?האם יוכרע חמאס, ואם כן – כיצד

(פורסם: https://naamoush.wordpress.com/2024/01/19/איך-לנצח-את-חמאס/)

.מלחמת השבעה באוקטובר נמשכת כבר מעל 100 ימים

מעניין לציין, שמלחמת אוקטובר אחרת, שבמהלכה כבש צה"ל את כל סיני (ב-1956), נמשכה כ-100 שעות (אם סופרים את משך הקרבות עצמם; כ-50 שעות נוספות נדרשו כדי להשתלט ללא קרב על שארם אל-שייח ועל ראס נצראני ולהסיר את המצור על מצרי טיראן). גם אז הכריז ראש הממשלה (דווקא איש רציונלי ומרחיק ראות בשם דוד בן-גוריון), שהמלחמה תביא ל"מלכות ישראל השלישית"; באירוניה של ההיסטוריה, המלחמה הנוכחית אולי תסתיים באקורד דומה: יום אחד בלבד אחרי ההכרזה הפומפוזית – ארה"ב וברה"מ כפו על בן גוריון להודיע שישראל תיסוג מכל חצי האי.

ביבי, בניגוד ל-BG, עדיין מתעקש שהלחימה בעזה תימשך עד שיושגו כל מטרותיה: השמדת היכולת הצבאית של חמאס, שחרור כל החטופים, והשבת השקט ליישובי עוטף עזה והגליל העליון.

בפוסט הזה ננסה ללמוד מההיסטוריה של מלחמות בעת המודרנית, האם צבא סדיר מסוגל בכלל להכריע אויב כמו חמאס בזמן ובמחירים סבירים; ואם כן, האם האסטרטגיה שבחרה ישראל היא המתאימה להשגת המטרה.

הערה מושגית: מקורה של המילה "אסטרטגיה" בשפה היוונית, שבה המילה סטרטגוס, στρατηγός פירושה "מפקד הצבא". אולם במינוח המודרני, המונח אסטרטגיה מציין "דרך פעולה נבחרת", ולאו דווקא בתחום הצבאי. לכן חשוב להדגיש, שבמסגרת הדיון שלנו המונח אסטרטגיה אין פירושו הדרך שנבחרה כדי לכבוש שטח מידי האויב, או כדי להשמיד כוח צבאי – זוהי טקטיקה. אסטרטגיה היא דרך הפעולה הכללית להשיג מטרות שהוגדרו לצבא – האם לנקוט בכיבוש שטח, בהפצצה מהאוויר או בארטילריה, בהרס של תשתיות, בהשמדה של כוח צבאי, בפגיעה באזרחים (מכוונת או לא מכוונת), בחיסול מנהיגי האויב, או בשילוב של כמה מהדרכים שלעיל.

לפני שנצלול לפרטיהן של האסטרטגיות ושל יישומן במלחמות המודרניות, כדאי להזכיר כמה מעקרונות המלחמה שגיבשו מספר הוגי-דעות חשובים. החל מסון-דזה, הסיני בן המאה ה-6 לפני הספירה (לפני 2,500 שנה), בספר הקלאסי שנלמד עד היום, "אמנות המלחמה"; דרך קארל פון-קלאוזביץ, הגנרל הפרוסי בן המאה ה-19; ועד באזיל לידל-הארט, הבריטי בן המאה ה-20, אבי "הגישה העקיפה". לדעתנו, המכנה המשותף בין הוגים אלה הוא העיקרון החשוב לענייננו, והוא: שכדי לנצח אין בהכרח צורך להשמיד את האויב, או לכבוש את ארצו; אם לסכם זאת במשפט אחד בעברית של ימינו, יש צורך רק "להוציא לו את החשק להילחם". כך מנסח זאת סון-דזה: "לכידה של האויב עדיפה על הבסתו"; ולידל-הארט: "הקרב מוכרע במוחם של המפקדים היריבים, ולא בגופם של החיילים". בהמשך הפוסט נראה שמה שתורגם מספרו של סון-דזה כ"לכידה" זהה למושג שייקרא אצלנו "אכיפה" – וזאת בניגוד ל"תבוסה". אכיפה פירושה – שכנוע האויב להניח את נשקו, ואילו "להביס" פירושו להילחם "עד הסוף" – מהלך שמעלה את מחיר המלחמה, בחיי אדם ובתשומות אחרות, לשני הצדדים.

