Showing posts with label ישראל. Show all posts
Showing posts with label ישראל. Show all posts

Monday, January 21, 2019

למי אצביע בבחירות הקרובות

הבחירות הבאות עלינו ל(השלם את המשפט) הן "הגורליות ביותר בתולדות המדינה", וכך זה כבר כמעט שבעים שנה. (מסתבר, שהגורליות של הבחירות היא פונקציה מונוטונית עולה; אבל נעזוב-זה).
אם כך, למי להצביע?
בבחירות הקודמות הצבעתי לרשימה הערבית המשותפת. ההתלבטות שלי היא בדרך כלל בין חד"ש לבין מרצ, וההכרעה היא תמיד לטובת חד"ש, פרט לנפילה זמנית ב-1992. אז, הצבעתי למרצ כמחווה לאשתי היקרה מזי – מפני שלא רציתי להצביע בכלל; (תיכף תראו איך ההיסטוריה חוזרת באופן מפתיע). כזכור, המועמד המוביל לראשות הממשלה אז (שאכן נבחר) היה יצחק רבין, ולא התלהבתי מהרעיון שהוא יהיה הראש. העובדה שכעבור שלוש שנים הוא נרצח, לצערי הרב, לא שינתה את דעתי על מנהיגותו.
היום, 80 יום לפני הבחירות, עדיין לא ברור סופית מי תהיינה המפלגות – אנומליה ישראלית בפני עצמה. על כן פנים, לאחר עזיבתם את הרשימה המשותפת של כל מי ששמו חנין  – אין לי עוד שום סיבה להצביע לה, עם כל הסימפטיה שיש לי למיעוט הערבי בישראל, לבעיותיו ולסכסוך הציוני-פלסטיני בכלל. דב חנין היה הסיבה העיקרית להצביע לרשימה – פרלמנטר מצטיין על פי כל הדעות בקשת הפוליטית, וגם מייצג נאמנה את דעותי. חנין זועבי, למרות לאומניותה שדוחה אותי – אני הסכמתי לחלוטין לכל מה שאמרה בעברית. ערבית אינני מבין, ועל כן ייתכן שלאוזניים ערביות היא אמרה דברים מעט שונים, אולי יותר לאומנים. בזה היא לא שונה משום פוליטיקאי. מאד רציתי אותה בכנסת, למרות, ובעצם בגלל, הפרובוקציות הרעננות והאפקטיביות שלה. בניגוד ל-99% מכם, ואפילו לאחדים מחבריה למפלגה, אני דווקא חושב, למשל, שפרשת הספינה "מרמרה" היא אחת מפסגות פעילותה הפוליטית. בעיני היא הדגימה את הגזענות של רוב היהודים ואת חולשת טיעוניהם. הפושעים בפרשה הזאת היו לוחמי השייטת, ולא פעילי המחאה, גם לא זועבי. עכשיו גם היא לא תהיה ברשימה, ונשארה שם חבורה של איסלאמיסטים, שחלקם חשוכים בדיוק כמו היהודים החשוכים, של לאומנים ערבים שגם לא התבגרו (זחאלקה – עכשיו נודע לי שאפילו הוא – כבר לא שם...); וגם אחמד טיבי, משה דיין של הערבים (לטוב ולרע) – עזב.
על המחנ"צ, "יש עתיד" ושאר מפלגות הימין הישנות והחדשות, אין טעם להכביר מילים.
בני גנץ, מפלגת הטרנד החדשה – אני מניח שאניני הטעם הפוליטי (כמוני) לא נמשכים אליו בגלל שהוא שותק. אכן, מוזר הדבר, ששלושה מתמודדים בכוח בבחירות הקרובות, ששלושתם היו כמוהו רמטכ"לים, ושלושתם אפילו היו כבר שרי בטחון (! –כפי שציין בחכמה עמית סגל, העיתונאי הימני המבריק) – שלושתם בקושי עוברים את אחוז החסימה. ואילו גנץ הרמטכ"ל לשעבר שלא עשה עדיין דבר בזירה הציבורית – מקבל בסקרים מספר דו-ספרתי של מנדטים! זה כשלעצמו מלמד, שהציבור רוצה משהו חדש, יותר מכל דבר אחר. אם הוא שותק, בגלל שכל מי שאמר משהו, בשיח הציבורי הרדוד העכשווי – נידון מיד לצליבה ציבורית – זה בסדר גמור מצדי. הבעיה שלי איתו היא אחרת – המפלגה שלו היא פשוט עוד מפלגת ימין, שכוחה ברקורד המוכח שלה בדפיקה של הפלסטינים ובהנצחת הסכסוך. אין לי בעיה עם האישיות שלו או עם הטקטיקה שלו – אלא עם האידיאולוגיה (גם אם לכאורה אינה קיימת – גם זו חלק מאידאולוגית הימין שלו).
