מאמר מבריק על השקר של "סאלח פה זה ארץ ישראל

סאלח, עובדים עליך בעיניים

עודד ליפשיץ

במאמרו "פרופ' אלישע אפרת ואני" מעיד דוד דרעי על עצמו ועל יצירתו — "סאלח, פה ארץ ישראל" — בשחצנות: "'סאלח... הביא לסלון של עם ישראל 'תותח מעשן', עם הוכחות חד־משמעיות לקיומה של אפליה בידיעתם המלאה של הדרגים המחליטים והמבצעים" ("הארץ", 4.5) . "נו, שוין", כפי שאמר ביידיש סבי יצחק ז"ל כשמישהו הגזים בגדול, התותח הזה מעשן כמו הקלסרים והסיגרים של נתניהו. וגם: "כמה פעמים ביום עוצרים אותי אנשים ומספרים ששיניתי את חייהם, לא פחות". בטח לא פחות: לא פחות מהפרסומת על "הדיאטה ששינתה את חיי".

פרופ' אלישע אפרת כיכב בסדרה של דרעי כשד האשכנזי מדנציג, מיוזמי "פיזור האוכלוסייה", מזימה אפלה לקיפוח המזרחים. דרעי מתאר ציטוט של אפרת במאמרו כ"ביקורת המאוחרת שהתעוררה אצלו, מפא"יניק גאה, על החלטת המדינה לשלוח דווקא את העולים אל הסְפר המסוכן". אפרת מעלה טענה עובדתית, כביכול: "כשאתה רוצה להגן ולשמור על מדינה, שים את האליטה שלך על הגבול שישמרו. איפה... לקחו את המסכנים האלה, לא ידעו אפילו לאן מביאים אותם, ושמו אותם בסְפר... זה איום ונורא".

מזל טוב! נולד עוד נראטיבצ'יק שקרי: המפא"יניקים מודים ששלחו מזרחים לגבולות כדי שיגנו עליהם בעורף! עם זאת, יש לדייק בהגדרות: "סְפר" הוא רק האזור שליד הגבול. "פריפריה" היא כל אזור מרוחק מהמרכז. רק חלק מהפריפריה הוא בספר. ירוחם, עיירת הולדתו של דרעי, היא בפריפריה שאינה ספר, מפני שהיא הכי מרוחקת מהגבולות, וזו הסיבה שהכור האטומי הוקם לידה, בדימונה.

"פרימיטיבי" הוא הגדרת מצב שאינה גזענית: ציידים בג'ונגל שמשתמשים בקשת וחץ הם פרימיטיבים, וכך גם עולים מהרי האטלס ומערבות הונגריה שחיו בתנאים של ימי הביניים. "גזענות" היא הטענה שיש גזעים של בני אדם נחותים גנטית, שאינם מסוגלים להגיע להישגי גזעים אחרים, ותכונות האופי שלהם בזויות ומסוכנות. לכן, בגרמניה הנאצית והגזענית אפילו פרופסור יהודי שזכה בנובל נחשב לבן לגזע נחות ומסוכן, שחובה להשמידו.

השמאל, בעולם ובארץ, כולל המפא"יניקים שקלטו מזרחים, האמין תמיד בשוויון מוחלט בתכונות האופי ובכישורים המולדים של בני האדם. לכן, כשמפא"יניקים העריכו שחלק מהמועמדים לעלייה הם פרימיטיבים, מסקנתם היתה שדרושים משאבים עצומים כדי לסגל אותם לחיים בישראל המודרנית. הדיון התמקד בשאלה האם ניתן לגייס את המשאבים הדרושים, או שבלית ברירה יש להגביל את ממדי העלייה. לא עלתה טענה גזענית שהמזרחים נחותים גנטית מהאשכנזים.

עובדתית, ובניגוד מוחלט לדברי אפרת, המדינה יישבה בספר המסוכן רק קיבוצים מהאליטה, מפני שהיו להם ארגון פנימי חזק וכישורי התגוננות עדיפים. ואכן, קיבוצי הספר הגנו על מושבי העולים שהוקמו בקו השני, ועל עיירות העולים שהוקמו בקו השלישי. לפי דרעי: "העובדות מונחות לפניכם — לא בסרט, אלא על האדמה. בנגב, בגליל". זה נכון, והן מפריכות את טענותיו: יותר מ–80% מ–270 הקיבוצים שהוקמו לפני ואחרי הקמת המדינה הם בפריפריה ובספר.

