מעזבונה של רבקה פינטו-אפנדוביץ ז"ל, אחות אבי ז"ל

דודתי רבקה פינטו נפטרה ב-9 בנובמבר בבואנוס איירס, בארגנטינה

בין היתר, השאירה אחריה קובץ של סיפורים קצרים. אני מפרסם את תרגומם לעברית, שהכין בנצי אורנן

ל א ת ר צ ח

אני נזכרת בסרט פולני ישן. גבר יורה, רצח בהזמנה. בחזית התמונה, ניתן היה להבחין בגב הקורבן העטוף ז'אקט מאריג משובץ. להבה קטנה וענני-עשן קטנים מיתמרים מהחורים החרוכים שיצרו הכדורים.

זו פעם ראשונה שראיתי כדבר הזה. רק אז נוכחתי לדעת שנשק חם באמת שורף. לפני כן ראיתי הרבה תמונות ירי, אבל לא עם תוצאות כאלה. היורה נראה שבע רצון מהעבודה שביצע, ובשלוות נפש הוא נפגש בהמשך עם צעירה יפהפייה עמה הוא מקיים פגישה לוהטת. היה זה כאילו נהנה משני מעשיו: ממעשה הרצח וממעשה האהבה.

הוא חייל לשעבר שנלחם בחזית, שם הרצח היה מעשה רגיל. ציפו ממנו שכך ינהג. בהמשך, העלילה מתארת אותו כצעיר המוכן לחיות את חייו באופן אינטנסיבי ובכל הנסיבות.

כפי שקורה בהרבה מקומות בבואנוס איירס, בבניין שבו אני מתגוררת מבקרים בהתמדה עטלפים אשר מוצאים להם מקום קינון בארגזי התריסים של החלונות. אני גרה בקומה ראשונה, ובמרפסת אני מוצאת מדי בוקר כדורים שחורים קטנים, אשר מעידים על הביקורים הליליים של אותם מעופפים.

לפעמים הם גם מראים נוכחותם באחד החדרים. כאשר אישי היה בין החיים, נהגתי לצעוק ולבקש ממנו שיגרשם. אולם, עכשיו אני לבד.

יום אחד, כשסידרתי את חדרי, ראיתי על מיטתי צל גדול עם כנפיים פרושות על-פני הכרית. באותם ימים הזהירו ברדיו ובעיתונים שהעטלפים הם נושאי כלבת, ושחייבים להיזהר מהם. ידעתי שאם אנסה לגרשו, נשקפת סכנה שיתקיף וינשוך אותי. רצתי למטבח, נטלתי מטאטא, ואולי נדחפת על ידי מוצָאי מהפרובינציה, או בגלל הצפייה בסרטים על הג'אוצ'וס, קשרתי סכין לקצה המטאטא. כך,בלי מֵשים, יצרתי דֶקֶר.

חזרתי במהירות לחדרי. כעת לא ראיתי את העטלף. בזהירות הזזתי את הכרית. שם הוא היה. שמעתי את ליבי ההולם בחוזקה. בהחלטה של ייאוש נעצתי את הסכין בקורבן שלי. נרגשת ורועדת רצתי למטבח. נטלתי דף עיתון ועטפתי את גוויית היצור, הנחתי אותה בשקית ניילון, ובערבוביה מוזרה של הקלה ורגש אשמה זרקתי אותה לאשפה.

הייתי מופתעת מתגובתי. בגלל האופי שלי כבת מזל מאזניים נאבקתי, כרגיל, בשני רגשות: מחד, הסיפוק שהגעתי להחלטה ואזרתי אומץ מול מצב מסוכן. מאידך, חוסר השקט שהתעורר בי בגלל הגילוי שאני מסוגלת להרוג, ושמעשה זה היה התפרקות נעימה של מתחים שבהן הייתי שרויה.

רק לשאול רציתי

א. האם המנועים השואגים הם מלכי הג'ונגל העירוני ?

ב. אם אֶזרַע בתַלמֵי מצחי, האם ינבטו מחשבות אחרות?

ג. אם אעשה קשר במהופך, האם אשכח זכרונות עצב אלו?

ד. מה קורה לצלצולי הפעמונים, שחדלו מְצַלצֵל? האם טובעים הם בְכִלאם, האפוף בשתיקות?

