די לקריאה "מחאה לא-אלימה"

 (נשלח ל"הארץ", 26/3/2025; נדחה)

זוהי קריאה לעלות מדרגה במחאה כנגד ממשלת ישראל. באופן יותר ספציפי: לעבור לאלימות מבוקרת.

הח"מ מוכן לספוג את מחיר ההסתכנות במעצר בעילה של המרדה; כפי שאפרט בהמשך, זהו מחיר פעוט בהשוואה למחירים שנידרש לשלם, כדי להשיג את המשך קיומה של המולדת כמדינה חופשית ודמוקרטית.

ההבנה שמדינת ישראל מצויה בעיצומה של מלחמת אזרחים, מלחמה ממש, באלימות – הייתה נחלתם של מעטים, ובהם הח"מ. אולם לאחרונה הבנה זו החלה להתרחב. עוזי ברעם כתב כאן ב-18/3: "(על בהרב-מיארה) לנקוט את הצעדים המתבקשים נגד ראש ממשלה, שהכריז מלחמה על אושיות קיומנו הדמוקרטי". צבי בראל, ב-19/3:  "מחאה מנומסת לא תספיק, זו מלחמת קיום." סמי פרץ, 20/3: "בזמן שאת המלחמה בחמאס הוא עוצר מדי פעם, נתניהו ממשיך בנחישות את המלחמה נגד מוסדות המדינה." תומר פרסיקו: "המדינה הייתה אמורה לספק לנו הגנה. היא החליטה לצאת נגדנו."  יוסי ורטר, 21/3: "בשלב זה, הוא מאיים על ישראל יותר מחמאס, מחיזבאללה ומהחותים גם יחד."

כל אלה מודים שאנחנו במלחמה, שהמחאה לא עובדת, ושצריך "לעשות משהו". אבל המשותף לכל אותם כותבים הוא, שאיש מהם לא מעז לפרט מהו אותו "משהו". לכל היותר מפטירים משהו על הצורך ב"מרי אזרחי", מה שזה לא יהיה.

בינואר 2023 ממשלת ישראל בראשותו של הנאשם בפלילים נתניהו פתחה, לכל צורך מעשי, במלחמה כנגד ישראל הדמוקרטית. כמובן, הטענה המצמררת והדרמטית הזאת מצריכה הסבר. אז הנה הוא: הרטוריקה של נתניהו לא השאירה מקום לטעות. באוזניהם של חלק מהשומעים – מפגיני קפלן הם האויב, ויש לטפל בהם כבאויב. ואכן, רבים הבינו זאת באופן מילולי, והיכו מפגינים עד זוב דם. והנה, בכל מלחמה שנפתחה כנגד מדינת ישראל, מטרתו של האויב (מצרים, סוריה) לא הייתה בהכרח השמדה פיזית של המדינה. זוהי אינה מטרה ריאלית, והאויבים של ישראל אינם טיפשים עד כדי כך. מטרתם הייתה להפוך את ישראל לישות אחרת משהייתה:  אזור חסות של מדינה ערבית, חלק של "סוריה הגדולה", ובכל מקרה – לחסל את ישותה כמדינה חופשית ועצמאית. ובכן, זוהי בדיוק גם מטרתה של ממשלת ישראל הנוכחית, בהובלתם של יריב לוין ונתניהו. להפוך את ישראל מדמוקרטיה (פחות או יותר), לדיקטטורה מלאה. וכפי שלימדנו מורנו ורבנו ישעיהו לייבוביץ', אויב לא חייב להיות ישות חיצונית למדינה – יש מצבים שבהם האויב הוא פנימי. מצבים אלה מובילים למלחמת אזרחים, שהיא מלחמה בין שני מחנות בעלי אינטרס מנוגד, ששניהם שייכים לאותה ישות מדינית. יותר מכך – על פי לייבוביץ', לפעמים אירועים מחרידים אלה מהווים את אחד הרגעים הגדולים והמכוננים בחייה של אומה: המהפכה הצרפתית, מלחמת האזרחים בארה"ב, ולהבדיל – מלחמת האזרחים בספרד (בעיקר בגלל ששם הצד הליברלי הפסיד, מה שהוביל לשלטון דיקטטורי בן 36 שנים).

התגובה לפרוץ המלחמה, קרי – מחאת קפלן ובלפור השנייה, הייתה מרשימה מאוד, אבל באופן מעשי היא לא הייתה אפקטיבית: ההפיכה אמנם נבלמה במידת מה, רק באופן זמני; פיטוריו הראשונים של שר הבטחון גלנט אמנם נמנעו, אולם בהמשך התחדשה ההפיכה באופן איטי יותר, זוחל אך מתמיד. וכנראה, אחד מתוצאי הלוואי של ההפיכה הייתה המתקפה הנוראית של ה-7 באוקטובר – שגם היא מנוצלת מאז באופן ציני ויעיל מאוד בשירות המלחמה כנגד הדמוקרטיה.

אז עכשיו, כשנראה שכל ההפגנות, השלטים, הסיסמאות, הנאומים בכיכר ואפילו באו"ם – לא מביאים להדיפת המתקפה נגד ישראל הדמוקרטית, או לשחרור החטופים שנותרו, ולהפסקת המלחמה המיותרת נגד עזה – מה עושים עכשיו?

יורם יובל שוחר הטוב מציע מעל דפים אלה תוכנית ש"חייבת להצליח", כי היא הצליחה במקומות אחרים ובתנאים דומים: חסימה מתמשכת, בלתי-אלימה, של נתיבי התנועה של השליטים. והטייס לשעבר ושורד השבי אורי ערד מציע: כל האמצעים כשרים – חוץ מאלימות.

אבל מדוע, בעצם? אם, כפי שכבר הכירו בכך רבים וטובים, נתניהו הוא אויב של ישראל הדמוקרטית – מדוע אסור להילחם בו באלימות? המלחמה כנגד חמאס, שלטענת הח"מ מסוכן פחות מנתניהו, מתנהלת באלימות צבאית, תוך נכונות מלאה להקרבת חיים; אז מדוע כנגד אויב גרוע יותר, שאחראי לא רק למותם של כמה אלפים ולחטיפתם של מאות – אלא אחראי להרס כמעט מוחלט של כל מוסדות המדינה, הרס שיעלה בחייהם של הרבה יותר אלפים – מדוע כנגדו אסור להפעיל אלימות דומה? ברור שהתגוננות אלימה תוביל לקורבנות בנפש – אך מדוע הרתיעה מכך כל כך אוטומטית? הלא לכל מלחמה יש מחיר בחיי אדם, גם למלחמה צודקת מאין כמוה כנגד אויב פנימי. אז איך זה שרבים וטובים מוכנים להסתער על מחבלי חמאס, תוך סיכון חיים ודאי – אך נרתעים מלהסתער על מאבטחיו של פושע, נאשם בפלילים וכנראה בבגידה? ליבי נכמר על המאבטחים הטובים, אבל הם נמצאים בצד הלא נכון של ההיסטוריה. עליהם לסרב למלא את התפקיד שהוטל עליהם, להגן על פושעים ואויבי המדינה – או להסתכן בחייהם. אלה דברים שקשה מאוד לאומרם, אבל החלופה לכך היא פסיביות שתוביל לאובדנה של ישראל הדמוקרטית. וזאת כבר לא דעתו של הח"מ לבדו.

בכל פעם שדוברי המחאה מקפידים לציין שהם תומכים רק בפעולות חוקיות ובלתי אלימות – הם קושרים לעצמם את הידיים, מבטאים את חוסר הבנתם שבמלחמה יש חוקים אחרים מאשר בימי שלום, ובעיקר – מרגיעים את הצד התוקף: כי אם אתם מתכוונים להמשיך רק בהנפת שלטים ובקריאת סיסמאות, אז הכל בסדר, את זה אנחנו יכולים להכיל, ומכילים, כבר יותר משנתיים. אתם תמשיכו "לנבוח" באופן חוקי, ואנחנו נמשיך לעבור, עד שנוציא אפילו את הנביחות שלכם אל מחוץ לחוק.