ובנימה אישית: אני מהאליטה הישנה, הורים מפולין, אבא מהנדס בחברת חשמל, אמא מנהלת בית ספר, ואני בוגר "הריאלי" בחיפה. ב–1957 הצטרפתי, עם כפית כסף בפה, לגרעין "השומר הצעיר" שהקים את קיבוץ ניר עוז, שני קילומטרים מרצועת עזה, בתקופה שבה המדינה הקימה את עיירת העולים אופקים, במרחק כ–20 קילומטרים מהגבול. אנחנו, הפריבילגים, גרנו בצריף, ארבעה חברים בחדר של 12 מ"ר. אחרי החתונה עברנו לדירה זעירה בלי מים וביוב ורצנו, בימים ובלילות, לשירותים היחידים שהיו במקלחת הציבורית. עבדנו קשה בחקלאות, כמו העולים במושבי הנגב ובאופקים. דרעי יכול ליצור עלינו סדרה מזרחית נוספת, מפני שבניגוד לתדמית האשכנזית המטעה של הקיבוצים, שיעור המזרחים בניר עוז דומה לשיעורם במדינה.כשבודקים "עובדות על האדמה בנגב", בקו הראשון, עד ארבעה קילומטרים מגבול הרצועה, בטווח הקסאמים והפצמ"רים והמנהרות, ועפיפוני התבערה, מוצאים 22 קיבוצים, ורק מושב אחד, נתיב העשרה, שאינו מושב עולים, ועיירת עולים אחת, שדרות, שהיא היחידה בישראל שהוקמה בצמוד לגבול. גם ברווח הקטן שבין שדרות לרצועה יש קיבוץ, ניר עם. שאר עיירות הדרום, נתיבות, אופקים קרית גת וקרית מלאכי, הן בעומק השטח.

האם רוב העולים הובאו בכוח ובכחש ליישובים נידחים? התשובה שלילית, ומפתיעה רק את אלה שנפתו להאמין בנרטיב מזרחי־מקצועני כוזב. רוב העולים, גם המזרחים, נקלטו בין גדרה לחדרה, ביפו ובגבעת עמל בתל אביב, באזור ובאור יהודה ובשאר ערי גוש דן, באולגה ובאור עקיבא, ביבנה ובאשדוד וכן, גם בחיפה ובירושלים, ובהמון מושבים בשרון, בעמק חפר, בשפלה ובהרי יהודה. היה מיעוט משמעותי מהעולים שנשלח לפריפריה המרוחקת, וזה היה מוצדק והכרחי מפני שלא היו אלטרנטיבות. הם לא הוזנחו: למושבים החדשים הובאו עולים שלא שתלו שתיל ולא חלבו פרה. נתנו להם אמצעי ייצור והדרכה, הם עבדו הרבה וקשה, למדו מהר ונהפכו לחקלאים מקצועיים, שווי ערך לוותיקי החקלאות הישראלית. זה היה הישג מופלא ותרומה עצומה ליישוב המדינה שראוי להתגאות בהם.

היום הבעיה הקיומית של העולים המזרחים ובניהם במושבים אינם חשיפת פרוטוקולים עבשים של הסוכנות והשב"כ. הם נאבקים בממשלות הימין שהורסות את החקלאות באמצעות יבוא פרוע ואינן בולמות את הטרור החקלאי המתגבר. דרעי טוען בציניות: "שורה של תקלות אירעו במפעל הציוני: לא הסכמתי ללמוד במגמת רתכות; לא רציתי לעבוד במשרה שהוצעה לי במפעל הזכוכית 'פניציה'; התקבלתי ללימודי קולנוע ב'ספיר', והצלחתי להפוך ליוצר דוקומנטרי בישראל". בראבו. היו עוד "תקלות במפעל הציוני": בשנות ה–60 הצטרפתי לחברי קיבוצים שהתנדבו, אחרי יום עבודה מפרך, להקים סניף של מפ"ם באופקים. אחד המצטרפים היה צעיר מוכשר בשם יוסי מרציאנו. גם הוא הגיע רחוק בכוחות עצמו, בעבודה קשה במפלגה ובהסתדרות למען העובדים, ובמיוחד למען עובדי הקבלן המקופחים, עוד פרי באושים שצמח בערוגות שלטון הימין. היום מרציאנו, שנשאר באופקים, הוא ראש סיעת מרצ וראש האגף לדמוקרטיה תעשייתית בהסתדרות, סגנו של יו"ר ההסתדרות, ויקיר הנגב לשנת ה–70 לישראל. סאלח, סלח לאלה שלא סיפרו לך המון סיפורים משמעותיים רק מפני שהם מנוגדים לנרטיב שלהם, כמו הסיפור על מרציאנו והקיבוצניקים.