אז מי נשאר?
אז זהו, שזה לא ממש משנה. מוזר, לא? המשיכו לקרוא!...
במשך זמן רב הלכה והתגבשה אצלי ההכרה, שההצבעה בבחירות, למרות הדימוי שלה כ"חובתי האזרחית", "זכות שהיא חובה", "חגיגה דמוקרטית" – היא דווקא הפעולה הפחות משמעותית שיכול אזרח לעשות כדי להשפיע על המדינה שבה הוא חי. תחשבו על זה: בהנחה שסך כל הקולות הכשרים מונה 4,210,884 , החלק היחסי של קול כשר אחד הוא 0.000024% - אפשר לקרוא לזה "פרומיל וחצי של בטל בשישים" או "בטל בשישים לחלק לשבעים אלף". שיעור די קטן. תאמרו: אז מה, אם כל אחד יגיד את זה, אז איש לא יצביע! – אבל זה בדיוק העניין, שלא כל אחד אומר את זה! אם הצלחתם לשכנע אפילו 100 אנשים לעשות משהו – לא משנה אם זה להצביע למפלגה מסוימת, או להימנע מהצבעה – אז כבר עשיתם משהו הרבה יותר משמעותי מאשר ההצבעה שלכם אישית. אבל כרגיל, רוב האנשים אינם רציונליים (כפי שהוכיח מיכאל כהנמן, וזכה על כך בפרס נובל לכלכלה – שמיד נוכס לישראל למרות שהוא גר כבר כ-40 שנה בארה"ב), ולכן הם מעדיפים את התחושה הנעימה שהם משפיעים משהו, שהם מקבלים מהמעשה חסר-המאמץ של ההצבעה – מאשר לעשות משהו באמת משמעותי, דבר הכרוך במאמץ רב.
(אגב, זה קשור לעובדה המצערת מאד, שלקבל תחושת ביטחון, חשוב יותר לרוב האנשים מאשר לקבל – את הביטחון עצמו. גם את זה הוכיח כהנמן, בשורה של ניסויים מדוקדקים בפסיכולוגיה חברתית).
מפלגה שמדגימה את זה יפה, לאורך שנים, היא ש"ס. במשך מספר עשורים (אולי להוציא את השנים האחרונות) פעיליה פוקדים בתים בזה אחר זה, ולא לפני הבחירות אלא בכל ימות השנה. הם מרימים הופעות של רבנים ומוקיונים-של-חזרה-בתשובה, לעיני עשרות אלפים, מקיימים מנגנונים משומנים של צדקה, גמ"חים, סידורי עבודה – וזה עובד. זה מאמץ מתמשך, קשה, אבל לא "סיזיפי" – הם בסוף נשארים למעלה. העובדה שהם מבטיחים לחסידיהם השוטים חיי עולם הבא או קמעות לרפואה והצלחה – לא מעלה ולא מורידה לצורך הטיעון שלי. מה שחשוב הוא, שזאת פעולה משמעותית באמת, כי היא משפיעה על המונים. השמאל בדורות האחרונים מעדיף לנקוט בדרך הקלה, יחסית, של התכנסות בכיכרות ושירי שלום, וללכת הביתה בתחושה ש"עשינו משהו", בשעה שבקושי הצליחו לשכנע קומץ של משוכנעים כבר. כך לא מנצחים בחירות.
כלומר, המעשה המשמעותי שיש לעשות אינו ביום הבחירות, אלא בזמן שבין הבחירות: לכתוב בלוגים, פוסטים, אפילו טוויטר ופישטיגרם, להתווכח, לארח חוגי בית, לכבוש צמתים, לארגן הפגנות אמיתיות ולא רק "עצרות". אפילו "פעולה ישירה" וחסימות כבישים, דברים שמובילים למעצר – כל מה שהשמאל המפונק כבר מזמן שכח. את כל זה אנחנו לא עושים. אבל אנחנו מצביעים בבחירות, (ממלאים את "חובתנו" האזרחית!), אז אנחנו בסדר.
על כן, אין זה משנה בכלל (ליתר דיוק, זה לא משנה ב- 99.999976%) למי אצביע. ולכן, ולו רק כדי להמחיש את האבסורד בכך שאין זה משנה – אנהג כמנהג החרדים: חובה עליך להצביע "ככל אשר יורוך". אני אצביע למי שהרב שלי יורה לי!

