עולה לאוטובוס מספר 110 בפינת הרחובות קוריינטס וקאנינג. האוטובוס עמוס. קונה כרטיס ומנסה לפלס לי דרך בין העומדים בקדמת האוטובוס. דוחפת עצמי בין אנשים וחבילות ומוצאת לי פינה משלי. מחפשת אחיזה כלשהי בניסיון לשמור על יציבותי, ומוצאת לבסוף פיסת מסעד כסא להיאחז בו. באותו רגע קם צעיר מכסאו ובמחווה של אדיבות פונה אלי. "שבי, גברת". נבוכה, מודה לו על אדיבותו ומתיישבת.
כמו בת מזל תאומים לדוגמא, מציפים אותי שתי תחושות מנוגדות. מצד אחד הרגשה של הקלה וסיפוק על רגעי הנוחות הבאים: לנסוע בישיבה ולהקל את כאבי הגב, ללא משא התיק התלוי על כתפי. כובדו מעיד על כל הפריטים שיש בו, שתפקידם לסייע בכל שעת חירום. מלבד התיק אני נושאת סל קניות ובו סוודר לשעות הקרירות.
בו בזמן, אני חשה באיזו אי-נעימות מוכרת, איזה אי-שקט: מדוע מציעים לי מקום? האם שוב נוהגים אנשים באדיבות, דבר שחשבתי שנעלם מהעולם? ואולי קורה דבר שאני מסרבת להכיר בו? האם כל כך ברור שרואים אותי כפי שאני – זקנה, או אם נאמר זאת ביתר עדינות, גברת בגיל מתקדם?
למרות שהתנסות זו חוזרת על עצמה בתדירות גבוהה, קשה לי לחיות בשלום עם הוודאות, לטוב ולרע, שאני הופכת למישהי אחרת ממה שהייתי.
מרמקול הרדיו שבאוטובוס בוקע אלי קולו של אלברטו מארינו השר: "אמור, בשם האל, מה נתת לי, שכה השתניתי, איני יודע כבר מי אני...".
No comments:
Post a Comment