בעיתון
"הארץ" התפרסמה הכתבה הבאה מאת עופר נורדהיימר-נור, שהוא היסטוריון,
מרצה בתוכנית הרב־תחומית במדעי הרוח ובתוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל
אביב. היצגתי אותה לדיון בפרלמנט, במסגרת "הויכוח שלנו, האם 50 אחוז
מהמוסלמים בעולם רוצים לזרוק את הישראלים לים, או רק 40 אחוז." אני מביא אותה שוב,
עם התגובות.
מה שקורה ומה שחושבים שקורה
25.08.2014
שאלה בחשיבה היסטורית: מה יותר חשוב, מה שקורה או מה שאנשים חושבים
שקורה? שאלה נעשית יותר מעניינת כשיש פער גדול בין מה שקורה לבין מה שאנשים חושבים
שקורה. האם מנהרות עזה מגיעות ממש
מתחת לגני הילדים של הקיבוצים? כנראה אין ראיה לכך, אך כך הציבור חושב ולכן יש לכך
עוצמה רבה המיתרגמת לקזוס־בלי.
ארגון "המדינה
האיסלאמית" (לשעבר דאע"ש), הוא
מן התופעות המחרידות בהיסטוריה האנושית, ההולכת ומתפשטת בעיראק ובסוריה, מאיימת
על גבולות לבנון ואפילו בעיירה מען שבירדן יש לה תומכים. תמיכה בחליפות כנראה אינה קיימת באופן משמעותי בקרב הפלסטינים, למרות
שבשנת 2011 נחטף, עונה ונרצח בעזה, ברוח האיסלאם הסלפי, המתנדב האיטלקי ויטוריו אריגוני. עד כאן "מה שקורה". באשר ל"מה שאנשים חושבים
שקורה", אנחנו בסרט שונה לגמרי. האם יש התאמה בין איומי המדינה האיסלאמית
בסרטון המתעד את רציחתו של העיתונאי האמריקאי ג'יימס פולי, ובו
הם מאיימים "להטביע בדם" את ארצות הברית, לבין איומי חמאס כי "נפתחו שערי הגיהנום" ואיום הרהב הפלסטיני הוותיק
"לזרוק את היהודים לים"?
יש מחלוקת בקרב היסטוריונים מי טבע את
הביטוי האומלל וההרסני הזה. האם היה זה אחמד שוקיירי, ממקימי הפתח בשנות ה–60
ונציג הארגון באו"ם? מסתבר שהביטוי היה כאן שנים רבות קודם לכן. בעת שהציג את
ממשלתו החדשה במליאת הכנסת, בנובמבר 1955, אמר דוד בן גוריון: "והם מתכוננים, כפי שרבים מהם אומרים זאת בגלוי, לזרוק את כולנו לתוך
הים. במלים יותר פשוטות, להשמיד את יהודי ארץ ישראל". לימים הואשם שוקיירי
ברחבי העולם הערבי, בכך שהשימוש משולח הרסן והשחצני בביטוי זה קומם את התקשורת
העולמית נגד הפלסטינים "הרצחנים" במהלך מלחמת ששת הימים, והציב אותה לצד
ישראל. יחד עם זאת, שוקיירי הכחיש בזיכרונותיו שאי פעם השתמש בביטוי הזה.
מבחינת
"מה שקורה" ייתכן שאיש מהמנהיגים הפלסטינים לא עשה שימוש בביטוי הזה, אך
מבחינת "מה חושבים שקורה" הפך ביטוי זה למרכזי בשיח הציבורי בישראל,
העממי והתקשורתי. הציבור הישראלי היהודי לאחר טראומת השואה נאחז בביטוי הזה ומטפח
את קיומו המבעית. הוא דבק בו, זקוק לו. הביטוי "הערבים רק רוצים לזרוק אותנו
לים" ממלא צורך עמוק ביותר, שריטה עמוקה בנפש הבתר־שואתית.
בראיון לרשת
"פוקס" לא מזמן אמר ראש הממשלה בנימין
נתניהו, שחמאס, אל־קאעדה,
וארגון המדינה האיסלאמית הם אותו הדבר. אמנם באמירה זו הפגין ראש
הממשלה בורות, שכן אלה ארגונים השונים זה מזה באופן ניכר, אך הם שונים רק מבחינת
"מה שקורה". מבחינת "מה שחושבים שקורה", נתניהו, הציבור
הישראלי ואולי גם חלק מן הציבור הניזון מהתקשורת המערבית בעולם, אינם מבחין בקלות
בין איומי הרהב של החליפות האיסלאמית לבין אלו של חמאס.
נוכחותה
המבעיתה של החליפות האיסלאמית ברשתות החברתיות ובכלי התקשורת גורמת נזק תדמיתי כבד
לעם הפלסטיני. בעוד שהדרמה הארמנית על הר משה בספרו של פרנץ וורפל "ארבעים
הימים של מוסה דאג" משנת 1933 גרמה נזק כבד וארוך טווח לדימויה של טורקיה
המודרנית או האימפריאלית, מחוללת רצח העם הארמני, הרי שהדרמה של היאזידים האומללים על הר סינג'ר (שתי אפיזודות היסטוריות כה דומות) לא תפגע
בתדמיתה של החליפות האיסלאמית, שכן זו התדמית הרצויה לה ואותה היא מפיצה ברשת.
מי שישלם את המחיר הוא האיסלאם הסוני
המתון יותר, שדמותו הושחרה קשות בקרב האומות. אפשר כבר לדמיין אנשי דת סונים
ומרואיינים ערבים אחרים, שיידרשו לעייפה לגנות את החליפות האיסלאמית. גם הפלסטינים
ישלמו מחיר כבד על מפעלות החליפות האיסלאמית, ואפשר לסמוך על ה"הסברה"
שתנפח מחיר זה לממדים מפולפלים. המחיר ייגבה לא רק מעל מסכי הטלוויזיה וברשתות
החברתיות, אלא בהעמקת החרדה בקרב הציבור הישראלי מפני "הערבים" שרק
ממתינים להזדמנות לזרוק את כולנו לים. לפי "מה שחושבים שקורה", כך
בפירוש נאמר בכתב האמנה של חמאס.