2007

איני יודעת כבר מי אני

עולה לאוטובוס מספר 110 בפינת הרחובות קוריינטס וקאנינג. האוטובוס עמוס. קונה כרטיס ומנסה לפלס לי דרך בין העומדים בקדמת האוטובוס. דוחפת עצמי בין אנשים וחבילות ומוצאת לי פינה משלי. מחפשת אחיזה כלשהי בניסיון לשמור על יציבותי, ומוצאת לבסוף פיסת מסעד כסא להיאחז בו. באותו רגע קם צעיר מכסאו ובמחווה של אדיבות פונה אלי. "שבי, גברת". נבוכה, מודה לו על אדיבותו ומתיישבת.

כמו בת מזל תאומים לדוגמא, מציפים אותי שתי תחושות מנוגדות. מצד אחד הרגשה של הקלה וסיפוק על רגעי הנוחות הבאים: לנסוע בישיבה ולהקל את כאבי הגב, ללא משא התיק התלוי על כתפי. כובדו מעיד על כל הפריטים שיש בו, שתפקידם לסייע בכל שעת חירום. מלבד התיק אני נושאת סל קניות ובו סוודר לשעות הקרירות.

בו בזמן, אני חשה באיזו אי-נעימות מוכרת, איזה אי-שקט: מדוע מציעים לי מקום? האם שוב נוהגים אנשים באדיבות, דבר שחשבתי שנעלם מהעולם? ואולי קורה דבר שאני מסרבת להכיר בו? האם כל כך ברור שרואים אותי כפי שאני – זקנה, או אם נאמר זאת ביתר עדינות, גברת בגיל מתקדם?

למרות שהתנסות זו חוזרת על עצמה בתדירות גבוהה, קשה לי לחיות בשלום עם הוודאות, לטוב ולרע, שאני הופכת למישהי אחרת ממה שהייתי.

מרמקול הרדיו שבאוטובוס בוקע אלי קולו של אלברטו מארינו השר: "אמור, בשם האל, מה נתת לי, שכה השתניתי, איני יודע כבר מי אני...".

2005

עוד סיפור על מהגרים

בקומי אותו בוקר הייתה החצר מלאה בארגזים. הייתי בת ארבע בלבד, והארגזים נראו לי ענקיים. אמי ואנשים אחרים, שאף פעם לא ראיתים, הוציאו כל הזמן חפצים מתוך הארגזים. הם דברו יידיש. הבנתי מילים בודדות: "בבית", "פולין", "אוניה", "מים".

אמרו לי שאותה אישה עם הקול הרם והשיער האדמוני המשוח על קודקודה היא ה"בוֹבע" שלי, סבתי. אותו גבר בעל זקן שחציו שחור וחציו שיבה, החובש כיפה לראשו, הוא ה"זעיידע" שלי, סבי.

אבי יצא מבית המלאכה לחייטות, שעמד ליד החצר, וכאשר ניגש אל זאת אשר הצביעו כעל סבתי, קרא לה "אמא".

הייתי נבוכה ומבולבלת. הכיצד? איש מבוגר כאבי, בגובהו, בקולו הרם והסמכותי, היש לו אמא? בדיוק כמוני, ילדה קטנה וחסרת אונים? היה זה נשגב מבינתי.

הבלבול התעצם כאשר שמעתי את אמי קוראת לאיש עם הזקן "אבא".

מסביב עסקו בפירוק הארגזים שלוש נשים נוספות שהיו דודותי, אחיות אמי.

עולמי המשפחתי התרחב בפתאומיות, ותוך בלבול רב. עד אז היו קיימים אבי, אמי, אחי ואני. מלבדם היו שלושה דודים, אחים של אמי.

הורי הגיעו מפולין חמש שנים קודם-לכן, בהשאירם מאחוריהם את קרובי משפחתם. הדודים שלי הגיעו מאוחר יותר, ואיני זוכרת את בואם.

בלילות הבטתי בסבתי המסירה מראשה את שערה האדמוני, ומגלה תחתיו שיער זוהר בלובנו, האסוף בפקעת הדוקה. מאוחר יותר נודע לי, שנשים יהודיות אדוקות נוהגות לאחר נישואיהן להסתיר את שער ראשן על-ידי חבישת פאה. רק לבעליהן ניתנת הזכות לראות את שערן, הנחשב לתמצית יופייה של האישה.

שגרת הבית השתנתה באחת. סבתי נטלה תחת אחריותה את מלאכות המטבח, שבהן ראתה לא פחות מאשר שליחות. בגלל שמירת הכשרות המוקפדת שלה ושל סבי, הבישול היה צריך להיעשות על-פי כל כללי הכשרות. באותו זמן לא ניתן היה להשיג בשר כשר. מה עשתה סבתי? היא המליחה את הבשר במלח בישול והניחה אותו על מכסה סל נצרים, ואת המכסה חשפה לשמש במשך שעות רבות...

