דודתי אינֶס

"עליך להשגיח על האחים שלך ולטפל בהם, את הבכורה" – זו הייתה צוואתה של סבתי אל אמי, על ערש-דווי.

כל חייה אמי נשאה על כתפיה את החובה שהטילה עליה אמה, גם כשהיה הנטל כבד מנשוא.

תחילת המאה העשרים. אמי, כבר נשואה לאבי, מגיעה לארגנטינה. היא חוסכת פרוטה לפרוטה, כדי להביא את שאר בני המשפחה לארץ המובטחת. האחרונה שאמי דאגה להבאתה הייתה דודתי אינֶס, הצעירה בין האחיות, והיפה שביניהן, שזה עתה סיימה את לימודיה בגימנסיה. היא הייתה שונה לחלוטין מכל המשפחה.

"מי יכול היה לשלוח את ילדיו ללמוד בגמנסיה, ומלבד זאת עם ה"נומרוס קלאוסוס" זה היה בלתי אפשרי" – כך אמי. לשאלתי מה זה "נומרוס קלאוסוס", הסבירה שבפולין היו הגבלות קשות לקבלת יהודים לבתי ספר תיכוניים וגבוהים.

דודה אינס ואני נהגנו לטייל יחד ולהצטלם. אני עדיין מחזיקה באחד הצילומים, בו רואים אותנו כורעות על שפת מזרקה שבאחת הכיכרות, ודמותנו נשקפת במי המזרקה. דודתי משעינה סנטרה על ידה, ומבטה מסתורי וטורף, תערובת של גרטה גרבו ומרלן דיטריך. אני מביטה בה מוקסמת.

פעם ליוויתי אותה בעת שביקרה אצל רופא המשפחה לצורך יעוץ. הוא היה צעיר יפה תואר, והיא התבקשה לצורך הבדיקה להתפשט. בצאתנו מהמרפאה, היא ביקשה ממני לא לספר על כך למשפחתי; ואני, שהייתי בת שש, לא הבנתי את בקשתה.

לדודה אינס הייתה הצלחה עצומה בטיוליה בשכונה, לבושה אמנם בבגדים צנועים, אולם מאד "אירופאים".

אמי השתדלה לשמור על צוואתה של סבתי, אך עם דודה אינס היה לה קשה מאוד לקיים את הדבר." אל תתערבו לי בחיים!", הייתה מתריסה נגד אמי.

יום אחד עייפה מהשגחתם המתמדת של אמי ואחֶיה, ארזה מזוודתה, ועשתה דרכה אל העיר הגדולה, אל בואנוס איירס.

"אל תדאגו לי, אני בסדר גמור", הייתה כותבת במכתביה. אמי,בייאושה, ביקשה מאחיה: "מתיאו, סע ובדוק איך היא חיה וממה היא מתפרנסת. ואם תראה שלא טוב לה, החזר אותה לכאן!"

אינס עבדה בבית חרושת למוצרי עור, התפרנסה בקושי, וסבלה מחסור. היא הצליחה להתקבל לקבוצת תיאטרון יהודי, התיאטרון המיתולוגי "איפט", ושיחקה בתפקידים מאד קטנים שגרמו לה אושר. הבמה תמיד משכה אותה.

"את מוכרחה לחזור. את ממיתה את כולנו בדאגה אליך. אחותך אינה אוכלת ואינה ישנה בגללך!" – כך דודי מתיאו נוזף בה.

דודה אינס תמיד רצתה להתרחק מהאווירה המדכאה ומרגשי האשמה שאפיינו את המשפחה. אולם, הנימוקים של אחיה והבטן הריקה הכריעו את הכף, והיא חזרה למשפחתה בקוריינטס.

בבואנוס איירס היא השאירה תלוי ועומד רומן שניהלה עם ארנסטו, עיתונאי צעיר, מזכיר המערכת של העיתון "ארגנטינה החופשית", שהיה עיתון מוערך באותם ימים. בין היתר כתבו בעיתון סמואל אייכלבאום ואלברטו גרשונוף.

הזוג החליף מכתבים במשך שנה שלמה, ואמי שוב הייתה חסרת מנוחה. "מתיאו, אתה צריך לדבר עם הבחור, לשאול מה כוונותיו" – כך אמי.

הפעם מתיאו לא נסע, הוא כתב. עברו מספר ימים, וארנסטו הופיע. נראה היה שהיחסים "רציניים". אנחת רווחה נפלטה מאמי ומשאר בני-המשפחה. הסתכלתי עליו בהערצה ובקנאה. לא רציתי שיגנוב לי את הדודה.

הסכמתי,אם כי מתוך חוסר רצון, לשלוח ממשרד הדואר מברק למשפחת ה"חתן", שבלשון לקונית הודיע: "מאורסים, אינס וארנסטו".