במדינות רבות יש עיירות שבהן שישה דורות עובדים באותו מכרה או מפעל. זה מודל בעייתי, בייחוד בעולמנו המשתנה במהירות. יש ספרים וסרטים רבים על צעירים שיצאו ממלכוד כזה לעולם הגדול והצליחו. הם לא טענו, כמו דרעי, רק דור שני בירוחם, שהמפעלים והמכרות היו מזימה זדונית שנועדה להפלות ולדכא את התושבים. "המפעל הציוני" הקים את "פניציה" בירוחם מפני שזו היתה האופציה היחידה ובגלל שדוד בן־גוריון חשב שהנגב חשוב יותר מכל והלך בעצמו לקיבוץ הסמוך, שדה בוקר. מקצועני הקיפוח המזרחי, במקום לשבח את הקליטה והקולטים, מטיחים בהם האשמות שווא. זה יותר הזוי או יותר שקרי? לדעתי גם וגם.

דרעי, יוצר מוכשר, מסייע, אולי מבלי שהתכוון, למקצועני הקיפוח במשטרת המחשבה המזרחית האחידה, בפיקודה של מירי רגב, שמקדמת נרטיב מסולף, רודפת את מבקריו — ומשרתת במסירות את הרודנות העולה של נתניהו ושות'. חבל.

הכותב הוא ממייסדי קיבוץ ניר עוז בעוטף עזה ועיתונאי בדימוס

?כמה מהמוסלמים בעולם רוצים לזרוק את היהודים לים

בעיתון "הארץ" התפרסמה הכתבה הבאה מאת עופר נורדהיימר-נור, שהוא היסטוריון, מרצה בתוכנית הרב־תחומית במדעי הרוח ובתוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב. היצגתי אותה לדיון בפרלמנט, במסגרת "הויכוח שלנו, האם 50 אחוז מהמוסלמים בעולם רוצים לזרוק את הישראלים לים, או רק 40 אחוז." אני מביא אותה שוב, עם התגובות.

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2415499

מה שקורה ומה שחושבים שקורה

עופר נורדהיימר נור

25.08.2014

שאלה בחשיבה היסטורית: מה יותר חשוב, מה שקורה או מה שאנשים חושבים שקורה? שאלה נעשית יותר מעניינת כשיש פער גדול בין מה שקורה לבין מה שאנשים חושבים שקורה. האם מנהרות עזה מגיעות ממש מתחת לגני הילדים של הקיבוצים? כנראה אין ראיה לכך, אך כך הציבור חושב ולכן יש לכך עוצמה רבה המיתרגמת לקזוס־בלי.

ארגון "המדינה האיסלאמית" (לשעבר דאע"ש), הוא מן התופעות המחרידות בהיסטוריה האנושית, ההולכת ומתפשטת בעיראק ובסוריה, מאיימת על גבולות לבנון ואפילו בעיירה מען שבירדן יש לה תומכים. תמיכה בחליפות כנראה אינה קיימת באופן משמעותי בקרב הפלסטינים, למרות שבשנת 2011 נחטף, עונה ונרצח בעזה, ברוח האיסלאם הסלפי, המתנדב האיטלקי ויטוריו אריגוני. עד כאן "מה שקורה". באשר ל"מה שאנשים חושבים שקורה", אנחנו בסרט שונה לגמרי. האם יש התאמה בין איומי המדינה האיסלאמית בסרטון המתעד את רציחתו של העיתונאי האמריקאי ג'יימס פולי, ובו הם מאיימים "להטביע בדם" את ארצות הברית, לבין איומי חמאס כי "נפתחו שערי הגיהנום" ואיום הרהב הפלסטיני הוותיק "לזרוק את היהודים לים"?