הדרך הנכונה ללמוד מההיסטוריה איננה סתם ללמוד מה היו האירועים, מתי התרחשו ובידי מי, אלא לשאול את השאלות הרלוונטיות לעניין יעילותן של אסטרטגיות, ולנסות למצוא להם תשובות בכרוניקה של המלחמות. השאלות החשובות הן: מה היו מטרות המלחמה? מהי האסטרטגיה שנבחרה כדי להשיג את המטרות? האם המטרות הושגו, ומה אפשר ללמוד מהשאלה אם האסטרטגיה מתאימה להשגת המטרות.

רוברט א. פייפ, Robert A. Pape

לצורך כך נעיין בספר שכתב רוברט פייפ (Pape), חוקר מדע-המדינה שהתמחה במדיניות ביטחון ויישומה בסכסוכים בעולם, ובפרט בתקיפות מהאוויר ובטרור. פייפ הוא מרצה באוניברסיטת שיקגו, ובעבר גם לימד בבית הספר של חיל האויר האמריקני. שם הספר הוא:
Bombing to Win: Air Power and Coercion in War , והוא תורגם לעברית בשם "להפציץ כדי לנצח" בידי גרשון גירון ויצא בהוצאת "מערכות" של משרד הביטחון, בשיתוף חטיבת תורת ההדרכה באגף המבצעים של צה"ל.

בספרות הצבאית המקצועית משויכות אסטרטגיות שונות להוגים צבאיים שפיתחו אותן. בספרו של פייפ מוזכרות בעיקר ארבע אסטרטגיות להשגת מטרות לחימה (ושוב, לאו דווקא בקרב ספציפי, אלא במלחמה הכוללת בין מדינות או בין מדינה לבין צבא גרילה או ארגון טרור). להלן האסטרטגיות:

ענישה: תקיפה של יעדים אזרחיים, בעיקר בערים גדולות. הוגדרה בעיקר בידי ג'וליו דואֶה (Douhet), אחד מראשוני המתכננים של הפעלת כוח אווירי, בתחילת המאה ה-20.

איום בהסלמה: תקיפה "בקטנה", והגדלה הדרגתית של ההיקף מתוך ציפיה שהאויב יבין את הרמז וייכנע. הוגה: תומס שלינג (Schelling), זוכה פרס נובל לכלכלה (ביחד עם ישראל אומן).

שלילת יכולת: חיסול כוחו הצבאי העיקרי של האויב, עד למצב שברור לו שהמשך הלחימה חסר סיכוי.

עריפה: חיסול אישי של מנהיגי האויב ומרכזי השליטה. הוגה עיקרי: ג'ון ורדן ה-3 (Warden), אחד מהמתכננים של מערכת "סופה במדבר" נגד עיראק, 1991.

בספרו, פייפ סוקר את כל המלחמות העיקריות במאה ה-20, בניסיון ללמוד מה עובד ומה לא עובד בדרך להשגת המטרות. הוא מסתמך על כמה מאות מחקרים שנעשו על מלחמות אלה, ומביא מאות הפניות לעדויות מפורטות. פייפ אף מאתגר את מסקנותיו ע"י בחינה של דעות מנוגדות לשלו.

אז בואו ניגש מיד אל השורה התחתונה, הרלוונטית בעיקר למלחמה הנוכחית ברצועת עזה. בהתבסס על המקרים הרבים שהוא סוקר, פייפ טוען שהרג מסיבי של אזרחים, וגם חיסול של מנהיגי האויב – מעולם לא הצליחו באופן מובהק להשיג ניצחון במלחמות מודרניות. האסטרטגיה היחידה שיעילה כמעט בכל הסכסוכים היא – שלילת היכולת (הצבאית).