המאמר הזה חריג בחריפותו, אפילו קיצוני. ניתן לשער שהוא יעורר התנגדות אוטומטית וגורפת, אולי אפילו עילה למעצר ארוך. אלימות היא דבר מכוער ומגונה. הח"מ מעולם לא "הלך מכות" עם איש, גם לא בילדותו. אלימות חייבת להישאר "אמצעי אחרון", כדברי הקצין וההוגה הפרוסי קלאוזביץ – כשהמדיניות אינה עובדת עוד. כשכל הקווים האדומים נחצו. האם זה המצב כיום?

נוכל ללמוד משהו מהאסונות הגדולים הקודמים שניחתו על ישראל, ובראשם מחדל יום הכיפורים 1973. גם אז ראש הממשלה, גולדה מאיר, לא נידבה את ראשה למאכלת של ועדת חקירה ממלכתית, וניסתה למנוע את הקמתה. ובניגוד להצהרות השקריות של נתניהו על התמיכה העממית בו – גולדה אפילו זכתה בפועל ל"אמון העם": חודשיים אחרי המלחמה היא זכתה בחמישים ואחד מנדטים (מי יכול להאמין כיום, שמפלגה אחת מסוגלת להישג כזה!) אולם אפילו גברת הברזל ניחנה במינימום של הגינות אנושית, והתפטרה בעקבות המחאה הציבורית. גם מנחם בגין פרש לביתו לנוכח זעם הציבור בעקבות מלחמת לבנון הכושלת ראשונה.

אולם נתניהו קורץ מחומר אחר. הגינות, קשב לרצון הציבור, טובת המדינה – אלה זרים לו לחלוטין, הם בעיניו ביטוי של חולשה. הוא לעולם, בשום מצב, לא יפנה את כסאו מרצון. גם לעת בחירות, אולי בעוד שנתיים, כשמטרת המלחמה העיקרית, קרי שחרור החטופים החיים, כבר לא תהיה רלוונטית – סביר מאוד שהוא יפנה את מיטב כשרונו (ואין טעם לנסות אותו – הוא הוכיח היטב את כשרונו בחמש מערכות בחירות) כדי למנוע בחירות הוגנות שבהן יפסיד שוב. המסקנה מכך היא שרק סילוקו של הרודן תאפשר סיכוי כלשהו להחזרת החטופים (שהוא האחראי העיקרי לחטיפתם); ולהתחלה של ריפוי החברה הישראלית מהחוליים שנתניהו הביא עליה.

אין כאן בשום אופן קריאה לרצח ראש הממשלה, או של מי ממשרתיו. כבר לפני 2,500 שנה כתב סון דזה בספרו הקלאסי "אמנות המלחמה", שמטרתה איננה להרוג את האויב. הקרב המוצלח ביותר הוא זה שלא נורית בו יריה אחת. זהו מצב נדיר, וכדי לנטרל את האויב תמיד נדרשת מידה מינימלית של אלימות. אולם ספירת גופות מעולם לא הייתה אמת מידה מוצלחת לניצחון. המטרה צריכה להיות – לבטל את רצונו של האויב להילחם, ולשכנעו שיותר כדאי לו לחזור בו, ולהביאו אל שוחן הדיונים. המטרה הסופית היא חיים בשלום, שבו לשני הצדדים יהיה מירב החופש והרווחה.

על כל פנים, סילוקו של נתניהו פשוט לא יתאפשר מבלי שהצד המתוקף, ישראל הדמוקרטית, ישיב מלחמה ממש, באלימות. זוהי האמת המרה שהציבור נדרש להפנים, עם כל הקושי לבלוע אותה. עם כל הרתיעה המובנת מהרמת יד על "אחינו". זהו הסיכוי היחיד של ישראל להישאר מה שהייתה עד עתה – דמוקרטית, חופשיה, גם אם חלקית. כי כל קו אדום שניתן להגדיר – כבר נחצה.

נתניהו וכלל ההכבדה הביולוגי

 הסבר חלופי לאסטרטגית ה"אצבע בעין" של נתניהו

מה מניע את ראש הממשלה בנימין נתניהו ואת משפחתו "לתקוע אצבע" בעינו של הציבור, שוב ושוב? למשל – מדוע דווקא עכשיו חשוב לו לשפץ את הבריכה הפרטית על חשבון הציבור?

גיא רולניק ("זה מה שעובר לנתניהו בראש כשהוא מחליט לשפץ את הבריכה באמצע מלחמה" / דה-מארקר, 2 בפברואר 2024) מספק לכך את הפשטני שבהסברים: הם פשוט יכולים. איש לא עוצר בעדם. הם השמידו כמעט את כל המנגנונים שתפקידם לשמור על הקופה הציבורית, ואת הדבר הזה שפעם היה ידוע בשם "טוהר המידות". הבודדים מבין שומרי הסף שנותרו – מבודדים, נעדרי תמיכה ציבורית, מפוחדים, חוששים למשרתם, אולי אפילו לחייהם. כעת, המניע של משפחת נתניהו לחיות חיי ראווה ברור – הם רוצים לחיות כמו "חבריהם הקרובים" המיליארדרים, אולם אהה, הם "רק" עובדי מדינה אמידים מאוד, אך לא עשירים מופלגים. וכמובן – "מגיע להם" כי העם, אם לא כל העולם, בזכותם הוא קיים. אולם רולניק מספק הסבר גם לחידה, מדוע הם עושים את צרכיהם ישר מהמקפצה, במקום להשתין בהיחבא, בתוך הבריכה? – פשוט, אומר רולניק, אין מונע בעדם.

ואילו בתוכנית "זהו זה" נידבו את התשובה הקומית: זה ברור, בריכה משפצים בחורף, ועכשיו חורף.

הריני להציע הסבר חלופי, רק מעט יותר רציני.

הזואולוג הישראלי אמוץ זהבי פיתח הסבר לתופעה משונה בעולם החי. בקרב הביולוגים יש הסכמה גורפת, שתכונותיהם של בעלי החיים התפתחו במנגנון של ברירה טבעית והישרדות המתאימים ביותר. אולם, ישנה תופעה שנראית כסותרת את הכלל הזה. בעלי חיים מסוימים פיתחו לעצמם תכונות, שעל פני הדברים אמורות דווקא להכשיל אותם במלחמה שבין המינים (וגם בתוך כל מין), כישלון שפירושו – מוות והכחדה. מבין הדוגמאות הרבות אפשר לציין את זנבותיהם המפוארים של הטווס ושל הפאסיון המצוי; את הדילוגים הראוותניים שמבצע הצבי אל מול עיניו של האריה; ועוד ועוד.

כהסבר לתופעה, פרופ' זהבי המנוח הציע את "עיקרון ההכבדה". על פי עיקרון זה, בעל חיים ש"מכביד" על עצמו בכך שהוא מפתח תכונה שמפריעה להישרדותו – ו"מכריז" בכך על ביטחונו הרב בתכונותיו האחרות, שדווקא מועילות להישרדותו: מהירותו, חוזק שריריו, וכדומה. הנקבות, בבואן לבחור בן זוג, מתוכנתות להימשך לזכרים שעושים "אבו-עלי", כי בתוך-תוכו של קוד ה-DNA שלהן הן "יודעות", שזכר כזה עשוי להעמיד להן צאצאים רבים ומתאימים להישרדות.

