Showing posts with label גדעון לוי. Show all posts
Showing posts with label גדעון לוי. Show all posts

Monday, January 21, 2019

למי אצביע בבחירות הקרובות

הבחירות הבאות עלינו ל(השלם את המשפט) הן "הגורליות ביותר בתולדות המדינה", וכך זה כבר כמעט שבעים שנה. (מסתבר, שהגורליות של הבחירות היא פונקציה מונוטונית עולה; אבל נעזוב-זה).
אם כך, למי להצביע?
בבחירות הקודמות הצבעתי לרשימה הערבית המשותפת. ההתלבטות שלי היא בדרך כלל בין חד"ש לבין מרצ, וההכרעה היא תמיד לטובת חד"ש, פרט לנפילה זמנית ב-1992. אז, הצבעתי למרצ כמחווה לאשתי היקרה מזי – מפני שלא רציתי להצביע בכלל; (תיכף תראו איך ההיסטוריה חוזרת באופן מפתיע). כזכור, המועמד המוביל לראשות הממשלה אז (שאכן נבחר) היה יצחק רבין, ולא התלהבתי מהרעיון שהוא יהיה הראש. העובדה שכעבור שלוש שנים הוא נרצח, לצערי הרב, לא שינתה את דעתי על מנהיגותו.
היום, 80 יום לפני הבחירות, עדיין לא ברור סופית מי תהיינה המפלגות – אנומליה ישראלית בפני עצמה. על כן פנים, לאחר עזיבתם את הרשימה המשותפת של כל מי ששמו חנין  – אין לי עוד שום סיבה להצביע לה, עם כל הסימפטיה שיש לי למיעוט הערבי בישראל, לבעיותיו ולסכסוך הציוני-פלסטיני בכלל. דב חנין היה הסיבה העיקרית להצביע לרשימה – פרלמנטר מצטיין על פי כל הדעות בקשת הפוליטית, וגם מייצג נאמנה את דעותי. חנין זועבי, למרות לאומניותה שדוחה אותי – אני הסכמתי לחלוטין לכל מה שאמרה בעברית. ערבית אינני מבין, ועל כן ייתכן שלאוזניים ערביות היא אמרה דברים מעט שונים, אולי יותר לאומנים. בזה היא לא שונה משום פוליטיקאי. מאד רציתי אותה בכנסת, למרות, ובעצם בגלל, הפרובוקציות הרעננות והאפקטיביות שלה. בניגוד ל-99% מכם, ואפילו לאחדים מחבריה למפלגה, אני דווקא חושב, למשל, שפרשת הספינה "מרמרה" היא אחת מפסגות פעילותה הפוליטית. בעיני היא הדגימה את הגזענות של רוב היהודים ואת חולשת טיעוניהם. הפושעים בפרשה הזאת היו לוחמי השייטת, ולא פעילי המחאה, גם לא זועבי. עכשיו גם היא לא תהיה ברשימה, ונשארה שם חבורה של איסלאמיסטים, שחלקם חשוכים בדיוק כמו היהודים החשוכים, של לאומנים ערבים שגם לא התבגרו (זחאלקה – עכשיו נודע לי שאפילו הוא – כבר לא שם...); וגם אחמד טיבי, משה דיין של הערבים (לטוב ולרע) – עזב.
על המחנ"צ, "יש עתיד" ושאר מפלגות הימין הישנות והחדשות, אין טעם להכביר מילים.
בני גנץ, מפלגת הטרנד החדשה – אני מניח שאניני הטעם הפוליטי (כמוני) לא נמשכים אליו בגלל שהוא שותק. אכן, מוזר הדבר, ששלושה מתמודדים בכוח בבחירות הקרובות, ששלושתם היו כמוהו רמטכ"לים, ושלושתם אפילו היו כבר שרי בטחון (! –כפי שציין בחכמה עמית סגל, העיתונאי הימני המבריק) – שלושתם בקושי עוברים את אחוז החסימה. ואילו גנץ הרמטכ"ל לשעבר שלא עשה עדיין דבר בזירה הציבורית – מקבל בסקרים מספר דו-ספרתי של מנדטים! זה כשלעצמו מלמד, שהציבור רוצה משהו חדש, יותר מכל דבר אחר. אם הוא שותק, בגלל שכל מי שאמר משהו, בשיח הציבורי הרדוד העכשווי – נידון מיד לצליבה ציבורית – זה בסדר גמור מצדי. הבעיה שלי איתו היא אחרת – המפלגה שלו היא פשוט עוד מפלגת ימין, שכוחה ברקורד המוכח שלה בדפיקה של הפלסטינים ובהנצחת הסכסוך. אין לי בעיה עם האישיות שלו או עם הטקטיקה שלו – אלא עם האידיאולוגיה (גם אם לכאורה אינה קיימת – גם זו חלק מאידאולוגית הימין שלו).
