו אינו על השאלה אם השליטה של ישראל בגדה היא ״טובה או רעה״. הויכוח הוא על טיבה של האלטרנטיבה. אז כל חזרה עיקשת על הטענות ש״הכיבוש הוא רע לפלסטינים״ היא מיותרת. כמו שלמדתי במועדון הדיבייט, זהו טיעון שהוא ״off clash". כלומר שני הצדדים מסכימים על טענה מסוימת, ולכן אין טעם להשקיע אנרגיה בחנות לבסס אותה, כי המאמץ הזה הוא בזבוז משאבים מיותרים ולא תורם במאום לניצחון בדיבייט. הבקרה שלנו, שני הצדדים מסכימים שהשליטה על פלסטינים היא אינה ראויה, וגוררת עוולות כאלו או אחרות. כאמור, השאלה שבא צריך להצמקד היא לאן הולכים מכאן. וכאן הדעות חלוקות.

האפשרויות ״על השולחן״ הן:

1- המשך השליטה הישראלית
2- פינוי חלקים/רוב הגדה והקמה של מדינה פלסטינית

המינימום שה״רוב הישראלי״ מוכן לקבל בתמורה ל-2 הוא לדעתי:

- השארת גושי ישובים גדולים בידי ישראל
- השארת שטחים מסויימים (כביש 1/לטרון, כביש 6, וכו׳) בשליטה ישראלית
- הסדרי ביטחון הדוקים, כמו פירוז המדינה הפלסטינית, נוכחות בגבול ירדן למניעת הברחות נשק, וכו.
- וויתור על זכות השיבה של פליטים פלסטינים לישראל
- ״קץ הסכסוך״: הכרה במדינה יהודית, וויתור של הפלסטינים על תביעות עתידיות כנגד ישראל, וכו.
- שליטה ישראלית בחלקים מהעיר העתיקה בירושלים (רובע יהודי וכותל למשל)

אני מאמין שבלי הרשימה האמורה, אין מצב שמנהיג ישראלי, ובטח לא נתניהו, יוכל להעביר הסכם בכנסת, או במשאל עם. אני גם מאמין שלא הופיע המנהיג הפלסטיני שמוכן לקבל את התנאים הנ״ל.

אי לכך ובהתאם לזאת, אנחנו תקועים לעתיד הנראה לעין עם אופציה 1 למעלה. ולכן, השאלה היא כיצד למזער את הנזקים. לטעמי, הסיכון הגדול ב-1 אינו החרם האירופאי, או העיוות המוסרי של החברה הישראלית. הסיכון הגדול הוא בכך שהסטטוס קוו מוליך אותנו למקום של מדינה רב לאומית. וזה בדיוק מה שרוב הציבור לא רוצה. מכיוון שכך, אני סבור שישראל צריכה לפעול לכיוון של ״אוטונומיה נסבלת״. דהיינו בניה של הפרדה גיאוגרפית בין האוכלוסיות, תמיכה בשלטון עצמי מוגבל של הפלסטינים, הקפדה על מיזעור הפגיעה היומיומית באוכלוסיה הפלסטינית. יכול להיות שכעבור 10-20 שנה, נתקרב יותר למצב של הסכמה על אופציה 2.

ואם התחלנו עם אנלוגיות, אז נקנח בהן... לאלו שמחפשים אנלוגיות, כדאי אולי לפנות לרוסים ולסינים. להם יש נסיון עשיר בשליטה באוכלוסיות אחרות, בניה של מדינות חסות, וכו. ומי שחושב שזה ״נגמר״ עם נפילת חומת ברלין, שיסע לבקר בגאורגיה (אבחזיה, ודרום אוסטיה), מולדובה (נתלשה מרומניה ע״י הרוסים), טיבט, וכו׳. וכלשון המימרה ששמעתי פעם מחבר- ״צריך כמובן ללמוד מדוגמאות, אבל צריך לבחור את הדוגמאות המוצלחות״.