כשפרסם זהבי את הרעיון, הוא זכה לדחייה רבתי, כצפוי. אולם כעבור כחמש עשרה שנים הראה חוקר אחר, אלן גרייפן, ששימוש באסטרטגיה כזאת בעולם החי יכול להיות יציב מבחינה אבולוציונית, כלומר האסטרטגיה עשויה להצליח ולהתפשט באוכלוסייה.

ייתכן, שנתניהו נוהג על פי אותו הכלל. בזמן שמדינת ישראל עברה משבר חוקתי, ואחריו משבר ביטחוני שהוא כנראה החמור בתולדותיה, עם השלכות אסוניות בכל התחומים – כלכלה, חינוך ורפואה, נורמות וערכים חברתיים, לכידות לאומית, ועוד – דווקא אז בוחרת משפחת נתניהו לצאת לנופשים מתוקשרים; להתגורר במלון מפואר בעת שמעונם נתון בשיפוצים – במקום לעבור לאחד מהבתים האחרים שבבעלותם;  לשלוח את אחד מבניהם לגלות בכלוב של זהב בפלורידה; לשפץ את הבריכה בחווילה המלכותית; לפטר את המסביר הלאומי המוכשר ביותר (בשעה שדימויה של ישראל בעולם נמצא בשפל של שנים רבות); ועוד ועוד. וכל ההוצאות, כולל הקטנוניות ביותר – על חשבוני ועל חשבונכם, כמובן. אילו שאלנו יועצת פוליטית לדעתה, היא כנראה לא הייתה ממליצה על אסטרטגיה כזאת כדרך הטובה ביותר לצבור פופולריות. בוודאי לא בישראל, ארץ בה איש אינו מוכן להיות "פראייר".

אבל כמו שאומר ג'רי סיינפלד לג'ורג' קוסטנזה בפרק "ההיפך" של הסיטקום המצליח (https://en.wikipedia.org/wiki/The_Opposite): – "אם כל אינסטינקט שיש לך שגוי – אז ההיפך חייב להיות נכון"; כך פועל נתניהו. הוא עושה את הפעולות שאמורות להיות הדוחות ביותר, הכי בלתי פופולריות – וקהל היעד שלו (שבניגוד לסקרים ולדעה הרווחת – עדיין כולל את רובה של החברה הישראלית, ולפחות היהודית) הקהל הזה מתלהב: איזה גבר! הוא קושר לעצמו את יד ימין, ועדיין מנצח את כולם. זה ראש הממשלה שלי!

על פי ההסבר הזה, השיפוץ של הבריכה לא נועד לשפר את רווחתה של משפחת נתניהו. ספק רב, אם מי מהמשפחה המלכותית בכלל שוחה בבריכה (נזכיר, שבעת שנתניהו היה חייל, הוא כמעט טבע בתעלת סואץ). לא ולא – כמו בעולם החי, השיפוץ הוא בעצם אמצעי תקשורת. בדומה לזנב הטווס, שאין לו כל פונקציה טכנית מועילה – תפקידו היחיד הוא לשדר מסר לסביבה: ראו אותי, אני יכול לעשות לכם נה-נה-ננה-נה, ואתם לא יכולים לעשות לי כלום.

?האם יוכרע חמאס, ואם כן – כיצד

(פורסם: https://naamoush.wordpress.com/2024/01/19/איך-לנצח-את-חמאס/)

.מלחמת השבעה באוקטובר נמשכת כבר מעל 100 ימים

מעניין לציין, שמלחמת אוקטובר אחרת, שבמהלכה כבש צה"ל את כל סיני (ב-1956), נמשכה כ-100 שעות (אם סופרים את משך הקרבות עצמם; כ-50 שעות נוספות נדרשו כדי להשתלט ללא קרב על שארם אל-שייח ועל ראס נצראני ולהסיר את המצור על מצרי טיראן). גם אז הכריז ראש הממשלה (דווקא איש רציונלי ומרחיק ראות בשם דוד בן-גוריון), שהמלחמה תביא ל"מלכות ישראל השלישית"; באירוניה של ההיסטוריה, המלחמה הנוכחית אולי תסתיים באקורד דומה: יום אחד בלבד אחרי ההכרזה הפומפוזית – ארה"ב וברה"מ כפו על בן גוריון להודיע שישראל תיסוג מכל חצי האי.

ביבי, בניגוד ל-BG, עדיין מתעקש שהלחימה בעזה תימשך עד שיושגו כל מטרותיה: השמדת היכולת הצבאית של חמאס, שחרור כל החטופים, והשבת השקט ליישובי עוטף עזה והגליל העליון.

בפוסט הזה ננסה ללמוד מההיסטוריה של מלחמות בעת המודרנית, האם צבא סדיר מסוגל בכלל להכריע אויב כמו חמאס בזמן ובמחירים סבירים; ואם כן, האם האסטרטגיה שבחרה ישראל היא המתאימה להשגת המטרה.

הערה מושגית: מקורה של המילה "אסטרטגיה" בשפה היוונית, שבה המילה סטרטגוס, στρατηγός פירושה "מפקד הצבא". אולם במינוח המודרני, המונח אסטרטגיה מציין "דרך פעולה נבחרת", ולאו דווקא בתחום הצבאי. לכן חשוב להדגיש, שבמסגרת הדיון שלנו המונח אסטרטגיה אין פירושו הדרך שנבחרה כדי לכבוש שטח מידי האויב, או כדי להשמיד כוח צבאי – זוהי טקטיקה. אסטרטגיה היא דרך הפעולה הכללית להשיג מטרות שהוגדרו לצבא – האם לנקוט בכיבוש שטח, בהפצצה מהאוויר או בארטילריה, בהרס של תשתיות, בהשמדה של כוח צבאי, בפגיעה באזרחים (מכוונת או לא מכוונת), בחיסול מנהיגי האויב, או בשילוב של כמה מהדרכים שלעיל.

לפני שנצלול לפרטיהן של האסטרטגיות ושל יישומן במלחמות המודרניות, כדאי להזכיר כמה מעקרונות המלחמה שגיבשו מספר הוגי-דעות חשובים. החל מסון-דזה, הסיני בן המאה ה-6 לפני הספירה (לפני 2,500 שנה), בספר הקלאסי שנלמד עד היום, "אמנות המלחמה"; דרך קארל פון-קלאוזביץ, הגנרל הפרוסי בן המאה ה-19; ועד באזיל לידל-הארט, הבריטי בן המאה ה-20, אבי "הגישה העקיפה". לדעתנו, המכנה המשותף בין הוגים אלה הוא העיקרון החשוב לענייננו, והוא: שכדי לנצח אין בהכרח צורך להשמיד את האויב, או לכבוש את ארצו; אם לסכם זאת במשפט אחד בעברית של ימינו, יש צורך רק "להוציא לו את החשק להילחם". כך מנסח זאת סון-דזה: "לכידה של האויב עדיפה על הבסתו"; ולידל-הארט: "הקרב מוכרע במוחם של המפקדים היריבים, ולא בגופם של החיילים". בהמשך הפוסט נראה שמה שתורגם מספרו של סון-דזה כ"לכידה" זהה למושג שייקרא אצלנו "אכיפה" – וזאת בניגוד ל"תבוסה". אכיפה פירושה – שכנוע האויב להניח את נשקו, ואילו "להביס" פירושו להילחם "עד הסוף" – מהלך שמעלה את מחיר המלחמה, בחיי אדם ובתשומות אחרות, לשני הצדדים.