אז מי נשאר?
אז זהו, שזה לא ממש משנה. מוזר, לא? המשיכו לקרוא!...
במשך זמן רב הלכה והתגבשה אצלי ההכרה, שההצבעה בבחירות, למרות הדימוי שלה כ"חובתי האזרחית", "זכות שהיא חובה", "חגיגה דמוקרטית" – היא דווקא הפעולה הפחות משמעותית שיכול אזרח לעשות כדי להשפיע על המדינה שבה הוא חי. תחשבו על זה: בהנחה שסך כל הקולות הכשרים מונה 4,210,884 , החלק היחסי של קול כשר אחד הוא 0.000024% - אפשר לקרוא לזה "פרומיל וחצי של בטל בשישים" או "בטל בשישים לחלק לשבעים אלף". שיעור די קטן. תאמרו: אז מה, אם כל אחד יגיד את זה, אז איש לא יצביע! – אבל זה בדיוק העניין, שלא כל אחד אומר את זה! אם הצלחתם לשכנע אפילו 100 אנשים לעשות משהו – לא משנה אם זה להצביע למפלגה מסוימת, או להימנע מהצבעה – אז כבר עשיתם משהו הרבה יותר משמעותי מאשר ההצבעה שלכם אישית. אבל כרגיל, רוב האנשים אינם רציונליים (כפי שהוכיח מיכאל כהנמן, וזכה על כך בפרס נובל לכלכלה – שמיד נוכס לישראל למרות שהוא גר כבר כ-40 שנה בארה"ב), ולכן הם מעדיפים את התחושה הנעימה שהם משפיעים משהו, שהם מקבלים מהמעשה חסר-המאמץ של ההצבעה – מאשר לעשות משהו באמת משמעותי, דבר הכרוך במאמץ רב.
(אגב, זה קשור לעובדה המצערת מאד, שלקבל תחושת ביטחון, חשוב יותר לרוב האנשים מאשר לקבל – את הביטחון עצמו. גם את זה הוכיח כהנמן, בשורה של ניסויים מדוקדקים בפסיכולוגיה חברתית).
מפלגה שמדגימה את זה יפה, לאורך שנים, היא ש"ס. במשך מספר עשורים (אולי להוציא את השנים האחרונות) פעיליה פוקדים בתים בזה אחר זה, ולא לפני הבחירות אלא בכל ימות השנה. הם מרימים הופעות של רבנים ומוקיונים-של-חזרה-בתשובה, לעיני עשרות אלפים, מקיימים מנגנונים משומנים של צדקה, גמ"חים, סידורי עבודה – וזה עובד. זה מאמץ מתמשך, קשה, אבל לא "סיזיפי" – הם בסוף נשארים למעלה. העובדה שהם מבטיחים לחסידיהם השוטים חיי עולם הבא או קמעות לרפואה והצלחה – לא מעלה ולא מורידה לצורך הטיעון שלי. מה שחשוב הוא, שזאת פעולה משמעותית באמת, כי היא משפיעה על המונים. השמאל בדורות האחרונים מעדיף לנקוט בדרך הקלה, יחסית, של התכנסות בכיכרות ושירי שלום, וללכת הביתה בתחושה ש"עשינו משהו", בשעה שבקושי הצליחו לשכנע קומץ של משוכנעים כבר. כך לא מנצחים בחירות.
כלומר, המעשה המשמעותי שיש לעשות אינו ביום הבחירות, אלא בזמן שבין הבחירות: לכתוב בלוגים, פוסטים, אפילו טוויטר ופישטיגרם, להתווכח, לארח חוגי בית, לכבוש צמתים, לארגן הפגנות אמיתיות ולא רק "עצרות". אפילו "פעולה ישירה" וחסימות כבישים, דברים שמובילים למעצר – כל מה שהשמאל המפונק כבר מזמן שכח. את כל זה אנחנו לא עושים. אבל אנחנו מצביעים בבחירות, (ממלאים את "חובתנו" האזרחית!), אז אנחנו בסדר.
על כן, אין זה משנה בכלל (ליתר דיוק, זה לא משנה ב- 99.999976%) למי אצביע. ולכן, ולו רק כדי להמחיש את האבסורד בכך שאין זה משנה – אנהג כמנהג החרדים: חובה עליך להצביע "ככל אשר יורוך". אני אצביע למי שהרב שלי יורה לי!