ברוך

ותשובתי
ברוך, כמנהגך סיכמת יפה מאד, ואני מאד שמח לשמוע קול שפוי הגיוני ומנומק. סיפקת את משאלתי לשמוע את הפתרון הזמני שלך
אכן, השתכנעתי שאתה לא איש ימין. אגב, מעולם לא תייגתי אותך כאיש ימין, התייחסתי לאנשי ימין אחרים ולרמת הטיעונים שלהם. באשר אליך, לא הייתי בטוח מהי עמדתך המדוייקת

ואם אתה אכן לא ימני, זה אומר שרוב מכריע של האנשים שכרגע בשלטון לא חושבים כמוך, והם פועלים במרץ להכשיל כל פתרון ברוח מה שהצעת. לדוגמה: מי שחושב כמוך שאולי בעתיד יהיה סיכוי לאופציה 2, לא יפנה משאבים להתנחלויות חדשות, ולא יעשה כמיטב יכולתו להסתכסך עם כל העולם ובמיוחד עם בעלות ברית, ועם תומכים מובהקים של ישראל אצל בעלות הברית, כמו ג'ון קרי. ומכאן שאתה אמור להתנגד לדרכה של הממשלה הנוכחית

אני סבור, בניגוד לרבים, שרוב הציבור אינו ימני, ושכיום יש ייצוג ייתר לימין בשלטון, כתוצאה משיטת בחירות בלתי אופטימלית. זה לא אומר שאני כופר בתוצאת הבחירות - זה מה שיש כרגע, ואני לא תומך בהחלפת השיטה. אם לא נצליח לשכנע את הציבור בטיעונים, תעשה זאת הקטסטרופה שתבוא

מה שמביא אותי לעניין הבא, האם אפשר בכלל לנהל את המצב עוד 10-20 שנה, עד שיימצא פתרון
הייתי רוצה לומר, שמצבים של כיבוש לא נמשכים זמן רב, אבל העובדות טופחות על פני. הכיבוש הצרפתי של אלג'יריה נמשך 130 שנה, וזאת רק דוגמה אחת

אכן, אפשר לנהל ולהכיל את הכיבוש עוד זמן רב, כל עוד אנשים יכולים לברוח אל המאסטר שף, האח הבא או הכוכב הפקטור. כל עוד מורידים מחירים של שיחות סלולריות, זוטות כמו מחירי הדיור יכולים להמשיך לעלות, ואיש לא ייצא לרחובות
הטענה שלי היא, שככל שהזמן עובר, זה עושה את הפתרון יותר ויותר קשה. הכיבוש בהחלט יכול להימשך עוד 20 או 30 שנה, והמחיר בהרוגים ובהשחתה מוסרית תוך כדי התקופה הזאת הוא נסבל, איכשהו
ברשימת דרישות המינימום שלך הייתי משנה שני דברים: זכות השיבה תמומש באופן סמלי יחסית, של כמה עשרות אלפי חוזרים, דבר שהרבה דוברים ישראליים הזכירו כאפשרות ריאלית. מבחינת הפלסטינים החלק החשוב הוא הכרה ישראלית באחראיותה לנכבה, שזה עניין הצהרתי בעיקר, שכמובן הימין לא מוכן להסכים לו כי הימין מחשיב טקסים והצהרות יותר מאשר מעשים. באופן מעשי, רוב הפליטים לא באמת רוצים לחזור לשכונות ולכפרים שלא קיימים, הם דורשים זאת כאקט פוליטי והפגנתי. דבר שני: הכרה במדינה יהודית זה דבר מיותר מבחינתנו. הימין עומד על כך מהסיבה שהזכרתי, ואני לא רואה טעם להתעקש על זה
בעוד כמה עשורים יהיו עוד כמה עשרות או מאות אלפי מתנחלים, וההתנתקות אז תהיה, איך לומר, קצת יותר כואבת. אבל מכיוון שאיש לא משתכנע מטענה כזאת, לא נותר לעשות דבר חוץ מאשר לחכות ולראות - אולי אני טועה, תודה לאל