תגובה לאירוע בכיתה - דיון על רצח יצחק רבין

הפוסט הבא נכתב כתגובה לדיווח של סטודנט, במהלך הקורס "ניהול כיתה במאה ה-21", אותו אני לומד במסגרת תואר שני בחינוך

הסטודנט סיפר על מקרה, שבו מורה מקצועי, (לא מחנך כיתה!) יזם דיון בשאלה: האם יש מצבים שבהם מוצדק לרצוח את ראש הממשלה. כמובן, כותרת הדיון לא הוצגה כך, אבל זה היה הנושא בפועל. המורה הופתע ודי הזדעזע מעמדותיהם של התלמידים

להלן דיווחו של עידו

כמה פרטים על המורה - מורה לניהול עסקי (מורה מקצועי, לא מחנך הכיתה). המורה הוא מורה מצוין, מוערך ואהוב מאוד על התלמידים, שולט היטב בכיתה, יצירתי מאוד, ראש גדול, מחנך של כיתה אחרת

שבוע לפני יום הזיכרון ליצחק רבין, המורה החליט להקדיש זמן במסגרת השיעור לנושא כללי. לפי מה שאמר לנו (הסטודנטים שמתנסים אצלו) לפני השיעור - הוא תכנן לעצור את השיעור לפני סופו, להעלות שאלה כללית לתלמידים, לפתח דיון ולחבר את הדיון ליום רבין בשיעור נוסף שיתקיים במועד קרוב יותר ליום רבין

השאלה אותה כתב המורה על הלוח לדיון (אני לא מדייק מילה במילה) הייתה - "אתה רואה בן אדם שעומד לעשות מעשה שיגרום נזק גדול מאוד בחיי אדם - מה אתה עושה

החל דיון סוער בכיתה, שהתחיל בתלמידים שאמרו שצריך להודיע לרשויות המתאימות וכו'. המורה רצה לחדד את הנקודה והכניס לחץ זמנים "אין זמן, הנזק עומד לקרות עכשיו, צריך לעשות מעשה מייד...". התלמידים חיברו מהר מאוד את הנושא לרבין, הדיון נהיה סוער יותר כאשר מהר מאוד הדעות עברו לכיוון - רבין רצה להחזיר את ירושלים, צריך היה לעצור אותו, יגאל עמיר לא טעה, מי שבדרך לגרום אסון צריך להרוג אותו

!!!

כאשר נגמר הזמן, המורה אמר שיהיה המשך בשיעור הבא

כאשר הגעתי לבית הספר בשבוע לאחר מכן שאלתי את המורה מה היה בהמשך והוא אמר שהוא פיתח איתם דיון על "תרבות הדיון" שלהם בשיעור הקודם ואיך אפשר לשפר אותה

- יצאתי בהרגשה של פספוס גדול. בשיעור הראשון האווירה הכללית בכיתה בסיום הדיון (להבדיל מתחילת הדיון) הייתה שצריך היה לרצוח את רבין, זה לגיטימי (להציל את המדינה...). המורה לא עשה שום דבר כדי לשנות את האווירה, לא בסיום היום הראשון ולא בשיעור ההמשך

- המורה (ואולי כל המורים) בוחרים לא להתעמת עם התלמידים בנושאים כאלה - נראה לי שעדיף היה לא להעלות את הנושא מאשר לנהל אותו בצורה כזו

למורה לא היו הכלים לנהל דיון כזה, הוא "נכנס לפינה" ולא היו לו את הכלים לצאת ממנה

שאלות ששאלתי את עצמי ואשמח לקבל את דיעות הפורום

- איפה הגבול בין פוליטיקה לערכים? לדעתי המורה היה צריך לעצור את הדיון ולהבהיר לתלמידים ערכים בסיסיים של דמוקרטיה ושלטון החוק ולא לתת לתלמידים לצאת בהרגשה שיגאל עמיר "דווקא לא כל כך נורא כמו שרוצים שנאמין