כיאה לאיש מדע, פייפ גם פיתח תאוריה, שמתיימרת לא רק להסביר מדוע שימוש באסטרטגיה הזו הצליחה ואחרות נכשלו, אלא גם לנסות לנבא אם שימוש באסטרטגיה כזו או אחרת תהיה יעילה במלחמה ספציפית. פייפ הפעיל את התאוריה שלו על מלחמות עבר, ונתן לעצמו ציון "עובר" אם התאוריה הצליחה לנבא את התוצאה, כלומר אם יש מתאם בין הניבוי של התאוריה של פייפ (הצלחה או כישלון של אסטרטגיה להשיג את מטרות המלחמה) לבין מה שקרה בפועל. פייפ מביא בספרו ניתוח של ארבעים מלחמות, וטוען לשיעור הצלחה של 93% של התאוריה שלו בניבוי תוצאת המלחמה לאור האסטרטגיה שנבחרה. לאמור, רק ב-3 מקרים מתוך ה-40, התוצאה שהתאוריה שלו חזתה (הצלחה או כישלון של האסטרטגיה), הייתה שגויה.

מתוך שפע המקרים שאותם חקר פייפ, נביא רק שלוש דוגמאות ממלחמת העולם השנייה, וכן מספר דוגמאות מהמלחמות באזורנו.

אזרחים בריטים מתגוננים מפני הפצצות הגרמנים במנהרה של הרכבת התחתית (מקור: ויקיפדיה)

במערכה שניהלה גרמניה הנאצית כנגד בריטניה (1940-1941), בחרו הגרמנים בהפצצות על ריכוזים אזרחיים בבריטניה. כ-44 אלף אזרחים נהרגו בהפצצות, אולם הפגיעה ביכולת הצבאית הבריטית הייתה בינונית; ועל כן התאוריה של פייפ חוזה שבריטניה לא תיכנע, מה שאכן קרה בפועל. גם בהמשך המלחמה (1944-1945) תקפה גרמניה ערים בריטיות באמצעות פצצות מעופפות ורקטות אימתניות (V-1, V-2), אולם למרות הפגיעות באזרחים (כ-9,000 הרוגים), הפגיעה ביכולת הצבאית הייתה נמוכה, וגם אז בריטניה לא נכנעה – בהתאמה לתאוריה של פייפ.

העיר דרזדן לאחר הפצצות בעלות הברית (מקור: ויקיפדיה)

בהמשך המלחמה נגד גרמניה, בחרו גם בעלות הברית באסטרטגית דואֶה, לאמור הפצצה מסיבית של ערים גרמניות (המבורג, דרזדן, קלן, דרמשטאדט, ברלין ועוד) בהן נהרגו כ-330 אלף אזרחים גרמנים, מתוך תקווה לפגוע במוראל האזרחי ובתעשייה הגרמנית. האסטרטגיה נכשלה – לא מפני שגרמניה לא הפסידה במלחמה – היא אכן הובסה; אבל היא לא נאכפה לסיים את המלחמה, אלא נלחמה "עד הסוף" – עד שהצבא האדום מזה וצבאות המערב מזה כבשו את ברלין, במחיר עצום של אבדות לשני הצדדים.(*)

חיילים סובייטים תוקפים את הצבא היפני במנצ'וריה, 9 באוגוסט 1945 (מקור: ויקיפדיה)