הדרך הנכונה ללמוד מההיסטוריה איננה סתם ללמוד מה היו האירועים, מתי התרחשו ובידי מי, אלא לשאול את השאלות הרלוונטיות לעניין יעילותן של אסטרטגיות, ולנסות למצוא להם תשובות בכרוניקה של המלחמות. השאלות החשובות הן: מה היו מטרות המלחמה? מהי האסטרטגיה שנבחרה כדי להשיג את המטרות? האם המטרות הושגו, ומה אפשר ללמוד מהשאלה אם האסטרטגיה מתאימה להשגת המטרות.

רוברט א. פייפ, Robert A. Pape

לצורך כך נעיין בספר שכתב רוברט פייפ (Pape), חוקר מדע-המדינה שהתמחה במדיניות ביטחון ויישומה בסכסוכים בעולם, ובפרט בתקיפות מהאוויר ובטרור. פייפ הוא מרצה באוניברסיטת שיקגו, ובעבר גם לימד בבית הספר של חיל האויר האמריקני. שם הספר הוא:
Bombing to Win: Air Power and Coercion in War , והוא תורגם לעברית בשם "להפציץ כדי לנצח" בידי גרשון גירון ויצא בהוצאת "מערכות" של משרד הביטחון, בשיתוף חטיבת תורת ההדרכה באגף המבצעים של צה"ל.

בספרות הצבאית המקצועית משויכות אסטרטגיות שונות להוגים צבאיים שפיתחו אותן. בספרו של פייפ מוזכרות בעיקר ארבע אסטרטגיות להשגת מטרות לחימה (ושוב, לאו דווקא בקרב ספציפי, אלא במלחמה הכוללת בין מדינות או בין מדינה לבין צבא גרילה או ארגון טרור). להלן האסטרטגיות:

ענישה: תקיפה של יעדים אזרחיים, בעיקר בערים גדולות. הוגדרה בעיקר בידי ג'וליו דואֶה (Douhet), אחד מראשוני המתכננים של הפעלת כוח אווירי, בתחילת המאה ה-20.

איום בהסלמה: תקיפה "בקטנה", והגדלה הדרגתית של ההיקף מתוך ציפיה שהאויב יבין את הרמז וייכנע. הוגה: תומס שלינג (Schelling), זוכה פרס נובל לכלכלה (ביחד עם ישראל אומן).

שלילת יכולת: חיסול כוחו הצבאי העיקרי של האויב, עד למצב שברור לו שהמשך הלחימה חסר סיכוי.

עריפה: חיסול אישי של מנהיגי האויב ומרכזי השליטה. הוגה עיקרי: ג'ון ורדן ה-3 (Warden), אחד מהמתכננים של מערכת "סופה במדבר" נגד עיראק, 1991.

בספרו, פייפ סוקר את כל המלחמות העיקריות במאה ה-20, בניסיון ללמוד מה עובד ומה לא עובד בדרך להשגת המטרות. הוא מסתמך על כמה מאות מחקרים שנעשו על מלחמות אלה, ומביא מאות הפניות לעדויות מפורטות. פייפ אף מאתגר את מסקנותיו ע"י בחינה של דעות מנוגדות לשלו.

אז בואו ניגש מיד אל השורה התחתונה, הרלוונטית בעיקר למלחמה הנוכחית ברצועת עזה. בהתבסס על המקרים הרבים שהוא סוקר, פייפ טוען שהרג מסיבי של אזרחים, וגם חיסול של מנהיגי האויב – מעולם לא הצליחו באופן מובהק להשיג ניצחון במלחמות מודרניות. האסטרטגיה היחידה שיעילה כמעט בכל הסכסוכים היא – שלילת היכולת (הצבאית).

כיאה לאיש מדע, פייפ גם פיתח תאוריה, שמתיימרת לא רק להסביר מדוע שימוש באסטרטגיה הזו הצליחה ואחרות נכשלו, אלא גם לנסות לנבא אם שימוש באסטרטגיה כזו או אחרת תהיה יעילה במלחמה ספציפית. פייפ הפעיל את התאוריה שלו על מלחמות עבר, ונתן לעצמו ציון "עובר" אם התאוריה הצליחה לנבא את התוצאה, כלומר אם יש מתאם בין הניבוי של התאוריה של פייפ (הצלחה או כישלון של אסטרטגיה להשיג את מטרות המלחמה) לבין מה שקרה בפועל. פייפ מביא בספרו ניתוח של ארבעים מלחמות, וטוען לשיעור הצלחה של 93% של התאוריה שלו בניבוי תוצאת המלחמה לאור האסטרטגיה שנבחרה. לאמור, רק ב-3 מקרים מתוך ה-40, התוצאה שהתאוריה שלו חזתה (הצלחה או כישלון של האסטרטגיה), הייתה שגויה.

מתוך שפע המקרים שאותם חקר פייפ, נביא רק שלוש דוגמאות ממלחמת העולם השנייה, וכן מספר דוגמאות מהמלחמות באזורנו.

אזרחים בריטים מתגוננים מפני הפצצות הגרמנים במנהרה של הרכבת התחתית (מקור: ויקיפדיה)

במערכה שניהלה גרמניה הנאצית כנגד בריטניה (1940-1941), בחרו הגרמנים בהפצצות על ריכוזים אזרחיים בבריטניה. כ-44 אלף אזרחים נהרגו בהפצצות, אולם הפגיעה ביכולת הצבאית הבריטית הייתה בינונית; ועל כן התאוריה של פייפ חוזה שבריטניה לא תיכנע, מה שאכן קרה בפועל. גם בהמשך המלחמה (1944-1945) תקפה גרמניה ערים בריטיות באמצעות פצצות מעופפות ורקטות אימתניות (V-1, V-2), אולם למרות הפגיעות באזרחים (כ-9,000 הרוגים), הפגיעה ביכולת הצבאית הייתה נמוכה, וגם אז בריטניה לא נכנעה – בהתאמה לתאוריה של פייפ.

העיר דרזדן לאחר הפצצות בעלות הברית (מקור: ויקיפדיה)

בהמשך המלחמה נגד גרמניה, בחרו גם בעלות הברית באסטרטגית דואֶה, לאמור הפצצה מסיבית של ערים גרמניות (המבורג, דרזדן, קלן, דרמשטאדט, ברלין ועוד) בהן נהרגו כ-330 אלף אזרחים גרמנים, מתוך תקווה לפגוע במוראל האזרחי ובתעשייה הגרמנית. האסטרטגיה נכשלה – לא מפני שגרמניה לא הפסידה במלחמה – היא אכן הובסה; אבל היא לא נאכפה לסיים את המלחמה, אלא נלחמה "עד הסוף" – עד שהצבא האדום מזה וצבאות המערב מזה כבשו את ברלין, במחיר עצום של אבדות לשני הצדדים.(*)

חיילים סובייטים תוקפים את הצבא היפני במנצ'וריה, 9 באוגוסט 1945 (מקור: ויקיפדיה)

סיומה של אותה מלחמה בחזית המזרח היה כאשר יפן נכנעה לבעלות הברית. על פי התפיסה המקובלת, הדבר קרה בגלל אירוע אחד עיקרי – הטלת שתי פצצות הגרעין על הירושימה ועל נגסאקי, ב-6 וב-9 באוגוסט 1945. אולם פייפ מאתגר את המיתוס הזה, ומתבסס על שורה של עובדות ומחקרים. מסתבר שעוד לפני השימוש בגרעין, בעלות הברית תקפו בפצצות תבערה כמעט את כל הערים הגדולות ביפן (64 ערים מתוך 66), ובעשותם כך הרגו כ-800 אלף אזרחים יפניים; זאת לעומת בין 120 ל-200 אלף אזרחים שנהרגו באמצעות פצצות האטום. עד אז, השלטון היפני, קרי: קבינט המלחמה וראשי הצבא, אפילו לא שקלו את אופציית הכניעה. גם יומיים לאחר הירושימה, הקיסר היפני וחלק מהשרים ביקשו לשקול כניעה חלקית, אבל ראשי הצבא לא הסכימו – וביפן של שנות הארבעים לא ניתן היה לקבל החלטה כזאת ללא הסכמת הגנרלים. מה שהביא לשינוי דעתם, קרוב לוודאי, לא הייתה הפצצה השנייה (הפחות יעילה); אלא העובדה שבבוקרו של אותו יום, ה-9 באוגוסט, תקפו 80 דיוויזיות של הצבא הסובייטי את יחידות העילית של הצבא היפני (צבא קוואנטונג) במנצ'וריה שבסין. אז הבינו המפקדים היפנים, שכנגד הכוח הסובייטי האדיר, בצירוף הצבא האמריקני שהיה כבר מוכן לפלוש לאיי יפן – אין להם סיכוי להחזיק מעמד אפילו מספר שבועות, עד שיחדשו את המלאים החסרים ויפצו על אבדותיהם (תקווה שהייתה להם קודם לכן). על כן הם העדיפו להיכנע, והפעם – ללא תנאים.

