שיניים

שקועה בזכרונות, לפעמים איני מכירה את עצמי. האם כה השתניתי?

שיני החלב שלי החלו להתנועע יותר ויותר, עד שנתלו כאילו על חוט דק. היו שאחרו ליפול. בחוסר סבלנותי, כיוון שהפריעו לי או חששתי פן יפלו ואבלע אותן, נקטתי בשיטה שאיני יודעת אם הייתה זו המצאתי, או נוהג הילדים באותו זמן.

חיפשתי איזה וָו בקיר, קשרתי בחוט את השן הרופפת, עליתי על שרפרף, קשרתי את קצהו השני של החוט לוו, קפצתי אל הרצפה, והנה – השן מחוץ לפי.

אני זוכרת דודה שהתגוררה בביתנו. היא הייתה מאוד ביישנית וכמעט לא השמיעה הגה. איש מאיתנו לא ידע מה מחשבותיה ומה היא מרגישה. פעמים ליטפה ראשי בהביטה בי ברוך.

פעם אחת, בעת ויכוח סוער, כמובן ללא השתתפותה, התחילה לרעוד ולצעוק צעקות מקוטעות. אמי נבהלה וניסתה להרגיעה. הבהילו את שכנתנו האחות, שהזריקה לה זריקת הרגעה. הדודה נרדמה על הספה בפה פעור. המשפחה עזבה את החדר על קצות האצבעות, כדי שלא להעירה. אני נשארתי, בהביטי בה ובהקשיבי לנחירותיה העדינות, שהפכו לצפצופים שקטים ששינו את הטונים שלהם לפי מקום יציאתם מהפה: ממרכז הפה, או ממרווח שנותר אחרי שאיבדה אחת משיניה, ולא הספיקה להחליפה.

ממש בעיה, השיניים האלה. בעירנו לכולם כמעט הייתה מערכת שיניים שלמה (טבעיות או מלאכותיות). בכפרים ובאזורים העניים, הפיות מלאים בְחורים שנפערו בגלל אותן שיניים שאבדו.

כמה יפות השיניים של אלה המופיעים בטלויזיה. איך אני מקנאה בהם, כשהמצלמה חודרת אל פיהם ומציגה שיניים מושלמות וצחורות כשלג!

ביקורַי הראשונים אצל רופא השיניים... מוקף בארסנל מכשיריו, היה האיש הכרסתן הזה, נשען על הכורסא אליה טיפסתי. שקועה ביאושי ואחוזת חרדה, הייתי רואה אותו מרכין עצמו לקראת פי. עם זאת, קלטתי בבהירות יתר דבר שהצחיק אותי: בטנו העצומה, הסמוכה ללחיי, השמיעה כל הזמן מיני רשרושים וקולות.

הו, שיניים, שיניים שלועסות, שיניים שנושכות, לפעמים כה חדות! כגננת ידעתי עד כמה יכולה להיות כואבת נשיכתו של ילד נעלב ונזעם.

ממשיכה לטעום מהזכרונות. חלקם טועמת בעונג, מפוררת ובולעת אותם בהנאה. אחרים קשים מדי לשיני השחוקות ואני בולעת אותם בקושי. אני יודעת שמאוחר יותר יפיקו רעשים ותנועות בלתי נעימים.

אבל אלה דברים של מה בכך. היום אני כבר חיה בשלום כמעט עם כל זכרונותי.

2008