?כמה מהמוסלמים בעולם רוצים לזרוק את היהודים לים

בעיתון "הארץ" התפרסמה הכתבה הבאה מאת עופר נורדהיימר-נור, שהוא היסטוריון, מרצה בתוכנית הרב־תחומית במדעי הרוח ובתוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב. היצגתי אותה לדיון בפרלמנט, במסגרת "הויכוח שלנו, האם 50 אחוז מהמוסלמים בעולם רוצים לזרוק את הישראלים לים, או רק 40 אחוז." אני מביא אותה שוב, עם התגובות.

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2415499

מה שקורה ומה שחושבים שקורה

עופר נורדהיימר נור

25.08.2014

שאלה בחשיבה היסטורית: מה יותר חשוב, מה שקורה או מה שאנשים חושבים שקורה? שאלה נעשית יותר מעניינת כשיש פער גדול בין מה שקורה לבין מה שאנשים חושבים שקורה. האם מנהרות עזה מגיעות ממש מתחת לגני הילדים של הקיבוצים? כנראה אין ראיה לכך, אך כך הציבור חושב ולכן יש לכך עוצמה רבה המיתרגמת לקזוס־בלי.

ארגון "המדינה האיסלאמית" (לשעבר דאע"ש), הוא מן התופעות המחרידות בהיסטוריה האנושית, ההולכת ומתפשטת בעיראק ובסוריה, מאיימת על גבולות לבנון ואפילו בעיירה מען שבירדן יש לה תומכים. תמיכה בחליפות כנראה אינה קיימת באופן משמעותי בקרב הפלסטינים, למרות שבשנת 2011 נחטף, עונה ונרצח בעזה, ברוח האיסלאם הסלפי, המתנדב האיטלקי ויטוריו אריגוני. עד כאן "מה שקורה". באשר ל"מה שאנשים חושבים שקורה", אנחנו בסרט שונה לגמרי. האם יש התאמה בין איומי המדינה האיסלאמית בסרטון המתעד את רציחתו של העיתונאי האמריקאי ג'יימס פולי, ובו הם מאיימים "להטביע בדם" את ארצות הברית, לבין איומי חמאס כי "נפתחו שערי הגיהנום" ואיום הרהב הפלסטיני הוותיק "לזרוק את היהודים לים"?

יש מחלוקת בקרב היסטוריונים מי טבע את הביטוי האומלל וההרסני הזה. האם היה זה אחמד שוקיירי, ממקימי הפתח בשנות ה–60 ונציג הארגון באו"ם? מסתבר שהביטוי היה כאן שנים רבות קודם לכן. בעת שהציג את ממשלתו החדשה במליאת הכנסת, בנובמבר 1955, אמר דוד בן גוריון: "והם מתכוננים, כפי שרבים מהם אומרים זאת בגלוי, לזרוק את כולנו לתוך הים. במלים יותר פשוטות, להשמיד את יהודי ארץ ישראל". לימים הואשם שוקיירי ברחבי העולם הערבי, בכך שהשימוש משולח הרסן והשחצני בביטוי זה קומם את התקשורת העולמית נגד הפלסטינים "הרצחנים" במהלך מלחמת ששת הימים, והציב אותה לצד ישראל. יחד עם זאת, שוקיירי הכחיש בזיכרונותיו שאי פעם השתמש בביטוי הזה.

מבחינת "מה שקורה" ייתכן שאיש מהמנהיגים הפלסטינים לא עשה שימוש בביטוי הזה, אך מבחינת "מה חושבים שקורה" הפך ביטוי זה למרכזי בשיח הציבורי בישראל, העממי והתקשורתי. הציבור הישראלי היהודי לאחר טראומת השואה נאחז בביטוי הזה ומטפח את קיומו המבעית. הוא דבק בו, זקוק לו. הביטוי "הערבים רק רוצים לזרוק אותנו לים" ממלא צורך עמוק ביותר, שריטה עמוקה בנפש הבתר־שואתית.

בראיון לרשת "פוקס" לא מזמן אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו, שחמאס, אל־קאעדה, וארגון המדינה האיסלאמית הם אותו הדבר. אמנם באמירה זו הפגין ראש הממשלה בורות, שכן אלה ארגונים השונים זה מזה באופן ניכר, אך הם שונים רק מבחינת "מה שקורה". מבחינת "מה שחושבים שקורה", נתניהו, הציבור הישראלי ואולי גם חלק מן הציבור הניזון מהתקשורת המערבית בעולם, אינם מבחין בקלות בין איומי הרהב של החליפות האיסלאמית לבין אלו של חמאס.