יש מחלוקת בקרב היסטוריונים מי טבע את הביטוי האומלל וההרסני הזה. האם היה זה אחמד שוקיירי, ממקימי הפתח בשנות ה–60 ונציג הארגון באו"ם? מסתבר שהביטוי היה כאן שנים רבות קודם לכן. בעת שהציג את ממשלתו החדשה במליאת הכנסת, בנובמבר 1955, אמר דוד בן גוריון: "והם מתכוננים, כפי שרבים מהם אומרים זאת בגלוי, לזרוק את כולנו לתוך הים. במלים יותר פשוטות, להשמיד את יהודי ארץ ישראל". לימים הואשם שוקיירי ברחבי העולם הערבי, בכך שהשימוש משולח הרסן והשחצני בביטוי זה קומם את התקשורת העולמית נגד הפלסטינים "הרצחנים" במהלך מלחמת ששת הימים, והציב אותה לצד ישראל. יחד עם זאת, שוקיירי הכחיש בזיכרונותיו שאי פעם השתמש בביטוי הזה.

מבחינת "מה שקורה" ייתכן שאיש מהמנהיגים הפלסטינים לא עשה שימוש בביטוי הזה, אך מבחינת "מה חושבים שקורה" הפך ביטוי זה למרכזי בשיח הציבורי בישראל, העממי והתקשורתי. הציבור הישראלי היהודי לאחר טראומת השואה נאחז בביטוי הזה ומטפח את קיומו המבעית. הוא דבק בו, זקוק לו. הביטוי "הערבים רק רוצים לזרוק אותנו לים" ממלא צורך עמוק ביותר, שריטה עמוקה בנפש הבתר־שואתית.

בראיון לרשת "פוקס" לא מזמן אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו, שחמאס, אל־קאעדה, וארגון המדינה האיסלאמית הם אותו הדבר. אמנם באמירה זו הפגין ראש הממשלה בורות, שכן אלה ארגונים השונים זה מזה באופן ניכר, אך הם שונים רק מבחינת "מה שקורה". מבחינת "מה שחושבים שקורה", נתניהו, הציבור הישראלי ואולי גם חלק מן הציבור הניזון מהתקשורת המערבית בעולם, אינם מבחין בקלות בין איומי הרהב של החליפות האיסלאמית לבין אלו של חמאס.

נוכחותה המבעיתה של החליפות האיסלאמית ברשתות החברתיות ובכלי התקשורת גורמת נזק תדמיתי כבד לעם הפלסטיני. בעוד שהדרמה הארמנית על הר משה בספרו של פרנץ וורפל "ארבעים הימים של מוסה דאג" משנת 1933 גרמה נזק כבד וארוך טווח לדימויה של טורקיה המודרנית או האימפריאלית, מחוללת רצח העם הארמני, הרי שהדרמה של היאזידים האומללים על הר סינג'ר (שתי אפיזודות היסטוריות כה דומות) לא תפגע בתדמיתה של החליפות האיסלאמית, שכן זו התדמית הרצויה לה ואותה היא מפיצה ברשת.

מי שישלם את המחיר הוא האיסלאם הסוני המתון יותר, שדמותו הושחרה קשות בקרב האומות. אפשר כבר לדמיין אנשי דת סונים ומרואיינים ערבים אחרים, שיידרשו לעייפה לגנות את החליפות האיסלאמית. גם הפלסטינים ישלמו מחיר כבד על מפעלות החליפות האיסלאמית, ואפשר לסמוך על ה"הסברה" שתנפח מחיר זה לממדים מפולפלים. המחיר ייגבה לא רק מעל מסכי הטלוויזיה וברשתות החברתיות, אלא בהעמקת החרדה בקרב הציבור הישראלי מפני "הערבים" שרק ממתינים להזדמנות לזרוק את כולנו לים. לפי "מה שחושבים שקורה", כך בפירוש נאמר בכתב האמנה של חמאס.