אז עכשיו, כל מה שנותר לי זה למצוא רב.

יש לי! רב נערץ. האמת, אני חושב שהערצה היא רגש פרימיטיבי – ולכן אני לא מעריץ אף אחד. אף אחר, למעט גדעון לוי, האמיץ, הרהוט, הכועס והמרסן את כעסו, אמן הניסוח ותיעול הזעם לכתבות נוקבות וצלולות. הוא הרב שלי (באופן אירוני), והוא קורא להצביע – לנתניהו... טוב, זה לא שהוא באמת תומך בנתניהו – ברור שלא. הוא עושה זאת כפרובוקציה, בעיני חביבה למדי, שנועדה להגחיך את כל מי שטוען להתמודדות נגדו. כל הפוצים שמנסים להצטייר כאבירי שלום, ושיום אחד אחרי הבחירות יחזרו להוציא לפועל את המדיניות של ביבי, רק בשקט, כמו פעם. בלי השמפניה, ובלי השרה, והחרא במאוורר – כלומר, לא ישר מהמקפצה. אז נוח לי לומר שאני מצביע לביבי, כי כך הורה לי גדעון...

אבל גם זה לא נכון.
כי הרב האמיתי שלי הוא – אשתי היקרה מזי. ברגע שהיא תחליט, בין מרצ, אלדד יניב או אולי גבאי (נתניהו כנראה לא) – אני אמלא את מה שהתחייבתי. גם למען שלום בית, וגם, כפי שאמרתי, בגלל שאין לזה כמעט משמעות מעשית. אז מה'כפת לי.

Tuesday, September 22, 2015

דיון מעניין על כלכלה ועל חברה

 המאמר הבא של ח"כ לשעבר ניצן הורוביץ פורסם ב"הארץ", 22 בספטמבר 2015
בעקבותיו פיתחנו דיון מעניין, שמובא בהמשך

התפכחות מהניאו-ליברליזם
ניצן הורוביץ


זו היתה ההבטחה הגדולה של תקופתנו: שפע, ובצדו שחרור מדאגות הקיום. ההתפכחות מרה וכואבת. שפע דווקא יש, עצום ורב: מזון, אנרגיה, חומרי גלם, ידע. אבל השפע מתעתע. ככל שהוא גדל, כך הוא נאגר בכיסי מעטים. והטכנולוגיה? במקום שתשחרר את האנושות מחרדות ועבודה קשה, היא רק מהדקת את האזיקים והפיקוח. ההתפכחות מהבטחת האושר של הקפיטליזם היא סיבת העומק להתערערות הביטחון הניכרת בכל היבשות

המזון מופק בשפע שכמוהו לא היה מעולם, אבל מיליוני בני אדם רעבים, ואילו בקצה השני, עודפי תוצרת עצומים מושמדים כדי להעלות מחירים. טכנולוגיה מופלאה מוטמעת בכל ענפי הייצור והשירותים, ואמורה להקל על העבודה, אבל הרוב הגדול עובד שעות ארוכות יותר בעבור גמול יחסי הולך ומצטמק. משאבי אנרגיה עצומים עומדים לרשות האנושות בזמינות חסרת תקדים; חומרי הגלם הם בהישג יד. לכאורה, אין קל, פשוט וזול מבניית בתים, אבל הדיור רק הולך ומתייקר. חלקים גדולים באוכלוסייה הופכים לצמיתי נדל״ן: כבולים רוב חייהם להלוואות חונקות

היסטוריונים אינם מופתעים. תהליכים דומים ביסודם גרמו לקריסת הסדר הדמוקרטי ועליית הפשיזם והנאציזם. מן החורבות העשנות שהותירו קמה מדינת הרווחה המודרנית, ששיפרה בדרמטיות את רמת החיים, ובמקביל יצקה יציבות למערכת הכלכלית באמצעות אמנות בינלאומיות, ובראשן הסכם ברטון־וודס מ–1944

הכלכלה הקיינסיאנית משלה בכיפה עד אמצע שנות ה–70. הישגיה הגדולים כבר נתפשו כמובנים מאליהם: חינוך ובריאות לכל, זכויות עובדים, דמוקרטיה. כאילו כך היה תמיד. מדינת הרווחה שקעה בסטגנציה, והחזירות שארבה מעבר לפינה יצאה למתקפת נגד: ניקסון ביטל את ברטון־וודס וקלע את מערכת המטבע הבינלאומית לחוסר יציבות מובנה, דרום אמריקה דיממה לרודנות ימנית, ועלייתם של תאצ׳ר בבריטניה ורייגן בארה״ב השלימה את התהליך. וכן, גם בישראל, ב–1977, התחולל מהפך