אמא אפשרה לה לעשות כמנהגה מפאת הכבוד שרחשה לסבי, המקפיד במצוות. אמי, שהייתה נציגת התופרות מטעם העיירה שלה ב"מועצת המקצוע", הייתה בעלת רעיונות סוציאליסטיים. למרות זאת, היא שמרה על כמה מנהגים אותם רכשה בחיק משפחתה. היא ידעה לתת הסבר הגיוני שיצדיק, לדוגמא, את העובדה שבבית לא אכלו בשר חזיר, או את העובדה שלא איפשרה בישול של מוצרי חלב ביחד עם בשר.

בערבי שבת נהגה סבתי להבריש את הפאה, ועל שמלתה ענדה סיכה בוהקת. אני ליוויתי אותה לבקר את דודי מַתִי בחנות האופניים שלו. שם הייתה מתיישבת ולא מפסיקה לדבר. היא אהבה לדבר, ובביתה לא היה לה עם מי. אבי שהה במשך רוב שעות היום בבית המלאכה, ואילו אמי לא הסתדרה עמה כלל.

לעומתה, סבי היה איש שתקן.היה לו קול רך, והוא נהג לעשן עם פומית. פעם ביקשתיו לאפשר לי לעשן. הוא, בחכמתו, איפשר לי זאת. התקפת השיעול שאחזה בי גרמה לי שלעולם לא אשתעבד להתמכרות זו.

הוא היה חסר אצבע באחת הידיים. סיפרו לי שבפולין היו גברים שהטילו בעצמם מום, כדי שלא ישלחו לחזית. באותן שנים היו בגבול בפולין תקריות דמים רבות.

הוקסמתי מהשיחות שהתנהלו אז בין הורי ודודי, כאשר היו מתאספים להעלות זיכרונות ולנהל ויכוחים פוליטיים. ככל שהתבגרתי גם אני נהגתי, בחוצפתי, להביע את "הדעות" שלי.

כאשר העלו את הזכרונות על "הבית הישן", כפי שכינו את עיירתם, הייתי מקשיבה להם כמכושפת, ובשבילי היה זה כאילו אני עצמי סובבתי בסמטאות הצרות של העיירה, וכאילו איתם ישבתי בלילות הכפור של פולין, בקרבת תנור הפחמים הכבוי, הנוצֵר עדיין את חומו.

לא היו להם זכרונות שמחים מאותו "בית ישן". עוני ואפליה הם שגרמו להם להגר. הם ארזו את כל חייהם בארגזים ענקיים, כפי שראיתי אותם בפירוקם באותו בוקר. מלאי תקוות ואי-ודאות פרקו את הארגזים בארץ זרה, בתורָם אחר הזדמנויות חדשות וחיים של כבוד.

2006

השביתה

זו הייתה שעת פתיחת העסק. אבל אבא עדיין לא קם.

מי יודע כמה הפסיד אמש בפוקר, אמרה אמי.

בכעס וביאוש הפשילה שרווליה, והשתלטה על המצב.

זו לא הייתה הפעם הראשונה. אני כבר ידעתי כיצד לסייע לה.

הייתי בשנת הלימודים האחרונה ביסודי. בו בזמן שפתרתי את הבעיות של "מדריך הקבלה לשנה א' של התיכון", בדקתי את כרטסת חשבונות האשראי של הלקוחות. אלה ששילמו בזמן, ואלה המתמהמהים בתשלומיהם. אהבתי לרשום תזכורות ודרישות לתשלום. התרגשתי מחוסר הוודאות שנגרמה על-ידי הנסיבות.

אמא התקשרה למנהל-החשבונות, שהעביר לה הוראות כיצד לנהוג. בדקנו את שטרות החוב, רבים מהם חתומים ללא ציון כל סכום.

היחסים בין אבי ללקוחותיו התבססו על אמון הדדי: מילת ההתחייבות ביניהם שווה הייתה יותר מכל נייר כתוב. כך קרה שמיד לאחר שאמי התקשרה אליהם, הלקוחות הנאמנים שילמו ללא עוררין את חובותיהם.

הפעם, היעדרותו של אבי ארכה יותר מהרגיל.

אמי לא חסכה בתיאורי חששותיה, ובפירוט הקשיים אשר עליה לעמוד בפניהם. יום אחד לא יהיה לי עם מה ללכת לשוק, כך התלוננה.