נוכחותה המבעיתה של החליפות האיסלאמית ברשתות החברתיות ובכלי התקשורת גורמת נזק תדמיתי כבד לעם הפלסטיני. בעוד שהדרמה הארמנית על הר משה בספרו של פרנץ וורפל "ארבעים הימים של מוסה דאג" משנת 1933 גרמה נזק כבד וארוך טווח לדימויה של טורקיה המודרנית או האימפריאלית, מחוללת רצח העם הארמני, הרי שהדרמה של היאזידים האומללים על הר סינג'ר (שתי אפיזודות היסטוריות כה דומות) לא תפגע בתדמיתה של החליפות האיסלאמית, שכן זו התדמית הרצויה לה ואותה היא מפיצה ברשת.

מי שישלם את המחיר הוא האיסלאם הסוני המתון יותר, שדמותו הושחרה קשות בקרב האומות. אפשר כבר לדמיין אנשי דת סונים ומרואיינים ערבים אחרים, שיידרשו לעייפה לגנות את החליפות האיסלאמית. גם הפלסטינים ישלמו מחיר כבד על מפעלות החליפות האיסלאמית, ואפשר לסמוך על ה"הסברה" שתנפח מחיר זה לממדים מפולפלים. המחיר ייגבה לא רק מעל מסכי הטלוויזיה וברשתות החברתיות, אלא בהעמקת החרדה בקרב הציבור הישראלי מפני "הערבים" שרק ממתינים להזדמנות לזרוק את כולנו לים. לפי "מה שחושבים שקורה", כך בפירוש נאמר בכתב האמנה של חמאס.

The Arab perspective on Gaza and Israel

ערוץ הרעיונות הפוליטיים - קרי, פורום האימיילים שלי - שלח לי את האימייל הבא, הכולל קישור לסרטון המראה איש מפחיד בכאפיה, המטיף לחיסול של מדינת ישראל

There is no humor in this video.  Note the frequent and enthusiastic applause. 

 Like pulling the curtain on the Wizard of Oz and exposing the truth. 

 This video should be mandatory watching for the entire Western world.  

DOES NOT GET MORE FRIGHTENING AND DISGUSTING AS THIS.

 

 

The real solution

How can the world be so dumb as to think Hamas is just fighting for a two state solution. They want Hitler’s solution.  Pass on this video so it gets to the right people.!

https://www.youtube.com/watch?v=FkDP7CH1U4M

ועל כך הגבתי כך

זה לא 'הערבים', זה ערבי אידיוט אחד. לא כולם חושבים כך - וזה למרות שישראל נותנת להם סיבות טובות מאד לשנאה

תפיסות מעוותות של המציאות יש בשני הצדדים - מי שמפיץ וידיאו כזה בטענה שזה העולם הערבי, חוטא בעיוות המציאות בדיוק כמו הפונדמנטליסט הזה

ודרך אגב - לא כל מה שהוא אמר מופרך. יש באמת ירידה משמעותית במכירות ובתיירות בעקבות המבצע המזהיר. מה שהוא לא צודק הוא שהכלכלה הישראלית חזקה מספיק לספוג ירידה זמנית, ולכן במדינת תל אביב החיים ממשיכים כסידרם