סיומה של אותה מלחמה בחזית המזרח היה כאשר יפן נכנעה לבעלות הברית. על פי התפיסה המקובלת, הדבר קרה בגלל אירוע אחד עיקרי – הטלת שתי פצצות הגרעין על הירושימה ועל נגסאקי, ב-6 וב-9 באוגוסט 1945. אולם פייפ מאתגר את המיתוס הזה, ומתבסס על שורה של עובדות ומחקרים. מסתבר שעוד לפני השימוש בגרעין, בעלות הברית תקפו בפצצות תבערה כמעט את כל הערים הגדולות ביפן (64 ערים מתוך 66), ובעשותם כך הרגו כ-800 אלף אזרחים יפניים; זאת לעומת בין 120 ל-200 אלף אזרחים שנהרגו באמצעות פצצות האטום. עד אז, השלטון היפני, קרי: קבינט המלחמה וראשי הצבא, אפילו לא שקלו את אופציית הכניעה. גם יומיים לאחר הירושימה, הקיסר היפני וחלק מהשרים ביקשו לשקול כניעה חלקית, אבל ראשי הצבא לא הסכימו – וביפן של שנות הארבעים לא ניתן היה לקבל החלטה כזאת ללא הסכמת הגנרלים. מה שהביא לשינוי דעתם, קרוב לוודאי, לא הייתה הפצצה השנייה (הפחות יעילה); אלא העובדה שבבוקרו של אותו יום, ה-9 באוגוסט, תקפו 80 דיוויזיות של הצבא הסובייטי את יחידות העילית של הצבא היפני (צבא קוואנטונג) במנצ'וריה שבסין. אז הבינו המפקדים היפנים, שכנגד הכוח הסובייטי האדיר, בצירוף הצבא האמריקני שהיה כבר מוכן לפלוש לאיי יפן – אין להם סיכוי להחזיק מעמד אפילו מספר שבועות, עד שיחדשו את המלאים החסרים ויפצו על אבדותיהם (תקווה שהייתה להם קודם לכן). על כן הם העדיפו להיכנע, והפעם – ללא תנאים.

במלחמת לבנון הראשונה (1982), המטרה העיקרית של ישראל הייתה לסלק את אש"ף מלבנון. היא בחרה לשם כך אסטרטגיה של פגיעה משמעותית בכוחו של אש"ף בדרום לבנון ובביירות, בנוסף להשמדת הכוחות הסורים בלבנון. האסטרטגיה הצליחה, ואש"ף נאכף לעזוב את לבנון לתוניסיה (מה שהתרחש אחר כך, הקמתו של חיזבאללה וההתבוססות בבוץ הלבנוני במשך 18 שנה, הוא סיפור אחר). גם התוצאה הזו תואמת את התאוריה.

במלחמת המפרץ ("סופה במדבר", 1991) שיגרה עיראק 39 טילי סקאד לישראל, בניסיון לגרור אותה להתערב במלחמה, ובכך לפורר את הקואליציה שנבנתה כנגד עיראק (קואליציה שכללה מספר מדינות ערביות). הייתה פגיעה מסוימת באזרחים – 77 מהם מתו, רובם מהתקפי לב ומחנק ממסכות האב"כ, ושניים מהם נהרגו מטילי הסקאד; וכן נגרם נזק רב לבניינים. למרות זאת, מטרת התקיפה נכשלה (כפי שחוזה התאוריה של פייפ), וישראל לא נגררה למלחמה.

אז מה למדנו, באשר למלחמה הנוכחית?

נראה לנו שאילו שאלנו את פייפ לדעתו על סיכויי ההצלחה – הוא היה מנבא שהתקווה להביא לחיסולו של חמאס באמצעות הרס מסיבי של הרצועה נידונה לכישלון; ושהסבל שנגרם לאוכלוסייה האזרחית לא יביא להתקוממות עממית כנגד חמאס, ולבחירה בהנהגה חלופית.

ואכן, במאמר שהתפרסם בחודש שעבר במגזין "Foreign Affairs" (**), טוען פייפ בדיוק את זה. לדעתו, הדרך היחידה האפשרית לנצח את חמאס היא פגיעה משמעותית במפקדת הארגון, ויצירת חיץ של אינטרסים בינו לבין האוכלוסייה האזרחית. אבל לטענתו של פייפ ישראל עושה בדיוק את ההיפך, והתוצאה משתקפת בסקר שנעשה בעזה באמצע בנובמבר. 76 אחוז מהנשאלים תמכו בחמאס, וזאת לעומת תמיכה של 27 אחוז לפני המלחמה.[11] הטענה מתאימה כמובן לתאוריה של פייפ, שהדרך לאכוף את חמאס היא שלילת יכולתו הצבאית של הארגון, באופן שתגרום לאנשיו הנותרים להבין שסיכוייהם לנצח אפסו, ולהניח את נשקם.