אני ידעתי, שכפי שקרה תמיד, כאשר אבי יתאושש ממצב רוחו, הוא יוכיח שוב את כישרונו הרב כחייט, וכאשר הוא משנס מותניו ועובד ללא לאות, הוא ישיב תוך זמן קצר את ההפסדים. אולם, בינתיים היינו צריכים להסתדר כפי יכולתנו.

באותו זמן, באופן בלתי-צפוי, העובדים והמתלמדים בכל בתי המלאכה לחייטות הכריזו על שביתה. הם ניסחו עצומה להעלאת משכורות, ודאגו להפיצה בכל העיר.

אמי תמיד הזכירה לנו, שבצעירותה הייתה נציגה של התופרות בעיר הולדתה, ומעולם לא זנחה את רעיונותיה הסוציאליסטיים. כאשר קיבלה לידיה את העצומה, ללא היסוס ובלי להתייעץ עם איש, הייתה הראשונה והיחידה לחתום עליה. העובדים ערכו הפגנה ברחובות המרכזיים בעיר, שבמהלכה עברו בפינת הרחוב של העסק שלנו. הם עצרו במקום, מחאו כפיים והריעו לכבוד עסק החייטות שלנו. אמי יצאה בהתלהבות אל פתח החנות ובידיים מורמות בירכה אותם. ממש כמו אוויטה, הייתה לועגת לה דודתי, בהזכירה כעבור ימים את האירוע. איני זוכרת כיום איך הסתיים המאבק.

אבי חזר לאיתנו ממצבו הירוד, לשמחתם של הלקוחות הנאמנים שלו. אולם, כשפגש מחדש בקולגות שלו, בעלי עסקי החייטות האחרים, לא ידע אבי היכן להחביא עצמו.

שיניים

שקועה בזכרונות, לפעמים איני מכירה את עצמי. האם כה השתניתי?

שיני החלב שלי החלו להתנועע יותר ויותר, עד שנתלו כאילו על חוט דק. היו שאחרו ליפול. בחוסר סבלנותי, כיוון שהפריעו לי או חששתי פן יפלו ואבלע אותן, נקטתי בשיטה שאיני יודעת אם הייתה זו המצאתי, או נוהג הילדים באותו זמן.

חיפשתי איזה וָו בקיר, קשרתי בחוט את השן הרופפת, עליתי על שרפרף, קשרתי את קצהו השני של החוט לוו, קפצתי אל הרצפה, והנה – השן מחוץ לפי.

אני זוכרת דודה שהתגוררה בביתנו. היא הייתה מאוד ביישנית וכמעט לא השמיעה הגה. איש מאיתנו לא ידע מה מחשבותיה ומה היא מרגישה. פעמים ליטפה ראשי בהביטה בי ברוך.

פעם אחת, בעת ויכוח סוער, כמובן ללא השתתפותה, התחילה לרעוד ולצעוק צעקות מקוטעות. אמי נבהלה וניסתה להרגיעה. הבהילו את שכנתנו האחות, שהזריקה לה זריקת הרגעה. הדודה נרדמה על הספה בפה פעור. המשפחה עזבה את החדר על קצות האצבעות, כדי שלא להעירה. אני נשארתי, בהביטי בה ובהקשיבי לנחירותיה העדינות, שהפכו לצפצופים שקטים ששינו את הטונים שלהם לפי מקום יציאתם מהפה: ממרכז הפה, או ממרווח שנותר אחרי שאיבדה אחת משיניה, ולא הספיקה להחליפה.

ממש בעיה, השיניים האלה. בעירנו לכולם כמעט הייתה מערכת שיניים שלמה (טבעיות או מלאכותיות). בכפרים ובאזורים העניים, הפיות מלאים בְחורים שנפערו בגלל אותן שיניים שאבדו.

כמה יפות השיניים של אלה המופיעים בטלויזיה. איך אני מקנאה בהם, כשהמצלמה חודרת אל פיהם ומציגה שיניים מושלמות וצחורות כשלג!

ביקורַי הראשונים אצל רופא השיניים... מוקף בארסנל מכשיריו, היה האיש הכרסתן הזה, נשען על הכורסא אליה טיפסתי. שקועה ביאושי ואחוזת חרדה, הייתי רואה אותו מרכין עצמו לקראת פי. עם זאת, קלטתי בבהירות יתר דבר שהצחיק אותי: בטנו העצומה, הסמוכה ללחיי, השמיעה כל הזמן מיני רשרושים וקולות.

הו, שיניים, שיניים שלועסות, שיניים שנושכות, לפעמים כה חדות! כגננת ידעתי עד כמה יכולה להיות כואבת נשיכתו של ילד נעלב ונזעם.