אז עכשיו, כל מה שנותר לי זה למצוא רב.

יש לי! רב נערץ. האמת, אני חושב שהערצה היא רגש פרימיטיבי – ולכן אני לא מעריץ אף אחד. אף אחר, למעט גדעון לוי, האמיץ, הרהוט, הכועס והמרסן את כעסו, אמן הניסוח ותיעול הזעם לכתבות נוקבות וצלולות. הוא הרב שלי (באופן אירוני), והוא קורא להצביע – לנתניהו... טוב, זה לא שהוא באמת תומך בנתניהו – ברור שלא. הוא עושה זאת כפרובוקציה, בעיני חביבה למדי, שנועדה להגחיך את כל מי שטוען להתמודדות נגדו. כל הפוצים שמנסים להצטייר כאבירי שלום, ושיום אחד אחרי הבחירות יחזרו להוציא לפועל את המדיניות של ביבי, רק בשקט, כמו פעם. בלי השמפניה, ובלי השרה, והחרא במאוורר – כלומר, לא ישר מהמקפצה. אז נוח לי לומר שאני מצביע לביבי, כי כך הורה לי גדעון...

אבל גם זה לא נכון.
כי הרב האמיתי שלי הוא – אשתי היקרה מזי. ברגע שהיא תחליט, בין מרצ, אלדד יניב או אולי גבאי (נתניהו כנראה לא) – אני אמלא את מה שהתחייבתי. גם למען שלום בית, וגם, כפי שאמרתי, בגלל שאין לזה כמעט משמעות מעשית. אז מה'כפת לי.

Friday, December 8, 2017

גדעון לוי מנסח את זה טוב ממני (שוב).