הניאו־ליברליזם נהנה מאז משלטון ללא מצרים: מפורר את השירותים החברתיים, מצמיח טייקונים ובעיקר נתפש כאמת מוחלטת שאין לערער עליה. קריסת בריה״מ הוצגה כהוכחה סופית לצדקתו, כאילו שלתועבה הסובייטית היה איזשהו קשר לסוציאל־דמוקרטיה. גם עכשיו מושמעת הקריאה הדמגוגית ״אתם רוצים צפון קוריאה?״ מול כל ניסיון לרסן את שלטון ההון

לאחר עשורים של הפרטה פרועה, מגלה גם מעמד הביניים שהוא מתפורר. כמו בשנות ה–30, נחשפת אי יכולתו המובנית של הקפיטליזם לנהל את המדינה רק באמצעות התחרות והשוק. כך התרחשה הקריסה הקולוסלית בארה״ב ב–2007, ואנחנו עדיין סובלים מפוסט־טראומה

גלי ההדף היכו בישראל לפני ארבע שנים. המונים יצאו לרחובות עקב יוקר המחיה — המזון, גן הילדים, הדיור. ״משהו פה דפוק מהיסוד. אנחנו עובדים כמו משוגעים, אבל יש לנו פחות ופחות כסף. איך נסתדר אם משהו יקרה לנו?״ שאלו ערב ערב במאהלים. החזירות שמנגד ניצלה את הפלגנות והעיוורון הפוליטי בשורות המחאה, יצאה לקרב מאסף וניצחה. אבל היא מפסידה במלחמה. אין לה פתרונות. תפלצת הנדל״ן, שוד הגז, השוקת השבורה של הפנסיות. ומעל הכל רובץ ענן כבד: הדאגה, החרדה הקיומית

לאן מוליכים את המועקה הנפשית הזאת? אל עוד חלום כוזב ואלים הרבה יותר: קיצוניות דתית, דחפים לאומניים, גזענות ותוקפנות. זה מה שמאחד בין הרפובליקאים בארה״ב, פוטין ברוסיה, משתוללי העולם הערבי ונתניהו בישראל. כולם חסידי ההון הבלתי מרוסן. אל מול אלה הגיעה שעתה של תפישת הרווחה לשוב לקידמת הבמה



שלחתי את המאמר לידידי, עם ההערות הבאות

לדעתי, מופת של תמצות והבעת דעה מנומקת
אה, וגמר חתימה טובה, למי שחטא השנה


להלן התגובות

Wednesday, August 27, 2014

?כמה מהמוסלמים בעולם רוצים לזרוק את היהודים לים

בעיתון "הארץ" התפרסמה הכתבה הבאה מאת עופר נורדהיימר-נור, שהוא היסטוריון, מרצה בתוכנית הרב־תחומית במדעי הרוח ובתוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב. היצגתי אותה לדיון בפרלמנט, במסגרת "הויכוח שלנו, האם 50 אחוז מהמוסלמים בעולם רוצים לזרוק את הישראלים לים, או רק 40 אחוז." אני מביא אותה שוב, עם התגובות.