במלחמת לבנון הראשונה (1982), המטרה העיקרית של ישראל הייתה לסלק את אש"ף מלבנון. היא בחרה לשם כך אסטרטגיה של פגיעה משמעותית בכוחו של אש"ף בדרום לבנון ובביירות, בנוסף להשמדת הכוחות הסורים בלבנון. האסטרטגיה הצליחה, ואש"ף נאכף לעזוב את לבנון לתוניסיה (מה שהתרחש אחר כך, הקמתו של חיזבאללה וההתבוססות בבוץ הלבנוני במשך 18 שנה, הוא סיפור אחר). גם התוצאה הזו תואמת את התאוריה.

במלחמת המפרץ ("סופה במדבר", 1991) שיגרה עיראק 39 טילי סקאד לישראל, בניסיון לגרור אותה להתערב במלחמה, ובכך לפורר את הקואליציה שנבנתה כנגד עיראק (קואליציה שכללה מספר מדינות ערביות). הייתה פגיעה מסוימת באזרחים – 77 מהם מתו, רובם מהתקפי לב ומחנק ממסכות האב"כ, ושניים מהם נהרגו מטילי הסקאד; וכן נגרם נזק רב לבניינים. למרות זאת, מטרת התקיפה נכשלה (כפי שחוזה התאוריה של פייפ), וישראל לא נגררה למלחמה.

אז מה למדנו, באשר למלחמה הנוכחית?

נראה לנו שאילו שאלנו את פייפ לדעתו על סיכויי ההצלחה – הוא היה מנבא שהתקווה להביא לחיסולו של חמאס באמצעות הרס מסיבי של הרצועה נידונה לכישלון; ושהסבל שנגרם לאוכלוסייה האזרחית לא יביא להתקוממות עממית כנגד חמאס, ולבחירה בהנהגה חלופית.

ואכן, במאמר שהתפרסם בחודש שעבר במגזין "Foreign Affairs" (**), טוען פייפ בדיוק את זה. לדעתו, הדרך היחידה האפשרית לנצח את חמאס היא פגיעה משמעותית במפקדת הארגון, ויצירת חיץ של אינטרסים בינו לבין האוכלוסייה האזרחית. אבל לטענתו של פייפ ישראל עושה בדיוק את ההיפך, והתוצאה משתקפת בסקר שנעשה בעזה באמצע בנובמבר. 76 אחוז מהנשאלים תמכו בחמאס, וזאת לעומת תמיכה של 27 אחוז לפני המלחמה.[11] הטענה מתאימה כמובן לתאוריה של פייפ, שהדרך לאכוף את חמאס היא שלילת יכולתו הצבאית של הארגון, באופן שתגרום לאנשיו הנותרים להבין שסיכוייהם לנצח אפסו, ולהניח את נשקם.

שכונת אל-רימאל בעיר עזה, 9 באוקטובר 2023 (מקור: ויקיפדיה)

האם זה יקרה? אנחנו בספק רב. מפקדי חמאס כבר הוכיחו, שאפילו פגיעה חמורה בכושרו הצבאי, כולל חיסול של רוב יחידותיו לא מביאה לביטול יכולתם להמשיך להילחם. אולי באופן זמני, אבל בוודאי שלא בעתיד. אמנם, חמאס היה השליט הבלעדי ברצועה באמצעות מנגנונים אזרחיים; אולם הזרוע הצבאית שלו היא למעשה כוח גרילה, שמשאביו מצומצמים ושאינו נשען על תשתית פיזית רחבה (עיר המנהרות היא אמנם תופעה ייחודית וכנראה חיונית להישרדות חמאס, אולם היא קשה מאוד להריסה בזמן מוגבל). כוחות גרילה, על פי מחקרו של פייפ, פחות מושפעים מהרס של תשתיות מאשר צבא סדיר. חמאס מסוגל להמשיך להילחם במסגרות קטנות, בשימוש בנשק קל ונ"ט, ללא שריון וחיל אויר, ובשימוש בארטילריה מייצור עצמי, הניתנת לחידוש. בנוסף לכך, נכונותו לגרום לסבל נוראי לתושבי הרצועה, ונכונותם של התושבים עצמם לשאת בסבל זה מבלי שיתקוממו בפועל (בין אם אינם מעוניינים או אינם מסוגלים להתקומם) – מאיינת את התקווה ללחץ על ראשי חמאס מצד האוכלוסייה.

לידידינו האמריקנים יש אינטרס מובהק לחסל את חמאס, בעיקר משיקולים בינלאומיים קרים של מאבק כנגד הציר הרוסי-איראני. למרות זאת, הם ציוו על ממשלת ישראל להעביר סיוע חומרי לאוכלוסייה העזתית, מפני שהם מבינים את מה שממשלת ישראל מתעלמת ממנו – שהרעבה של אזרחים לא תורמת מאומה להשגת המטרה.

כאמור, אין מטרתה של רשימה זו לדון בשאלה אם המלחמה בחמאס מוצדקת; מוסכם על כולנו שאחרי המתקפה של ה-7 באוקטובר (ובלי קשר למידת הברוטאליות של מעשי הטבח והאונס – אנחנו מנסים לשים את רגשות הזעם בצד, גם אם זה קשה – אלא רק מעצם הנזק הביטחוני והכלכלי שהיא גרמה), יש הצדקה מלאה למלחמת חורמה כנגד חמאס. השאלה שנידונה כאן היא רק: האם דרך הפעולה שנבחרה מתאימה להשגת המטרות.

ועוד לא אמרנו דבר על הלחץ הבינלאומי על ישראל, בגין המחיר שבו יושג הניצחון על חמאס, אם יושג; על המחיר הכלכלי של המלחמה בטווח הארוך; ובעיקר לא בשאלה מי יופקד על ניהול הרצועה, ביום שאחרי שחמאס יובס – אם בכלל. עסקנו רק בשאלה, האם הדרך שבחרה ישראל לטפל בבעיה, קרי: כיבוש פיזי של הרצועה, אחרי הרס מסיבי מהאוויר ומהקרקע, ונכונות ללחוץ את האוכלוסייה האזרחית – יכול להביא להשגת מטרה ביטחונית, בדמותו של שקט במידה כלשהי בעתיד הקרוב.

---

(*) בסוף המלחמה נגד הנאצים, בעלות הברית גרמו לפגיעה אנושה ביכולת הצבאית של גרמניה, והתאוריה של פייפ חוזה שבמקרה כזה גרמניה תיכנע; זה לא קרה, וזהו אחד משלושת המקרים היחידים (מתוך 40 שהוא בדק) בהם התאוריה שלו נכשלה.

