זו הייתה שעת פתיחת העסק. אבל אבא עדיין לא קם.
מי יודע כמה הפסיד אמש בפוקר, אמרה אמי.
בכעס וביאוש הפשילה שרווליה, והשתלטה על המצב.
זו לא הייתה הפעם הראשונה. אני כבר ידעתי כיצד לסייע לה.
הייתי בשנת הלימודים האחרונה ביסודי. בו בזמן שפתרתי את הבעיות של "מדריך הקבלה לשנה א' של התיכון", בדקתי את כרטסת חשבונות האשראי של הלקוחות. אלה ששילמו בזמן, ואלה המתמהמהים בתשלומיהם. אהבתי לרשום תזכורות ודרישות לתשלום. התרגשתי מחוסר הוודאות שנגרמה על-ידי הנסיבות.
אמא התקשרה למנהל-החשבונות, שהעביר לה הוראות כיצד לנהוג. בדקנו את שטרות החוב, רבים מהם חתומים ללא ציון כל סכום.
היחסים בין אבי ללקוחותיו התבססו על אמון הדדי: מילת ההתחייבות ביניהם שווה הייתה יותר מכל נייר כתוב. כך קרה שמיד לאחר שאמי התקשרה אליהם, הלקוחות הנאמנים שילמו ללא עוררין את חובותיהם.
הפעם, היעדרותו של אבי ארכה יותר מהרגיל.
אמי לא חסכה בתיאורי חששותיה, ובפירוט הקשיים אשר עליה לעמוד בפניהם. יום אחד לא יהיה לי עם מה ללכת לשוק, כך התלוננה.
אני ידעתי, שכפי שקרה תמיד, כאשר אבי יתאושש ממצב רוחו, הוא יוכיח שוב את כישרונו הרב כחייט, וכאשר הוא משנס מותניו ועובד ללא לאות, הוא ישיב תוך זמן קצר את ההפסדים. אולם, בינתיים היינו צריכים להסתדר כפי יכולתנו.
באותו זמן, באופן בלתי-צפוי, העובדים והמתלמדים בכל בתי המלאכה לחייטות הכריזו על שביתה. הם ניסחו עצומה להעלאת משכורות, ודאגו להפיצה בכל העיר.
אמי תמיד הזכירה לנו, שבצעירותה הייתה נציגה של התופרות בעיר הולדתה, ומעולם לא זנחה את רעיונותיה הסוציאליסטיים. כאשר קיבלה לידיה את העצומה, ללא היסוס ובלי להתייעץ עם איש, הייתה הראשונה והיחידה לחתום עליה. העובדים ערכו הפגנה ברחובות המרכזיים בעיר, שבמהלכה עברו בפינת הרחוב של העסק שלנו. הם עצרו במקום, מחאו כפיים והריעו לכבוד עסק החייטות שלנו. אמי יצאה בהתלהבות אל פתח החנות ובידיים מורמות בירכה אותם. ממש כמו אוויטה, הייתה לועגת לה דודתי, בהזכירה כעבור ימים את האירוע. איני זוכרת כיום איך הסתיים המאבק.
אבי חזר לאיתנו ממצבו הירוד, לשמחתם של הלקוחות הנאמנים שלו. אולם, כשפגש מחדש בקולגות שלו, בעלי עסקי החייטות האחרים, לא ידע אבי היכן להחביא עצמו.
No comments:
Post a Comment