ממשיכה לטעום מהזכרונות. חלקם טועמת בעונג, מפוררת ובולעת אותם בהנאה. אחרים קשים מדי לשיני השחוקות ואני בולעת אותם בקושי. אני יודעת שמאוחר יותר יפיקו רעשים ותנועות בלתי נעימים.

אבל אלה דברים של מה בכך. היום אני כבר חיה בשלום כמעט עם כל זכרונותי.

2008

אחוות הלבבות

ראיתיו. הוא ישב בשורה הראשונה באולם הקונצרטים הקטן והמחבק.

זה היה הוא, בדמותו הגוצה והזקן המכסה פניו וכרסו.

מבטו ושפת גופו הביעו אי-שקט וכאב.

על הבמה שלישיית נגנים וכליהם: פסנתר, קלרינט וצ'לו. הם ניגנו יצירה שהוא הלחין זמן קצר אחר שהודיע על החלטתו שלא להלחין יותר. בהגיעו לגיל שבו בטהובן נפטר, הוא הרגיש שאינו יכול יותר לברוא צלילים...

אולם, בקשתו של החבר נגן הקלרינט גברה על החלטתו, והוא הקדיש לו את היצירה הזו. ביצירה באו לידי ביטוי כל היופי של צליליו: התשוקה, הדרמטיות, הפיוטיות והרגישות. מוזיקה המרוממת על-ידי כוחות חיות שופעים, שהתפרצו למרות הרצון לכלוא אותה.

למרות שאלחנדרו אישי לא היה עימי מאז 1991, המשכתי תמיד לראותו לצידי, מלא הערצה לברהמס- אותו מלחין שהלך לעולמו לפני 106 שנים.

נגני השלישייה הפיקו צלילים שפרטו על רגשותינו והשתלטו על ישותנו.

היינו שבויים לגמרי בצלילים. התרגשנו בהקשיבנו לפסנתרנית האורגת את האקורדים בוירטואוזיות וברוך, באפשרה לחבריה הנגנים לחלוק עמה את קדמת הבמה; לצ'לו שתרם תשוקה ותמיכה הרמונית, ועם זאת איפשר את מעופם של צלילי הקלרינט, לעתים מלאי-עוצמה, ופעמים אחרות ענוגים ורכים.

שם היינו כולנו: ברהמס, הנגנים, אלחנדרו, אני ויתר הקהל – מאוחדים מבעד לזמן והמרחק, באותה חוויה.

דודתי אינֶס

"עליך להשגיח על האחים שלך ולטפל בהם, את הבכורה" – זו הייתה צוואתה של סבתי אל אמי, על ערש-דווי.

כל חייה אמי נשאה על כתפיה את החובה שהטילה עליה אמה, גם כשהיה הנטל כבד מנשוא.

תחילת המאה העשרים. אמי, כבר נשואה לאבי, מגיעה לארגנטינה. היא חוסכת פרוטה לפרוטה, כדי להביא את שאר בני המשפחה לארץ המובטחת. האחרונה שאמי דאגה להבאתה הייתה דודתי אינֶס, הצעירה בין האחיות, והיפה שביניהן, שזה עתה סיימה את לימודיה בגימנסיה. היא הייתה שונה לחלוטין מכל המשפחה.

"מי יכול היה לשלוח את ילדיו ללמוד בגמנסיה, ומלבד זאת עם ה"נומרוס קלאוסוס" זה היה בלתי אפשרי" – כך אמי. לשאלתי מה זה "נומרוס קלאוסוס", הסבירה שבפולין היו הגבלות קשות לקבלת יהודים לבתי ספר תיכוניים וגבוהים.

דודה אינס ואני נהגנו לטייל יחד ולהצטלם. אני עדיין מחזיקה באחד הצילומים, בו רואים אותנו כורעות על שפת מזרקה שבאחת הכיכרות, ודמותנו נשקפת במי המזרקה. דודתי משעינה סנטרה על ידה, ומבטה מסתורי וטורף, תערובת של גרטה גרבו ומרלן דיטריך. אני מביטה בה מוקסמת.

פעם ליוויתי אותה בעת שביקרה אצל רופא המשפחה לצורך יעוץ. הוא היה צעיר יפה תואר, והיא התבקשה לצורך הבדיקה להתפשט. בצאתנו מהמרפאה, היא ביקשה ממני לא לספר על כך למשפחתי; ואני, שהייתי בת שש, לא הבנתי את בקשתה.