(**) Pape, Robert A. “Israel’s Failed Bombing Campaign in Gaza: Collective Punishment Won’t Defeat Hamas”. Foreign Affairs, December 6, 2023

רעיון לתרגיל מלוכלך נגד נתניהו

רבים ואף טובים ממני כבר השמיעו את הקביעה המזעזעת, והנכונה, שנתניהו מהווה סכנה ברורה ומיידית לביטחון המדינה.

ועם זאת, המחאה הנהדרת שנמשכת כבר מעל שלושה חודשים – מתקשה אפילו לסדוק את מכונת הרעל ואת בליץ החקיקה כנגד הדמוקרטיה הישראלית. רק לאחרונה הצלחנו, בקושי רב, לגרום לנתניהו להתחייב על השעיית ההפיכה.

אז נתניהו "התחייב"! אכן, הישג מרשים.

אז מה עושים?... האם יש לנתניהו, "הקוסם", נקודת תורפה שבה אפשר להכות?

הנה רעיון (מלוכלך, אבל - במלחמה עושים גם דברים מלוכלכים):

ידוע כבר שנים, שבתוככי משפחת המלוכה מתרחשות דרמות עזות, על גבול הפסיכוזה, ואולי גם מעבר לה. מדוע זה חשוב לענייננו? – מפני שבנוסף לידיעות בלתי מאומתות אלה, ישנן שמועות עקשניות שאותן דמויות שקספיריות, המהוות את סביבתו המשפחתית של ראש הממשלה (לצערו ולסבלו הרב, כנראה) – גם אוחזות בחוזקה לפחות בשניים מאבריו הרגישים ביותר, ובכך גם משפיעות על החלטותיו בניהול ענייני המדינה. ויש שיגידו – אף לוקחים חלק בהחלטות אלה בעצמן.

הכוונה, כמובן, לרעייתו היקרה של בנימין, הגברת הפסיכולוגית שרה, וגם – בנו היקר, ילד הזין יאיר.

אשר על כן, היה מועיל מאוד לציבור כולו, ובמיוחד לנו אשר חפצים בכל ליבנו לראות את מר נתניהו ואת משפחתו נזרקים אל מחוץ למעון ראש הממשלה – אם היינו יודעים אל נכון, מה התרחש ומתרחש שם, באופן שמשפיע כל כך על חייהם של כולנו.

כיצד זה אפשרי?

ובכן, ישנה קבוצה של אנשים, שבוודאי היו והינם עדים קרובים ואינטימיים לכל התרחשות בבית האימים. אני מתכוון למאבטחיו הנאמנים, שאחראים על שלומו וביטחונו מתוקף תפקידו של שירות הבטחון לשמור על המשטר בישראל. אנשים צעירים אלה התחייבו לשמור בסוד כמוס כל פרט מידע שהם חווים בעיניהם ובאוזניהם, שאינו מהווה בעליל ראיה לעבירה פלילית. עד עתה, מעולם לא זלג מידע כלשהו החוצה. השבועה הזאת נחשבת בקרב יחידה 730, יחידת אבטחת האישים של שב"כ, לערך עליון ומקודש.

אבל האם מבין מאות המאבטחים ששרתו בשנים הרבות שלו בתפקיד, אין אפילו אחד שיאמר – עד כאן, יש מידע שראוי וחייב להגיע לידיעת הציבור? אדם שיחשוב, שראוי שהציבור יידע אם יש אמת בטענה, למשל, שראש הממשלה נזרק ממכונית השרד באמצע כביש מהיר, כפי שפרסם בשעתו העיתונאי יגאל סרנה?

האם יקום איש יקר אחד, יפר את הקוד הלא-קדוש, ויעיד שראה במו עיניו מקרים של התפרצויות זעם, שהובילו לעיתים לקבלת החלטות הרות גורל למדינה?

ברור, שאם ייצא אחד כזה, הוא יזכה מיד למקלחת של שמן רותח וגופרית, שכל הרפש שיצא עד היום ממכונת הרעל של מפלגת הליכוד – ייראה לעומתו כספריי של בושם מענג. האיש יצטרך לספוג השפלות והתקפות חסרות תקדים. הוא כמובן יפוטר מעבודתו, פרנסתו תקופח, תוגש תביעת ענק כנגדו בעוון הפרת תנאי העסקתו – והוא יפסיד בה בוודאות.

אך מכל מאות הגברים, שכולם שרתו ביחידות קרביות וחלקם היו כבר תחת אש – האם לא ראוי שלפחות אחד (אחד!) מהם יהיה מוכן לעמוד בכל זה, ואף ימצא את האומץ לכך? אם יש כזה, כי אז אין ספק שניתן יהיה לגייס מהציבור הדמוקרטי בישראל את סכום הקנס שייגזר עליו, גם אם זה יהיה בגודל של מיליוני שקלים.

אינני דורש מהאיש להתנדב לתפקיד ההרואי – אין בכוונתי לשחזר על מקרהו של גיבור המבצע ב-1956, יהודה קן-דרור, ש"התנדב" לנהוג בג'יפ אל תוך מעבר המיתלה בסיני, תוך שהוא מושך אליו את אש המצרים ומגלה את מקומם. ברור גם, שגורלו של המאבטח לא יהיה כגורלו של קן-דרור, שלמעשה הוכרח לבצע את המעשה כנגד רצונו – ולאחר מכן נעזב, מדמם, במשך כשעתיים, וכעבור כחודש נפטר מפצעיו.

לא – במקרה הזה הנכונות למעשה חייבת לבוא ממנו. כמובן, כולנו נהיה מאחוריו, ונדאג לרווחתו ולשיקומו, כמיטב יכולתנו.

הקרבה למען המדינה, מישהו?

 

נסיון לינץ' בשרה נתניהו!

מדינת ישראל לא חסרה אירועים דרמטיים, אולם בימים האחרונים נראים מחזות שגם טובי הסופרים ותסריטאי הדרמה היו מתקשים לבדות, וגם בעלי הדמיון המפותח ביותר היו מתקשים להאמין שהם בגדר האפשר. רבות נכתב על העיוותים שלא ייאמנו באשר להיותו של מנהיג המדינה נאשם בעבירות חמורות, ונתמך בידי עבריינים מורשעים סדרתיים. לכן לא אכביר עליהם מילים, ואתייחס רק לאירוע הסוראליסטי שהתרחש בשבוע שעבר בפתחה של מספרה בתל אביב.

אך זה אישרה הממשלה תקציב נוסף בעבור טיפוח אישי למשפחת המלוכה, ואשת ראש הממשלה, הגברת שרה נתניהו, בחרה לנצל אותו באחד ממכוני הטיפוח היקרים בישראל, בכיכר המדינה. הדבר נודע בשערים, וכהרף עין התאספו במקום מאות אזרחיות ואזרחים, שביקשו למחות כחוק על החזירות, על האנוכיות והרשעות של המשפחה שמדרדרת לדעתם את מדינתם אל תהום הרודנות והפשע.

אפילו הכתבת החרוצה של ערוץ הטלויזיה היחיד הראוי להיכלל בקטגוריה של עיתונאות אלקטרונית, כאן 11, תיארה את האירוע בפאתוס השמור בדרך כלל לשחרור חיילים מהשבי. כדי למלא את זמן המסך, היא הגישה את המיקרופון לאחת המפגינות, שהתגלתה כ...

https://e.walla.co.il/item/3562601

דיון משפחתי על הפוליטיקה של נגיף הקורונה

:בן

:שווה קריאה

.זה מה שאני אומר מאז הבחירות

'ועוד הוא עושה פה הנחה קטנה לבנט וסמוטריץ

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9224757 

:גם ממליץ על הפרק המעולה הזה עם רחל עזריה
פרק 173: המדריכה למהפכה

:אני

שווה קריאה כן, אבל הפעם אני לגמרי לא מסכים

עוד פעם האיזון הקדוש? ("איזון" היא מילת מפתח ששלטה במשך שנים בערוץ 1; בכל פעם שהביאו עמדה מצד שמאל, ולא משנה כמה הייתה בקונסנזוס, ולא משנה איזו תמיכה רחבה הייתה לה - היו חייבים להביא עמדת נגד, בשם האיזון).

