ראיתיו. הוא ישב בשורה הראשונה באולם הקונצרטים הקטן והמחבק.
זה היה הוא, בדמותו הגוצה והזקן המכסה פניו וכרסו.
מבטו ושפת גופו הביעו אי-שקט וכאב.
על הבמה שלישיית נגנים וכליהם: פסנתר, קלרינט וצ'לו. הם ניגנו יצירה שהוא הלחין זמן קצר אחר שהודיע על החלטתו שלא להלחין יותר. בהגיעו לגיל שבו בטהובן נפטר, הוא הרגיש שאינו יכול יותר לברוא צלילים...
אולם, בקשתו של החבר נגן הקלרינט גברה על החלטתו, והוא הקדיש לו את היצירה הזו. ביצירה באו לידי ביטוי כל היופי של צליליו: התשוקה, הדרמטיות, הפיוטיות והרגישות. מוזיקה המרוממת על-ידי כוחות חיות שופעים, שהתפרצו למרות הרצון לכלוא אותה.
למרות שאלחנדרו אישי לא היה עימי מאז 1991, המשכתי תמיד לראותו לצידי, מלא הערצה לברהמס- אותו מלחין שהלך לעולמו לפני 106 שנים.
נגני השלישייה הפיקו צלילים שפרטו על רגשותינו והשתלטו על ישותנו.
היינו שבויים לגמרי בצלילים. התרגשנו בהקשיבנו לפסנתרנית האורגת את האקורדים בוירטואוזיות וברוך, באפשרה לחבריה הנגנים לחלוק עמה את קדמת הבמה; לצ'לו שתרם תשוקה ותמיכה הרמונית, ועם זאת איפשר את מעופם של צלילי הקלרינט, לעתים מלאי-עוצמה, ופעמים אחרות ענוגים ורכים.
שם היינו כולנו: ברהמס, הנגנים, אלחנדרו, אני ויתר הקהל – מאוחדים מבעד לזמן והמרחק, באותה חוויה.
No comments:
Post a Comment