לדודה אינס הייתה הצלחה עצומה בטיוליה בשכונה, לבושה אמנם בבגדים צנועים, אולם מאד "אירופאים".

אמי השתדלה לשמור על צוואתה של סבתי, אך עם דודה אינס היה לה קשה מאוד לקיים את הדבר." אל תתערבו לי בחיים!", הייתה מתריסה נגד אמי.

יום אחד עייפה מהשגחתם המתמדת של אמי ואחֶיה, ארזה מזוודתה, ועשתה דרכה אל העיר הגדולה, אל בואנוס איירס.

"אל תדאגו לי, אני בסדר גמור", הייתה כותבת במכתביה. אמי,בייאושה, ביקשה מאחיה: "מתיאו, סע ובדוק איך היא חיה וממה היא מתפרנסת. ואם תראה שלא טוב לה, החזר אותה לכאן!"

אינס עבדה בבית חרושת למוצרי עור, התפרנסה בקושי, וסבלה מחסור. היא הצליחה להתקבל לקבוצת תיאטרון יהודי, התיאטרון המיתולוגי "איפט", ושיחקה בתפקידים מאד קטנים שגרמו לה אושר. הבמה תמיד משכה אותה.

"את מוכרחה לחזור. את ממיתה את כולנו בדאגה אליך. אחותך אינה אוכלת ואינה ישנה בגללך!" – כך דודי מתיאו נוזף בה.

דודה אינס תמיד רצתה להתרחק מהאווירה המדכאה ומרגשי האשמה שאפיינו את המשפחה. אולם, הנימוקים של אחיה והבטן הריקה הכריעו את הכף, והיא חזרה למשפחתה בקוריינטס.

בבואנוס איירס היא השאירה תלוי ועומד רומן שניהלה עם ארנסטו, עיתונאי צעיר, מזכיר המערכת של העיתון "ארגנטינה החופשית", שהיה עיתון מוערך באותם ימים. בין היתר כתבו בעיתון סמואל אייכלבאום ואלברטו גרשונוף.

הזוג החליף מכתבים במשך שנה שלמה, ואמי שוב הייתה חסרת מנוחה. "מתיאו, אתה צריך לדבר עם הבחור, לשאול מה כוונותיו" – כך אמי.

הפעם מתיאו לא נסע, הוא כתב. עברו מספר ימים, וארנסטו הופיע. נראה היה שהיחסים "רציניים". אנחת רווחה נפלטה מאמי ומשאר בני-המשפחה. הסתכלתי עליו בהערצה ובקנאה. לא רציתי שיגנוב לי את הדודה.

הסכמתי,אם כי מתוך חוסר רצון, לשלוח ממשרד הדואר מברק למשפחת ה"חתן", שבלשון לקונית הודיע: "מאורסים, אינס וארנסטו".

דומים ושונים

איני יודעת אם עלי לחפש אחר הזיכרונות, או לאפשר להם לחפש אחרי.

לעתים עולות בי מחשבות, שחייתי כמה מסלולי חיים במקביל. רואה עצמי מתגשמת בדמויות שונות. אם כי יש בהן מן הדומה, לכל אחת יש מאפיינים אחרים.

כך מופיעים:

חסר ההגנה.

זה המתקומם רק בתוך-תוכו.

המטיף המציב דרישות.

השופט הדן עצמו ומעניש ללא חמלה.

ההורס אלים מן העבר, ומשתוקק לפתוח דף חדש.

האידיאליסט ששואף לשינוי גורלו ובשינוי גורל העולם.

הפוסח בין שני הסעיפים.

הספקן והמאוכזב, אשר רואה עצמו כגרגר חול, או כטיפה במרחבי הים.

אישיותי העכשווית, שאיני מעזה עדיין להגדירה, מחוברת מכולם. איתם היא חווה את הזיכרונות.

כעת איני שופטת אותם. אני נזכרת בהם בהבנה וברוך.

והם יודעים זאת. אני שמה לב, כי הם כבר לא סובלים, ואולי הם אף שמחים.

היה זה כאילו ציירי זמנים שונים היו משתמשים בקשת הצבעים, כדי להציג את תהפוכות העולם.

היום הצבעים שלי פחות יוצרים ניגוד, הם רכים ומפוייסים יותר, מועשרים בגווני האתמול.

ואני רוצה להמשיך ולצייר. אם כי לעתים אני מרגישה עצמי פחות קלה, אני רוצה להאמין שרק הסגנון השתנה.

גם אם אחפש, גם כי אמצא, העלאת הזיכרונות תמיד קוסמת לי.