שכונת אל-רימאל בעיר עזה, 9 באוקטובר 2023 (מקור: ויקיפדיה)

האם זה יקרה? אנחנו בספק רב. מפקדי חמאס כבר הוכיחו, שאפילו פגיעה חמורה בכושרו הצבאי, כולל חיסול של רוב יחידותיו לא מביאה לביטול יכולתם להמשיך להילחם. אולי באופן זמני, אבל בוודאי שלא בעתיד. אמנם, חמאס היה השליט הבלעדי ברצועה באמצעות מנגנונים אזרחיים; אולם הזרוע הצבאית שלו היא למעשה כוח גרילה, שמשאביו מצומצמים ושאינו נשען על תשתית פיזית רחבה (עיר המנהרות היא אמנם תופעה ייחודית וכנראה חיונית להישרדות חמאס, אולם היא קשה מאוד להריסה בזמן מוגבל). כוחות גרילה, על פי מחקרו של פייפ, פחות מושפעים מהרס של תשתיות מאשר צבא סדיר. חמאס מסוגל להמשיך להילחם במסגרות קטנות, בשימוש בנשק קל ונ"ט, ללא שריון וחיל אויר, ובשימוש בארטילריה מייצור עצמי, הניתנת לחידוש. בנוסף לכך, נכונותו לגרום לסבל נוראי לתושבי הרצועה, ונכונותם של התושבים עצמם לשאת בסבל זה מבלי שיתקוממו בפועל (בין אם אינם מעוניינים או אינם מסוגלים להתקומם) – מאיינת את התקווה ללחץ על ראשי חמאס מצד האוכלוסייה.

לידידינו האמריקנים יש אינטרס מובהק לחסל את חמאס, בעיקר משיקולים בינלאומיים קרים של מאבק כנגד הציר הרוסי-איראני. למרות זאת, הם ציוו על ממשלת ישראל להעביר סיוע חומרי לאוכלוסייה העזתית, מפני שהם מבינים את מה שממשלת ישראל מתעלמת ממנו – שהרעבה של אזרחים לא תורמת מאומה להשגת המטרה.

כאמור, אין מטרתה של רשימה זו לדון בשאלה אם המלחמה בחמאס מוצדקת; מוסכם על כולנו שאחרי המתקפה של ה-7 באוקטובר (ובלי קשר למידת הברוטאליות של מעשי הטבח והאונס – אנחנו מנסים לשים את רגשות הזעם בצד, גם אם זה קשה – אלא רק מעצם הנזק הביטחוני והכלכלי שהיא גרמה), יש הצדקה מלאה למלחמת חורמה כנגד חמאס. השאלה שנידונה כאן היא רק: האם דרך הפעולה שנבחרה מתאימה להשגת המטרות.

ועוד לא אמרנו דבר על הלחץ הבינלאומי על ישראל, בגין המחיר שבו יושג הניצחון על חמאס, אם יושג; על המחיר הכלכלי של המלחמה בטווח הארוך; ובעיקר לא בשאלה מי יופקד על ניהול הרצועה, ביום שאחרי שחמאס יובס – אם בכלל. עסקנו רק בשאלה, האם הדרך שבחרה ישראל לטפל בבעיה, קרי: כיבוש פיזי של הרצועה, אחרי הרס מסיבי מהאוויר ומהקרקע, ונכונות ללחוץ את האוכלוסייה האזרחית – יכול להביא להשגת מטרה ביטחונית, בדמותו של שקט במידה כלשהי בעתיד הקרוב.

---

(*) בסוף המלחמה נגד הנאצים, בעלות הברית גרמו לפגיעה אנושה ביכולת הצבאית של גרמניה, והתאוריה של פייפ חוזה שבמקרה כזה גרמניה תיכנע; זה לא קרה, וזהו אחד משלושת המקרים היחידים (מתוך 40 שהוא בדק) בהם התאוריה שלו נכשלה.

(**) Pape, Robert A. “Israel’s Failed Bombing Campaign in Gaza: Collective Punishment Won’t Defeat Hamas”. Foreign Affairs, December 6, 2023