מה שקורה ומה שחושבים שקורה

25.08.2014

שאלה בחשיבה היסטורית: מה יותר חשוב, מה שקורה או מה שאנשים חושבים שקורה? שאלה נעשית יותר מעניינת כשיש פער גדול בין מה שקורה לבין מה שאנשים חושבים שקורה. האם מנהרות עזה מגיעות ממש מתחת לגני הילדים של הקיבוצים? כנראה אין ראיה לכך, אך כך הציבור חושב ולכן יש לכך עוצמה רבה המיתרגמת לקזוס־בלי.
ארגון "המדינה האיסלאמית" (לשעבר דאע"ש), הוא מן התופעות המחרידות בהיסטוריה האנושית, ההולכת ומתפשטת בעיראק ובסוריה, מאיימת על גבולות לבנון ואפילו בעיירה מען שבירדן יש לה תומכים. תמיכה בחליפות כנראה אינה קיימת באופן משמעותי בקרב הפלסטינים, למרות שבשנת 2011 נחטף, עונה ונרצח בעזה, ברוח האיסלאם הסלפי, המתנדב האיטלקי ויטוריו אריגוני. עד כאן "מה שקורה". באשר ל"מה שאנשים חושבים שקורה", אנחנו בסרט שונה לגמרי. האם יש התאמה בין איומי המדינה האיסלאמית בסרטון המתעד את רציחתו של העיתונאי האמריקאי ג'יימס פולי, ובו הם מאיימים "להטביע בדם" את ארצות הברית, לבין איומי חמאס כי "נפתחו שערי הגיהנום" ואיום הרהב הפלסטיני הוותיק "לזרוק את היהודים לים"?
יש מחלוקת בקרב היסטוריונים מי טבע את הביטוי האומלל וההרסני הזה. האם היה זה אחמד שוקיירי, ממקימי הפתח בשנות ה–60 ונציג הארגון באו"ם? מסתבר שהביטוי היה כאן שנים רבות קודם לכן. בעת שהציג את ממשלתו החדשה במליאת הכנסת, בנובמבר 1955, אמר דוד בן גוריון: "והם מתכוננים, כפי שרבים מהם אומרים זאת בגלוי, לזרוק את כולנו לתוך הים. במלים יותר פשוטות, להשמיד את יהודי ארץ ישראל". לימים הואשם שוקיירי ברחבי העולם הערבי, בכך שהשימוש משולח הרסן והשחצני בביטוי זה קומם את התקשורת העולמית נגד הפלסטינים "הרצחנים" במהלך מלחמת ששת הימים, והציב אותה לצד ישראל. יחד עם זאת, שוקיירי הכחיש בזיכרונותיו שאי פעם השתמש בביטוי הזה.
מבחינת "מה שקורה" ייתכן שאיש מהמנהיגים הפלסטינים לא עשה שימוש בביטוי הזה, אך מבחינת "מה חושבים שקורה" הפך ביטוי זה למרכזי בשיח הציבורי בישראל, העממי והתקשורתי. הציבור הישראלי היהודי לאחר טראומת השואה נאחז בביטוי הזה ומטפח את קיומו המבעית. הוא דבק בו, זקוק לו. הביטוי "הערבים רק רוצים לזרוק אותנו לים" ממלא צורך עמוק ביותר, שריטה עמוקה בנפש הבתר־שואתית.
בראיון לרשת "פוקס" לא מזמן אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו, שחמאס, אל־קאעדה, וארגון המדינה האיסלאמית הם אותו הדבר. אמנם באמירה זו הפגין ראש הממשלה בורות, שכן אלה ארגונים השונים זה מזה באופן ניכר, אך הם שונים רק מבחינת "מה שקורה". מבחינת "מה שחושבים שקורה", נתניהו, הציבור הישראלי ואולי גם חלק מן הציבור הניזון מהתקשורת המערבית בעולם, אינם מבחין בקלות בין איומי הרהב של החליפות האיסלאמית לבין אלו של חמאס.
נוכחותה המבעיתה של החליפות האיסלאמית ברשתות החברתיות ובכלי התקשורת גורמת נזק תדמיתי כבד לעם הפלסטיני. בעוד שהדרמה הארמנית על הר משה בספרו של פרנץ וורפל "ארבעים הימים של מוסה דאג" משנת 1933 גרמה נזק כבד וארוך טווח לדימויה של טורקיה המודרנית או האימפריאלית, מחוללת רצח העם הארמני, הרי שהדרמה של היאזידים האומללים על הר סינג'ר (שתי אפיזודות היסטוריות כה דומות) לא תפגע בתדמיתה של החליפות האיסלאמית, שכן זו התדמית הרצויה לה ואותה היא מפיצה ברשת.
מי שישלם את המחיר הוא האיסלאם הסוני המתון יותר, שדמותו הושחרה קשות בקרב האומות. אפשר כבר לדמיין אנשי דת סונים ומרואיינים ערבים אחרים, שיידרשו לעייפה לגנות את החליפות האיסלאמית. גם הפלסטינים ישלמו מחיר כבד על מפעלות החליפות האיסלאמית, ואפשר לסמוך על ה"הסברה" שתנפח מחיר זה לממדים מפולפלים. המחיר ייגבה לא רק מעל מסכי הטלוויזיה וברשתות החברתיות, אלא בהעמקת החרדה בקרב הציבור הישראלי מפני "הערבים" שרק ממתינים להזדמנות לזרוק את כולנו לים. לפי "מה שחושבים שקורה", כך בפירוש נאמר בכתב האמנה של חמאס.