2006

מולדת-האם MADRE PATRIA

מה שמך? חואקין פאלסיוס מדינה!

נעמדתי קרוב כדי לחזור ולשמוע, מוקסמת, את התשובה של בנו של השכן. הוא הגיע אמש מספרד. הוא היה כבן שבע, והפליא אותי שילד בגילו הוא בעל מבטא כה ייחודי. עד אותה עת, שמעתי מבטא כזה רק מאביו השען, שהשתקע בקוריינטס עירנו זמן קצר לפני-כן. שתי בנותיו הבוגרות ובן נוסף איבדו כמעט את המבטא הטהור, שבו התבטא חואקין באופן כה נמרץ.

היה זה בשלהי שנות השלושים. בשכונה כינו אותם ה"פלאסיוס".

אהבתי לבקר אצל השען, לשבת בבית המלאכה שלו, ולצפות כיצד הוא מחטט בקרבי השעונים.

רעייתו, שהגיעה עם חואקין, נראתה מאד רצינית. היא חונכה בבית ספר של הנזירות. היא הייתה מפליאה במלאכת הסריגה, ולכן אמי ודודותי שכרו את שירותיה כדי לסרוג למשפחותיהן סריגים יפהפיים בשני צבעים. אני זוכרת עדיין את צורתם של הסריגים: בשוליהם צבעם היה כהה, והצבע הלך והתבהר ככל שעולים כלפי הצווארון, ובמרכז מתנוסס מוטיב פרחוני: עלי כותרת כהים על רקע בהיר, או להיפך.

בבית הספר היסודי למדתי, שספרד היא "מולדת-האם". בו בזמן שהספרדים הכשירו את סן מרטין להיות גנרל, הם הפכו לאויבים שאותם היה צריך סן מרטין להביס, כדי שאנחנו הארגנטינאים נוכל להיות בני-חורין.

שנים רבות מאוחר יותר, כשיכולתי לנסוע, לא היססתי לכלול את ספרד במסעותי. רציתי להכיר אותה, ולבדוק איך ה"חואקינים" בתוך עמם. התקשיתי לשכנע את אישי היהודי-פולני שיתלווה אלי. הוא עדיין סבל את הגירוש הכואב של היהודים מספרד במאה ה-15.

הוצאנו אל הפועל כל אותם טיולים וביקורים אותם נוהגים לערוך. נהניתי לראות את המלכים הקתוליים, פרננדו ואיזבל, ששכבו על מיטת אבן, ראשיהם על כריות נפרדות.

הכרית מתחת לראשה של איזבל שקועה יותר מזו של פרננדו. איזבל הייתה חכמה ממנו, ועל-כן מוחה היה כבד יותר...

כך סיפרו לי.

באותו מבטא עמוק של חואקין, בן השען.