למען הפלורליזם - אני ממש בעד להשמיע דעות הפוכות.

אבל מי שיוצר מצג-שווא, כאילו יש דימיון בין הביביזם הדמגוגי, השקרי, האינטרסנטי, המונוליטי, העיוור, האלים, לבין קומץ המקללים מה"שמאל" - הוא זורה חול בעיניים.

ויכול להיות שהם צודקים ואנחנו טועים! אני לא שולל את האפשרות, ומכבד את מי שבעד נתניהו כי הוא חושב שהוא מנהיג דגול. ועדיין, המתודה של הביביסטים שקרית.

זה וואט-אבאוטיזם במירעו. (הוא ראה כמה קללות בטלפונים! אוי אוי אוי).

.כמו שאמר טראמפ - "אני מגנה את שני הצדדים"

Cheers,

Avner E.

עומר:

מסכים עם אבא. אני מכבד את עקיבא ויצא לי לדבר איתו כמה פעמים בהפגנות. אבל הדרך שבה הוא מציג עובדות פשוט אבסורדית. כשהעיפו אותו מערוץ 13 לפני ארבעה חודשים, בכתבה הראשונה שלו בהארץ הוא כתב שהמפגינים בבלפור דומים מאוד לנערי הגבעות. באמת??

הייתי שם כל ערב כמעט בזמנו ולא ראיתי שום דבר שדומה לנערי גבעות, חוץ ממרעישים וצועקים. אבנים על שוטרים? בקתבים? שריפות של כל רכב צבאיים? לא ראיתי. ניגשתי אליו באחת ההפגנות ושאלתי אותו אם הוא רואה כאן נוער גבעות. הוא ענה שהוא בא לראות תמיד בעיניים. מעניין, מאז לא ראיתי אותו שם. 

אזה השוואה זולה ומיותרת, מי שבהפגנות באופן עקבי יודע בדיוק מאזה צד מגיעה האלימות. או המשטרה או הימין שבאים לקלל ולהכות. רק אתמול נטפלו אליי מגבניקים בדיוק ב21:30 ולקחו לי את הסיר והכף בכח למרות שהפסקתי לתופף כי ב21:30 אסור. השוטר אמר שלא מעניין אותו ועם עם שניים חטף לי מהיד. אחר כך כבר התחילו לחלק דוחות לכולם, למרות שכולם גרים בטווח הקילומטר, בטענה של 2 מטר. אז אדון נוביק קצת התבלבל עם ההשוואות ההזויות שלו ועד שאנשים כולל הוא לא יגיעו ויראו בעיניים יום אחרי יום הם ימשיכו להפיץ שקרים שיש אלימים ויש קיצונים ויש ביביסטים בשמאל. אתמול ראיתי מול העיניים סמוי מרביץ לבחור בן 60 ועוצר אותו. על מה? גם הגרעין הכי קשה של בלפור אתמול סך הכל עשה רעש ורצה להפגין, לא להתעמת, לא לצעוק ימניים בוגדים וביבי תמות, ולא שום דבר אחר. להפגין. 

אם ההפגנות משרתות את ביבי או את מחנה השמאל, זה אני לא יודע ויכול להיות שאת הימין אם הסקרים לשם שינוי יהיו נכונים מתישהו. אבל לבוא ולבקר אנשים שלא עובדים כבר חצי שנה ובאים להפגין ולקרוא להם ביביסטים זה זול מאוד.

:עומר

אפילו קובי יעקבי, שהוא השוטר הכי מתון שם, ומנהל כל הפגנה בצורה טובה, ואני אחרי כל הפגנה אומר לו תודה ולילה טוב - הרים עליי ידיים אתמול, ועל כל מי שלא היה לרגע על המדרכה. זה לא אשמתו. יש הנחיות מלמעלה להפחיד מפגינים

:בן

.אוקיי. אתם לדעתי לגמרי מפספסים את המסר

נכון אולי הכותרת מטעה (זה חלק מהמטרה של כותרות) אבל אני קורא את הכתבה כניתוח די מדויק של המפה הפוליטית. 

לדעתי (ואולי אני לא הבנתי) נובק לא עושה פה שום ״איזון קדוש״. וזה ממש לא וואט אבוטיזם. הוא לא עושה את השוואה כדי להגיד: הנה תראו גם בשמאל יש שנאה קיצונית ולא רציונלית ולכן זה מאזן את השנאה מהימין. ממש לא. 

שוב, הוא סהכ מנתח את מצבו העגום של השמאל מרכז (ימין רך) שנופל שדוד לתרגילים פוליטים של נתניהו. ואם יש פה חול שנזרה אז הוא לכיוון העיניים של מאוכזבי כחול לבן-העבודה-מרצ שמחר יצביעו בנט וליברמן ובהצלחה לכולנו. 

״ואולם, בשם הכמיהה להחלפת נתניהו הביביסטים בשמאל מוכנים לקבל כל אלטרנטיבה, מופרכת ככל שתהיה. מי שחושב שממשלה של 61 אצבעות רופפות — בתוכן אלה של אביגדור ליברמן, של חברי המשותפת ומרצ ושל האוזר — תתפקד כמו שצריך, משלה את עצמו. מי שמגדף את אנשי השמאל אבי ניסנקורן, חילי טרופר ומיכאל ביטון, שמתפקדים כעצמות בגרונו של נתניהו, מתנהל ברגשנות ולא בשכלתנות.״

:עומר

מה זה "תתפקד כמו שצריך?" מישהו בממשלת אחדות הזאת מתפקד?

ממרץ היה צריך לתגבר את מערכת הבריאות. זה גם עודה וגן ליברמן וגם בן גביר יודעים

ולא לצעוק גוועלד כל ערב בחדשות על 800 חולים קשים

ממשלה של סמרטוטים. ביבי בראש וכולם נותנים לזה יד

החרדים עושים מה שבא להם ומתקהלים בפנים 1000 איש, ובסוף מאה מפגינים באוויר הפתוח מקבלים דוחות של 1000 שקל על 2 מטר. זו ממשלה מתפקדת? מעדיף את עודה ובנט ואפילו יאיר לפיד ולא את השכונה והמחדל הזה שהמשטרה והממשלה ומשרד הבריאות מנהלים יחד

:מזי

אפשר גם לראות את ההתפרקות של נושאיי תפקידים מקצועיים שעוזבים את המערכת, זה מאוד מדכא.

אני מודה על מצבינו הטוב, אבל המצב הפוליטי והחברתי פה עושה לי דיכאון .

:עומר

מי שלא עובד כבר חצי שנה, או נכה, או אחות שחוקה, או מלצר עייף, או בעל צהרון לא יכולים כרגע בשום מובן לעסוק בלתכנן איך להרכיב קואליציה חברתית עוד 10 שנים. הם עסוקים בלחזור לעבוד ולנשום, אם נתי של נעה שמצביע ליברמן/בן גביר הגיע לבלפור להפגין כנראה שקורה פה משהו גדול יותר ממםה פוליטית וכן סיפוח או לא סיפוח. הם הורסים את הכלכלה ואת החיים של החלשים ואת מוסדות המדינה מהיסוד, במסווה של טיפול בריאותי. זה בהרבה יותר חמור כרגע מכל מגדף שמאלני או ימני שהחיים שלו קרסו. וגם מי שלא קרס מותר לו להתאכזב אחרי ששיקרו לו ולהצביע למי שהוא רוצה, חלק עודה, חלק בנט וחלק מרצ וחלק ליברמן.