איך עושים את זה בצורה הנכונה, בלי לתת לתלמידים הרגשה של סתימת פיות

תודה, עידו

והנה תגובתי

עידו, אני מזדהה מאד עם תחושתך הקשה בעקבות האירוע

ראשית, לדעתי (והיא לא מחייבת איש) - לא מדובר פה בוויכוח פוליטי בכלל

אז לפני הראשית, ראוי לציין שלדעתי יש מקום לדיונים פוליטיים בכיתה, כמובן במסגרת של פלורליזם, הקשבה וכבוד לכל הדעות - גם ל"דעות" שהיה ראוי לרצוח את רבין... אני שם "דעות" במרכאות מפני שבחברה שאנחנו מנסים לבנות, אין מקום לרצח מכל סיבה שהיא, ועל כן תמיכה ברצח לא יכולה להיחשב לדעה - זה יכול להיות לגיטימי בחברה של ליסטים, כפי שלייבוביץ' המנוח אהב להגיד, אבל לא בחברה דמוקרטית. אני אומר שצריך לכבד גם "דעות" כאלה בכיתה של מתבגרים, מן הטעם הפשוט שיש לנו עסק עם בני נוער שנתונים יותר להשפעות של רגשות ומניפולציות, זאת תופעה קיימת ויש להתמודד איתה, והגישה שיכולה להיות ראויה עם מבוגרים - קרי: אנחנו לא חולקים אותה מערכת ערכים ולכן אין לי שום "דיבור" איתך - איננה עובדת כאן ולא שייכת לכאן מפני שאלה התלמידים שלנו, ואיתם צריך להתמודד ולמשוך אותם אל מערכת הערכים שהגדרנו שבה אנחנו רוצים לחיות, ולא לזרוק ולהפקיר אותם לג'ונגל הערכי שבחוץ

מקומם של דיונים פוליטיים הוא גם בכיתה, במגבלה של גיל ובגרות התלמידים - מפני שאיננו רוצים לגדל ילדים ונערות מנותקים, שבאים לבית הספר לספוג מידע בלבד מבלי להתייחס למתרחש סביבם. פוליטיקה היא אמנות היחסים בין בני אדם, ותלמידים צריכים ללמוד גם את התחום הזה. האופן שבו מתנהל דיון פוליטי תרבותי הוא לקח חשוב מאד שיש לחשוף אליו את התלמידים - ואין מקום ראוי לכך יותר מאשר בבית הספר

אחרי שאמרתי את זה - אסביר מדוע הוויכוח על רצח רבין איננו פוליטי. ויכוח פוליטי מתנהל במסגרת של כללים מוסכמים, וביניהם נכללים גם הערכים המשותפים לכל המשתתפים בדיון ובחברה - ואלה כוללים את "לא תרצח". וזה כולל דתיים שמאמינים שהדיבר הזה ירד מהשמיים עם עשרת הדיברות, וגם כאלה שאינם מאמינים בכך, אך יודעים שאסור לרצוח. ויכוח שבמסגרתו נשאלת השאלה אם מותר היה לרצוח את רבין יכול להיות ויכוח הלכתי, מפני שבהלכה קיים מצב של "רודף", ואפשר להתווכח אם חל על רבין דין רודף. אך זהו ויכוח הלכתי (לדעתי, לגיטימי), שדורש ידע נרחב בהלכה וגם בגרות נפשית. מכיוון שבישראל, החוק לא כפוף להלכה היהודית (על כל פנים, לא אמור להיות) - אין ויכוח פוליטי על כך שרצח (להבדיל מהרג להגנה עצמית, הרג לא מכוון של אזרחים במלחמה, וכו') - הוא מעשה אסור. ולכן הדיון על הלגיטימיות של רצח רבין צריך להתמקד בשלילה המוחלטת של המעשה, ובסיבות שמביאות אנשים צעירים לתמוך או לפחות להזדהות איתו