2008

פסנתר עם הסטוריה

מתיישבת ליד הפסנתר, נישאת על-גבי הנוסטלגיה
כל-כך הרבה זמן חלף מאז ישבתי כך
ראייתי כבר אינה כפי שהייתה וקשה לי המעבר התכוף בין המקשים לדף התווים
בכל זאת, אני מעיזה עם אחת היצירות האהובות עלי- החלק האחרון של " סונטה אור הירח". אצבעותי שהפכו גסות בגלל חוסר אימונן מודות לקצב האיטי והשלֶו. משתדלת שעומק ההבעה לא יאבד מפאת התווים השגויים שלי
משקיעה עצמי במזג הדרמתי של היצירה ואיני יכולה שלא ישטוף אותי הזכרון של אותה נערה מימים עברו. גורלה המר נוגע מאוד בפסנתר זה, כה אצילי ועתיק
אני מפליגה אל יום הולדתי השביעי. ימים מועטים לפניו התחלתי בלימודי הפסנתר אצל מורה שגרה בשכונתנו. באותה עת עסק החייטות של אבי שכן מול מלון " בואנוס איירס". במלון השתכנו האורחים שהגיעו מעיר-הבירה והם בקשו לתפור לעצמם חליפות מצמר אנגלי או צמר מקומי. אבי במומחיותו הצליח עם האריגים המשובחים האלה לתפור את החליפות הטובות ביותר שנראו בעיר Corientes
בבית הקפה של המלון בו ביקר אבי לעתים קרובות, הוא נהג לשתות כוסית עם אותם אורחים מעיר הבירה. שם הוא התוודע למלצר חוליאן . כך נודע לו שיש לו בת 17 יפיפייה, שלעתים באה לבקרו. כמנהג בנות-העיר היא נהגה בשעות בין-הערביים החמים של הקיץ לערוך טיול בעיר, לבושה בלבוש קל ומפיצה סביבה ריחות סבון, עדות למקלחת משיבת-הנפש שנטלה זה-עתה
שמה היה אנה מריה. היא למדה פסנתר ולאביה היה חלום – לקנות לה פסנתר. כדי לממש את החלום הוא חסך פרוטה לפרוטה מהתשרים שקיבל. לבסוף הוא השיג מטרתו ורכש לבתו פסנתר גרמני יפה
לנערה היה חתן בעל אופי אלים שקנא לה כל הזמן. אנה מריה עייפה מהתנהגותו האלימה והחליטה לסיים יחסיה עמו והודיעה לו על כך. הוא התחנן לפניה להמשיך בקשר, אך הנערה עמדה בסירובה
באותה שבת, לאחר השיחה ביניהם, יצאה אנה מריה עם חברותיה למסיבת ריקודים. בדלת היציאה של האולם, המתין לה החתן הדחוי. לא ברור באיזו תואנה ביקש ממנה להתרחק מחברותיה. לוותה אותו עד פינת הרחוב ובעת שפנו ונכנסו לבין הצללים שבשולי המדרכה, הצליחה להבחין בדבר-מה שנצץ בחשכה. באותה שנייה, לפני שהצליחה להגיב, הרגישה את חודה הקפוא של סכין הננעץ בעמקי צווארה. היא נפלה בכבדות על המדרכה, גוססת כשהיא מתבוססת בדמה
קשה מנשוא הייתה אומללותו של המלצר חוליאן. אבי ניסה לנחמו, אך זה הצליח בין יבבותיו רק לבקש מאבי שיעזור לו להפטר מהפסנתר, אותו פסנתר אשר רכש בהקרבה כה גדולה, כשהוא רוקם חלומות לבתו. הוא לא יכול היה לראותו ניצב מיותם בביתו, בלא דמותה של אנה מריה הרוכנת עליו
אבי היה באותה עת מכור, כמו רבים בעיר, למשחקי הרולטה - ששוכנה אז במלון "בואנוס איירס ". היה זה בסוף שנות השלושים וקוריינטס הפכה אז לעיירה גדולה. מעטים היו התיירים שפקדו אותה ומי ששיחקו בקזינו ואיבדו בו את כל רכושם היו תושבי העיר עצמם
באחד הלילות שקדמו ליום הולדתי התמזל מזלו של אבא בקזינו והוא זכה בסכום נכבד. מיד הוא תר אחר חוליאן וביקש לקנות ממנו את הפסנתר. המלצר חיבקו באומרו : דון מויסס , כמה אני שמח שאתה זה שקונה את הפסנתר. אני רק רוצה להשאיר אצלי את השרפרף, לזכרון
מאז, במשך מעל לששים שנה, מלווה אותי הפסנתר בכל אשר אלך
כעת, נרגשת מצלילי ה"סונטה אור הירח ", אוחז בי אי-שקט בחושבי שבמשך כל השנים האלה, שעשוע ופשע קיימו קשר אינטימי עם הפסנתר ועם הצלילים שאני מעלה ממנו

שאלה של אמונה

כיצד אוכל להבין שברגע קצרצר אחד, בין שתי פעימות הלב, הדם כבר זרם בכל שבילֵי גופי? המורכבות הגדולה שבי מפחידה אותי
מרגישה עצמי בפוקוס מצלמת-קולנוע עצומת ממדים העומדת בחזית
עם דאגותי, מצוקותי, רצונותי, ויתורַי
עִם העולם החג סביבי
עולם שפתאום, באירוע נורא ולא צפוי ,דורש ומקבל את התפקיד ראשי
עדשת המצלמה מתרחקת במהירות מסחררת וחובקת במה ענקית ללא-גבולות, שממנה אני נעלמת
כיצד ניתן לדמיין את המרחק שביני לכוכבים
האם האל ברא את האדם? ואולי ההיפך
איך לְנצחַ, אם כן, את חוסר הודאות, את חוסר ההיגיון
טבעי הראציונלי מתנגש בנטיות מִסטיות שאכזבו
אני רואה, רחוקה בזמן, ילדה מפוחדת החוששת שהאל ידע את "הרהורי החטא" שלה ואת מחשבותיה הכמוסות ביותר. ללא מפלט מהעונש המצפה לה
היום הנני חסרת אל הנאבקת בספקות
אם זאת, איני רוצה להמר מי יהיה המנצח