עוד שבת היסטורית בפתח: שוב יצעדו רבבות בשדרות רוטשילד. אם לשפוט על פי התגובות על השבת ההיסטורית הקודמת, מדובר בעוד הצלחה מסחררת הממשמשת ובאה. שביעות הרצון העצמית גאתה השבוע, והרשת מלאה התענגות שמזמן לא נרשמה דוגמתה. "חוש הצדק של הישראלים הוא מה שבער", איבחן פוליטיקאי המחאה יצחק הרצוג את רוח הזמן. הו, מה יפית, רוטשילד; מה יפית, עם ישראל; מה יפה חוש הצדק הבוער שלו — כל כך בוער שבא לבכות. מעודד לראות אזרחים יוצאים מאדישותם, יש להם אפילו מנהיג עממי נחוש וראוי להערכה, אבל המטרות, הו המטרות, חמקניות, פחדניות, שוליות, בורחות מן העיקר.
חוק ההמלצות. על זה ישראל יוצאת לרחובות. השנאה לבנימין נתניהו הוציאה כשליש אחוז מהישראלים מאדישותם. בפעם האחרונה שזה קרה ירד מחיר הקוטג'. עכשיו הם רוצים בפרסום המלצות המשטרה, בשמירת שלטון החוק, וכמובן בנפילת נתניהו. מטרות ראויות מאין כמותן. ושוב הם מפחדים לשלוח את ידם אל הגורלי, אל המהותי, אל העיקר. חוק ההמלצות לא יחוקק, גם סופו של נתניהו בוא יבוא. ואז מה?
אלף סיבות יש לישראלים הטובים הללו לצאת לרחובות, והם בחרו באחרונה שבהן. ראוי היה שמחרתיים ייצאו בהמוניהם נגד ההחלטה המטורללת המתוכננת של דונלד טראמפ להעביר את שגרירות ארצות הברית לירושלים. מיליונים, חצי עם, היו צריכים להיות שם ולזעוק: לא, תודה, אמריקה. מוחלים על טובותייך. איננו מוכנים לשפוך עוד דם בעבור מחוותייך החלולות. איננו רוצים עוד פרס לכובש ולא עוד גזר לפושע. לא רוצים שגרירות בירושלים, רוצים צדק ושוויון בירושלים.
רק לתאר מיליוני ישראלים, יהודים וערבים, בצעדה המונית נגד החלטת טראמפ. איזה אפקט יהיה לזה בארץ ואיזה בעולם. איזו מבוכה לטראמפהמשוכנע שהוא מרעיף טוב על ישראל ולמעשה משחית ומסמם אותה עוד יותר. איזו הצלחה זו היתה יכולה להיות.
אין לה סיכוי. כדי לכנס ישראלים תחת הדגל הזה, די יהיה בתא טלפון. לכן ההמונים שוב יצעקו מחרתיים ברוטשילד "מושחתים, נמאסתם", וכולם שוב יתפעלו מעצמם וממצפונם.
הם היו צריכים להפגין מחרתיים בהמוניהם נגד הצעת החוק העתידה לקבוע עונש של שבע שנות מאסר למי שתומך בחרם על ישראל. החוק הזה מאיים על הדמוקרטיה הישראלית עשרות מונים יותר מחוק ההמלצות. אם מישהו ייכלא כאן מפני שלדעתו חרם יביא לקץ הכיבוש, כי אז יבוא הקץ על שיירי הדמוקרטיה הישראלית וחופש הביטוי בה. טורקיה בישראל. נגד זה צריך להפגין. נגד המצור על עזה. רק לדמיין מיליוני בני אדם צועדים ברוטשילד, שבוע אחר שבוע, בסולידריות עם מיליוני בני אדם הכלואים בעזה.
אין סיכוי לכך. בשעה שברוטשילד יצעדו נגד חוק ההמלצות, עוד חולה סרטן ימות בעזה בגלל העדר אפשרות להגיע לטיפול רפואי. אבל מה לרוטשילד ולזה?
מן הראוי להפגין מחרתיים גם נגד הכוונה לשגר למוות רבבות מבקשי מקלט מאפריקה. נגד השטניות של שולחיהם. בחלומות. יש לנו חוק ההמלצות.
חוק ההמלצות הוא חוק חמור. הוא פוגע באכיפת החוק ויעכב את סילוק נתניהו — והדרך אצה. אבל לאן בדיוק? למינוי של גדעון סער? לבחירה של אבי גבאי? יאיר לפיד? ב–2017 אין זה מוסרי להפגין נגד חוק ההמלצות. כשנשיא ארה"ב דוחף את הפלסטינים אל קצה דרך הייאוש, כשבישראל מאיימים להשליך אזרחים לכלא על דעותיהם ולגרש מבקשי מקלט אל מותם, ובעזה אין חיים — ההפגנות ברוטשילד הן עוד דרך אופיינית ללכת עם ולהרגיש כל כך טוב בלי.