לכן, גם, לא נראה לי מתאים כאן ללמד את התלמידים את תרבות הדיון, כפי שהציעה יהודית; זהו כמובן נושא חשוב וראוי, אבל הוא לא עונה כלל לבעיה שעלתה כאן והיא - מדוע תלמידים מצדיקים רצח של כל אדם, ובפרט של ראש ממשלה, וכיצד ניתן לשכנע אותם שללא קשר לדעתם הפוליטית - זהו מעשה מגונה על פי כל אמות המידה שאנחנו רוצים שתהיינה מחייבות אצלנו

ל א ת ר צ ח

אני נזכרת בסרט פולני ישן. גבר יורה, רצח בהזמנה. בחזית התמונה, ניתן היה להבחין בגב הקורבן העטוף ז'אקט מאריג משובץ. להבה קטנה וענני-עשן קטנים מיתמרים מהחורים החרוכים שיצרו הכדורים.

זו פעם ראשונה שראיתי כדבר הזה. רק אז נוכחתי לדעת שנשק חם באמת שורף. לפני כן ראיתי הרבה תמונות ירי, אבל לא עם תוצאות כאלה. היורה נראה שבע רצון מהעבודה שביצע, ובשלוות נפש הוא נפגש בהמשך עם צעירה יפהפייה עמה הוא מקיים פגישה לוהטת. היה זה כאילו נהנה משני מעשיו: ממעשה הרצח וממעשה האהבה.

הוא חייל לשעבר שנלחם בחזית, שם הרצח היה מעשה רגיל. ציפו ממנו שכך ינהג. בהמשך, העלילה מתארת אותו כצעיר המוכן לחיות את חייו באופן אינטנסיבי ובכל הנסיבות.

כפי שקורה בהרבה מקומות בבואנוס איירס, בבניין שבו אני מתגוררת מבקרים בהתמדה עטלפים אשר מוצאים להם מקום קינון בארגזי התריסים של החלונות. אני גרה בקומה ראשונה, ובמרפסת אני מוצאת מדי בוקר כדורים שחורים קטנים, אשר מעידים על הביקורים הליליים של אותם מעופפים.

לפעמים הם גם מראים נוכחותם באחד החדרים. כאשר אישי היה בין החיים, נהגתי לצעוק ולבקש ממנו שיגרשם. אולם, עכשיו אני לבד.

יום אחד, כשסידרתי את חדרי, ראיתי על מיטתי צל גדול עם כנפיים פרושות על-פני הכרית. באותם ימים הזהירו ברדיו ובעיתונים שהעטלפים הם נושאי כלבת, ושחייבים להיזהר מהם. ידעתי שאם אנסה לגרשו, נשקפת סכנה שיתקיף וינשוך אותי. רצתי למטבח, נטלתי מטאטא, ואולי נדחפת על ידי מוצָאי מהפרובינציה, או בגלל הצפייה בסרטים על הג'אוצ'וס, קשרתי סכין לקצה המטאטא. כך,בלי מֵשים, יצרתי דֶקֶר.

חזרתי במהירות לחדרי. כעת לא ראיתי את העטלף. בזהירות הזזתי את הכרית. שם הוא היה. שמעתי את ליבי ההולם בחוזקה. בהחלטה של ייאוש נעצתי את הסכין בקורבן שלי. נרגשת ורועדת רצתי למטבח. נטלתי דף עיתון ועטפתי את גוויית היצור, הנחתי אותה בשקית ניילון, ובערבוביה מוזרה של הקלה ורגש אשמה זרקתי אותה לאשפה.

הייתי מופתעת מתגובתי. בגלל האופי שלי כבת מזל מאזניים נאבקתי, כרגיל, בשני רגשות: מחד, הסיפוק שהגעתי להחלטה ואזרתי אומץ מול מצב מסוכן. מאידך, חוסר השקט שהתעורר בי בגלל הגילוי שאני מסוגלת להרוג, ושמעשה זה היה התפרקות נעימה של מתחים שבהן הייתי שרויה.