ושוב לא הכל זה מפה פוליטית והסקרים של עמית סגל הקאחבה הזה. אנשים קורסים, מתאבדים, נשים נרצחות, תלמידים לא לומדים, עסקים קטנים בחובות של מיליונים, הקופה הציבורית מתרוקנת, זה לא הזמן לחשוב על קולות ועל עוד מערכת בריאות. זה הזמן לשקם

:בן

מצוין. תפגין. לרגע לא אמרתי שלא. 

רק שאם אתה רוצה לשקם ושיתעסקו בכל הזוועות מתוך המציאות שאתה מתאר פה (ואני מסכים) אז לדעתי כן צריכה לעניין אותך המפה הפוליטית

:עומר

בחירות שיעלו מילארדים לא יתרמו לשיקום. המשבר צריך להוביל חכים להגיד עד כאן הכלכלה קורסת, יותר חשוב אוכל ופרנסה של המצביעים *שלנו* (ערבים, חרדים, מתנחלים, ימניים, שמאלנים) ולהגיש אי אמון ולהתחיל לעבוד

אם בסוף בסוף מעניין את עודה רק לכבוש מחדש את ישראל ולא שערבים יעבדו ויאכלו, ואת בנט רק ישראל השלמה ולא שמתנחלים יתפרנסו קודם כל ויהיו בריאים, ואת הורוביץ רק החזרת שטחים קודם כל ולא מערכת בריאות תקינה וכלכלה עובדת, ואת מיקי זהר רק חיסול הדמוקרטיה גם אם ביביסטים לא יעבדו עכשיו שלוש שנים וייגמר הכסף, אז באמת שעדיף לרדת מהארץ. אני לא מאמין שזה המצב ולכן הם צריכים לשבת יחד ולהדיח את מי שלא עובד למען הציבור ופועל ממניעים אחרים. מטילים סגר על עסקים קטנים בגלל הפגנות. באזה עוד מדינה אוכלים מהכיס לאנשים כדי למנוע זכויות דמוקרטיות במכוון ובגלוי?

:בן

אתה אופטימיסט. הלוואי ופוליטיקה תעבוד ככה

:עומר

פולטיקה בימי שגרה. כרגע יש מיליון מובטלים ובור בביטוח לאומי שלא היה אף פעם, ורהמ עם שלושה כתבי אישום. התסריט כל כך הזוי שאולי גם הפוליטיקה תתאים את עצמה על מנת להמשיך להתקיים בעצמה

:אני

כל הכבוד לכם, שיש לכם כח לדון ולהעלות טיעונים ענייניים, ממש דיבייט אמריקני (לא בצחוק). ולהקליד על המכשיר המעצבן הזה. אני כל כך גאה בשניכם! באמת. וכל הכבוד על התקווה ועל האופטימיות. לי כבר אין כוח... מחכה למהפכה. בהצלחה.

:בן

:עונה פה גם לאבא

איך ההפך משיקול טקטי הוא ״השיקול המוסרי?״ לא לקלל, להכפיש ולהשתתף דה לגיטימציה לכחול לבן/עבודה/מרצ שיוצאת מבלפור זה לא מוסרי? אני מבולבל. 

לרוב העם דעות ימין. נקודה. 

עכשיו השאלה אם נלחמים על ניסיון להדוף את אחד המנהיגים היותר מסוכנים שהיו פה (לדעתי). או לשרוף את המועדון (47 מנדטים בבחירות האחרונות) ולתכנן לטווח הארוך-לא ביטחוניסטים, הטיקט החברתי, שמאל כלכלי (יש עוד דבר כזה?),  סיום הכיבוש מהאופוזיציה? וכל זה באקלים של ממשלת ימין-דתית-חרדים רחבה. כאמור, בהצלחה.

:אני (בוואטסאפ)

חששתי שלא תבין אותי, למרות שדיברנו על זה בשישי. הטקטי הוא לחלוטין לא ההפך ממוסרי. ולרגע לא טענתי שאתה או תומכי כחול לבן לא מוסריים. פשוט, יש פה שני שיקולים... די, נמאס מהמכשיר הזה, עובר לאימייל.

:אני (באימייל)

לגמרי לא התכוונתי שתומכי כחוללבן (שאני לא ביניהם), לא התכוונתי שהם לא מוסריים, חלילה.

פשוט, יש כאן שני שיקולים, שבמקרה הזה כנראה מתנגשים: להיות או לו להיות? מה יותר נעלה, לשאת באורך רוח חיצי גורל אכזר... (לא זוכר את ההמשך מ"המלט"). בקיצור, להמשיך להפגין נגד נתניהו (שזה מה שהשיקול המוסרי אומר), למרות שזה עלול להוריד לנו נקודות במרכז, כי מאשימים אותנו בהפצת מחלה; או לעשות הפסקה, כדי להרוויח לגיטימציה (שיקול טקטי).

Cheers,

Avner E.

:בן

.שוב לא, לא ולא

לרגע לא שמתי על המזאנים את: הפגנות=אשמה בהפצת מחלות מול הפסקה כדי להרוויח לגיטימציה. 

אני יוצא נגד הדה-לגיטימציה בתוך מחנה המרכז שמאל שמופנת כלפי מי שמנסה להדוף ממשלת ימין רחבה ומפוררת די בקלות את המחנה. זה בדיוק מה שנובק כתב עליו- ביביסט משמאל זה לא לנתק את הרגש ולהגן על ה(אידיאולוגיה?) או מה שזה לא יהיה בכל מחיר. ואוקיי יכול להיות שאם הייתי חסר אמצעים לגמרי, ועל זה אני מודה לכם, לעצמי ולאלוהים (וזה לא שהמשבר לא פגע בי) היה לי יותר קשה לנתק את הרגש. 

לגיטימי להתאכזב מהמהלך של אחרי הבחירות. אולי אני נאיבי אבל אני מנסה לנתק את הרגש ולבחון את זה רציונלית ולכן כל ביקורת שיש לי היא כלפי הצד הביביסטי בממשלה ואני חושב שנכון לעשות את ההפרדה (זאת דעתי ואולי אני טועה). 

:אני

כל הכבוד, בן... על הניסוח, האיפוק והענווה.

אז אני לא הבנתי אותך, ולא להיפך. חשבתי שאתה בעד לשפר את הלגיטימציה, וטעיתי.

הטיעון שצריך להישאר בממשלה כי האלטרנטיבה גרועה יותר - הוא טיעון רציני מאד.

אני ממש לא יודע מה יותר גרוע בשביל כחוללבן - לפרוש או להישאר. הם מחזיקים את העמודים בבית בוער; אם יעזבו אז הבית יפול, אם יישארו אז הוא יחזיק עוד כמה דקות... עד שיישרפו ביחד איתו. או שאולי תהיה בסוף רוטציה (מישהו עדיין מאמין?)

אני מתכוון, ההבנה שלי בפוליטיקה ובחיזוי העתיד לא מספיקה כדי להתיימר (כמו רוב הטוקבקיסטים, והפעם באמת מימין ומשמאל בלי הבדל) לדעת מה יתברר כיותר טוב (או פחות גרוע). מותר להגיד: לא יודע.

אני רק חושב שצריך לבקר את נוביק על השימוש במונח ביביסט. זה מטבע לשון שיש לו משמעות די ברורה כבר - מישהו חסר עיניים ואוזניים ובעיקר מה שביניהם. (ואנשים כמו סבא וסבתא לגמרי לא בקטגוריה הזאת - בשבילם נתניהו הוא ברירת-מחדל, לא משיח ולא מלך).

Cheers,

Avner E.