זה לא האיסלאם, ולא הערביות - זה קורה בכל עם

בחזרה לכאוס
גד יאיר
פורסם ב-04.02.13
סרטון ביוטיוב מציג חבורה של מתנגדי המשטר בסוריה, כשהם משליכים גופות מרוטשות של שוטרים אל תוך נהר שוצף מדם, ועם כל גופה המושלכת מהגשר למים צועק מישהו בקהל - המורכב מילדים, נערים ומבוגרים - אללהו אכבר, אללהו אכבר. סרטונים דומים מופיעים מדי שבוע. אלה טובחים באלה, אלה קוטלים את אלה. פחד, אלימות, אימה וחינגה של דם. היוטיוב חושף פנים סוציולוגיות נוראות של האביב הערבי, ובתוך כך מדגים את התזה של הסוציולוג היהודי-גרמני נורברט אליאס: מדינת הלאום היא תנאי לקיומה של ציוויליזציה, בעוד שהתפרקותה חושפת אוכלוסיות לפרצי אלימות. היחלשותו של משטר מרכזי מוליכה להתפרצויות רגשיות, הגורמות למדינות ולעמים לסגת אל כאוס היולי, אל מחוזות ימי-ביניימיים מפחידים וקטלניים. האביב הערבי, לפי תיאוריה זו, מעמיד את המדינות שבהן הוא מתרחש במבחן דרמטי.
התזה של אליאס - שנולד ב-1897 ונפטר ב-1990 (במלחמת העולם השנייה גלה לאנגליה) - נוגעת להתפתחות ההיסטורית של מנהגי הנימוס האירופיים והמצפון המערבי. בימי הביניים, אומר אליאס, נע האדם בין רגשות קיצוניים. בהעדר משטר מרכזי, חיו בני התקופה בתחושה של חוסר ביטחון קיומי. אדם ידע ששודד אקראי עשוי לקטול אותו, ולכן השתמש בעצמו באמצעים אלימים. כתוצאה מכך, הרגשות האנושיים נעו בסחרחורת של אדרנלין: בין פחד מוות להתלהבות לנוכח שפיכות דמים. הקיום האנושי היה הישרדותי, רגשי, חייתי כמעט.
ברנסנס החל תהליך של מירכוז סמכויות על ידי המשטרים המלוכניים, תוך הלאמת אמצעי האלימות. מדינת הלאום שעלתה אחר כך הושתתה, למעשה, על העיקרון שלפיו רק לה יש היתר להפעיל אלימות - באמצעות המשטרה והצבא. המדינה לא הרשתה למליציות מקומיות להטיל חתיתן על אזרחיה ונטלה לעצמה את הזכות הבלבדית לעצור אנשים, להענישם ולהוציאם להורג. הניתוח של אליאס הראה, כי התוצאה של הלאמת אמצעי האלימות ושלילת הזכות של מאן דהוא ליטול את החוק לידיו עידנה את המצפון האנושי. שיאי ההתלהמות שעוררו מראות הדם וההרס התחלפו ברטט הקל יותר של ההתלהבות במגרשי הספורט; הפחד הנוראי שארב בכל פינה נדחק לפינות של תחביבי אקסטרים. בתהליך היסטורי ארוך של הלאמת האלימות יצרה המדינה המודרנית אדם מופנם, מדחיק, מנומס ומעודן.
אבל מי כאליאס ידע, כפי שהוא ציין, שבהיסטוריה יש רגרסיות. זה מה שקרה עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ולאחר התפרקותה של יוגוסלביה. וזה מה שקורה כעת במדינות ערב.
הקולוניאליזם הצרפתי והאנגלי הלביש על העמים השבטיים והחמולתיים הסדרים מוסדיים מודרניים. הוא הלאים את אמצעי האלימות השבטיים והציב בראש עמי האזור שליטים מרכזיים. אולם חאפז אל-אסד, חוסני מובארק ומועמר קדאפי לא הפעילו את עקרונות מדינת הלאום (אזרחות, שוויון, מריטוקרטיה) וניצלו את שלטונם לטובת משפחתם, שבטם וחמולתם. כתוצאה מהניצול הבוטה של זכויות פרטיקולריות, החלו ההמונים בעולם הערבי לקרוא תיגר על זכויות היתר של המשטר.
בשנתיים האחרונות חל גם ערעור על בעלות המדינה על אמצעי האלימות. מיליציות החלו מתארגנות בשולי ערים, קבוצות טרור בפרבריהן. התוצאה של היחלשות השלטון המרכזי, במונחיו של אליאס, היא נסיגה ציווילית. האזרח הערבי איבד את השקט הנפשי שמדינת הלאום הבטיחה לו, וכעת כל יום הוא ממציא אתגר חדש: בבוקר אין אדם יודע אם ישוב חי לביתו, או שמא בערב תיגרר גופתו ברחובות העיר. בנסיבות הללו - בהעדר מדינה לגיטימית ובהעדר שלטון מרכזי שבבעלותו השליטה על אמצעי האלימות - האדם הופך מוחצן, בוטה, אלים ובלתי צפוי. וכך חוזר הדם שנסוג אל מאחורי הווילון שהציבה המודרניות אל הבמה הקדמית של החיים, אל הרחובות והבתים, אל בתי ספר והאוניברסיטאות.
המבחן הסוציולוגי של האביב הערבי, אם כן, הוא לא מי ישלוט במדינה - מובארק או מורסי, אסד או מתנגדיו. המבחן הוא בשאלה האם ישתנה המבנה השלטוני כך שלא נראה עוד מדינה שבבעלותה השליטה הבלבדית על אמצעי האלימות. אם תיעלם המדינה המרכזית, שהכרנו ב-60 השנים האחרונות במצרים ובסוריה, יש לצפות גם לנסיגה בהתנהלות הרגשית של האוכלוסייה החיה בה. מראות הלינץ' וחגיגות הדמים ביוטיוב משקפים כבר עתה מבנה שחוזר לשורשיו. אם לא תתאושש המדינה הערבית המרכזית, יחזיר האביב את הערבים לחורפם המפחיד של ימי השבט, החמולה והחרב.

פרופ' יאיר מלמד במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית