שיחת סלון עם עוז אלמוג ושלמה גזית

הזדמנתי לשיחת סלון בעניינים פוליטיים ודתיים עם הסוציולוג המוכר פרופ' עוז אלמוג, שהתמחה בחקר דמותו של הצבר הישראלי (הדמות האנושית, לא הצמח); עם אביו, מפקד חיל הים לשעבר זאב אלמוג; ראש אמ"ן לשעבר, שלמה גזית; ועם אחרים. סלון זה לא הביטוי המדויק כי איש לא הזמין אותי אל הסלון שלהם. אבל הזדמנתי זה די מדויק. בעידן האינטרנט, אנשים משתפים אותך בהינף עכבר בכל מיני תכנים שהם רוצים שתקרא, וגם לא איכפת להם שתגיב או תשתף אחרים - בתנאי כמובן שאתה מסכים לדעתם. אללי, לפעמים החומר מגיע גם לבר-פלוגתא כמוני, אבל אז זה כבר אבוד להם. הם שיתפו אותי

ולמי שמוטרד מפגיעה בפרטיות - מעניין שזה לא כל כך מטריד את מי שמשתף מתוך ציפייה לתמיכה ולהסכמה. מי ששיתף אחרים בהגיגיו, עשה זאת על אחריותו. אני מניח שהוא גם לא מתבייש בדעותיו

לסיכום, נא לזכור: הדיון הזה ציבורי לגמרי

:את השרשור פתחה ההערה הבאה, של האלוף במילואים אלמוג

עוז,

לאחר שחזרנו היום מסעודת הצהריים בחברת הרב רונצקי ואלוף (מיל) אלעזר שטרן, שבמהלכה נוהל שיח עם שני הג'נטלמנים הללו, נוכחנו ביתר שאת (וגם ביטאנו זאת) בקביעות הצודקות שביטאת בראיון. הדתיים הלאומיים הלכו והקצינו – התחרדו ופנו ימינה. שטרן היה מתון וליברלי ואף תקף את רונצקי והאשימו בחדירה לתחומים שאינם מעניינה של הרבנות הצבאית. אך הוא הרי הביא את רונצקי חזרה ומדוע הוא לא עמד בפרץ?

במקום להשתלב הם השתלטו -  הם כפו (בחולשת ובאישור הממסד הצה"לי והנהגתו) את הנורמות שלהם על צה"ל. הם לא ממלאים שירות צבאי מלא ["ישיבות ההסדר"] ומפלים אותם על-פני האחרים בנשיאה בנטל, הם גרמו ל"הדרת נשים", נטלו לעצמם תפקידים שאינם מעניינם, כגון "חינוך" ומאלצים את צה"ל להקצות כוחות ומשאבים כדי להגן על התנחלויותיהם. בכל אלה, הם עברו על כל מידה סבירה ומהווים סכנה לאומית, לציבור ולעצמם (כבומרנג) כאחד.

כפי שאתה רואה הרחבתי את יריעת התפוצה, שרובה השתתף במפגש הנ"ל.

להתראות,

אבא

:אלמוג הבן ענה כך

ויש עוד משהו שנוטים להסתיר. חלה ירידה משמעותית בשיעורן של הבנות הדתיות שמתגייסות לצה"ל. גם זה מסימני הציונות הדתית וחבל. כולם מדברים על הגיוס האיכותי של הבנים הדתיים ושוכחים שיש גם בנות. אגב, גם בקרב הבנים מסתמנת לאחרונה ירידה (אצל החרד"לים).

עם זאת, צריך להיזהר עם ההכללות. הציבור הדתי לאומי כולל כ-700 אלף נפש (אני הראשון שחישב את מספרם). רובם המכריע כלל לא מתגוררים מעבר לקו הירוק.

על פי דו"ח האוכלוסין החצי שנתי של המנהל האזרחי לשנת 2009 בשטחי יהודה ושומרון מתגוררים קצת למעלה מ- 300 אלף איש – מתוכם כ-100 אלף חרדים  (רובם בערים מודיעין עילית, ביתר עילית ומקצתם ביישוב החדש גבעת זאב עילית).

מספר זה אינו כולל את 190,000 הישראלים המתגוררים בשכונות שנבנו במזרח ירושלים משנת 1967‏‏‏ ואילך (שרבים מהם חרדים וחילונים).

קיימים בגדה המערבית כ-100 מאחזים "בלתי חוקיים" או "בלתי מורשים" (התנחלויות שהוקמו על ידי ממשלות ישראל מאז שנות התשעים – אך באופן לא רשמי ולא חוקי) שרובם ככולם הוקמו ויושבו על ידי אנשי המגזר הדתי לאומי.

לפי הערכת "שלום עכשיו" קצת למעלה מ- 4,000 מתנחלים מתגוררים במאחזים הללו, שכוללים כ-1,600 קרוואנים וכ-270 מבני קבע.

כלומר, מספר המתנחלים "להכעיס" קטן וממש זניח.

נכון שמספיק מטורף אחד כדי לרצוח ראש ממשלה ומספיק כמה הזויים כדי להבעיר את כל המזרח התיכון. אבל צריכים לזכור, שהמתנחלים אינם המכשול לשלום. מי שבינתיים מכשול לשלום הם הפלשתינים, שמעולם לא הכירו בקיומנו, מטיפים לחסלנו ומפיצים שנאה.

חג שמח

עוז

על כך ענה האלוף במילואים שלמה גזית:

פיסקת הסיפא בדבריו של עוז, גם היא הכללה מסוכנת. אינני מתייחס ל"שנאה" כלפי ישראל, בל נצפה מערבי פלסטיני שיהיה צדיק עד כדי כך שיאהב את הכובש ואת מצב הכיבוש, אולם אחוז ניכר (לפחות מסקרי דעת הקהל המקוימים בקרב הערבים הפלסטינים מדברים על שאיפה לשלום ולפיתרון של שתי מדינות, זו לצד זו. אינני חושב שזה קורה מאהבת ישראל, אלא מגישה מציאותית של העדפת הפיתרון על המצב השורר כיום.

שלמה

והנה תשובתו של המומחה לתרבות, עוז אלמוג:

שלמה גזית

אתה טועה ומטעה! בכל הסקרים רוב הציבור הפלשתינאי לא מכיר בקיומה של ישראל. ותומכי החמאס (נדמה לי שגם הם פלשתינאים) קל וחומר. אגב, בתור עושה סקרים מקצועי, אם יש משהו שאני לא מאמין לו זה סקרים בקרב ערבים. אני יותר מאמין לספרי הלימוד שלהם (כדאי לך לקרוא את המחקרים האחרונים על זה ולקרוא את הזוועה שהם כותבים עלינו).

ומה שעוד יותר מופרך והזוי בדברים שלך זה ההנחה שהפלשתינאים שונאים אותנו בגלל הכיבוש. הרבה לפני שנכבש שעל אדמה בשטחים (שאגב, מבחינה חוקית לא שטח שלהם) הם שנאו אותנו. אולי לשיטתך גם איראן וכל יתר מיליוני הקנאים המוסלמים בעולם שונאים אותך ואותי כי כבשנו להם משהו. ואולי גם בן לאדן ומיליוני תומכיו (קרא סקרים) שנא את ארה"ב בגלל כיבוש. נו באמת....

לפלשתינאים אין שום "גישה מציאותית". אם היתה להם גישה כזאת הם היו מזמן חברה משגשגת. אם היתה להם גישה כזאת הם היו דמוקרטיה אמיתית שלא רוצחת אחד את השני ומבזבזת את המיליונים שתרמו להם. אפילו בינם לבין עצמם אינם יכולים להגיע להסכמים ולבחור הנהגה משותפת.

הסכסוך בינינו לבינם איננו גיאוגרפי, פוליטי ואפילו לא דתי. זה סכסוך בין שתי תרבויות שהפער ביניהן תהומי.

הבעיה שאנשים דוגמטיים כמוך לא הפנימו את זה גם אחרי 100 שנים.

עוז

שלום עוז

תודה על שיעור בנושא הסכסוך הישראלי פלסטיני.

לאחר שישים שנות עיסוקיי בסכסוך הגעתי לשתי מסקנות –

א.    אין כל סיכוי לשלום אמת בדורנו בינינו לפלסטינים. הפער בעמדות המדיניות והמשמעות והמחיר שיצטרכו שני הצדדים לשלםעל מנת להגיע לשלום – הסכם על גבולות, על ירושלים, על הסדרי ביטחון ובעיקר, חיסולה המוחלט של בעיית הפליטים הפלסטינים – מבטלים הסיכוי לכך. ומכאן המסקנה האופרטיבית שלי – אפשר לדבר ולחתור רק על הסכם מדיני, הסכם אשר יותיר עדיין הרבה בעיות פתוחות לעתיד.

ב.     בין הנושאים הרבים המהווים מכשול קיימת הציפייה והתביעה הישראלית מן הפלסטינים לא רק להגיע להסכם אלא גם "לאהוב אותנו". התביעה המדינית הישראלית לפיה הצעד הראשון שיידרש מהם זו ה"הכרה בזכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית" היא בלתי קבילה לחלוטין בעיני המערכת הערבית בכלל והפלסטינית בפרט. היא מונעת הסכם פרגמאטי וכמוה – סליחה על ההשוואה הקיצונית – כתביעה מן הנאנסת להכיר בזכותו של האנס לאנסה. מה לעשות, הם אינם מכירים בזכותנו על הארץ (ראה זבוטינסקי כבר ב- 1923).

אתה צודק לחלוטין בהתייחסותך למדיניות הלאומית הערבית שנמנעה מלהקים תשתית של מדינה ומוסדות לאומיים. ההבדל בינינו רק בכך שאני מברך על כך – זה מה שאיפשר ומאפשר לנו, בינתיים לפחות, לנצח ולהכריע אותם צבאית.

חג שמח

שלמה

על כך שהאלוף במילואים גזית הסכים עמו רק באופן חלקי, ולא יישר קו, מיהר לנזוף בו הפרופ' אלמוג:

שלמה,

לא בטוח שלמדת את השיעור. כי המוטו של השיעור שלי הוא שהמקור לסכסוך הוא תרבותי (זה שיעור בסוציולוגיה בסיסית לא בצבא ובטחון). לכן, אתה ממשיך, כמו קאטו הזקן, לחזור על הקלישאה הריקה: "לחתור להסכם מדיני". אתה יכול להמשיך לחתור כמה שאתה רוצה, כמו אותו ספן על סירה, שחותר נגד הזרם ובטוח שבסוף, עם עוד מאמץ, יגיע למחוז חפצו.

אנחנו לא דורשים מהפלשתינאים "לאהוב אותנו". כל מה שאנחנו דורשים (וזו דרישת מינימום מוסרית) זה להכיר בקיומינו. אינך רואה את ההבדל?! אגב, האהבה בחברה המוסלמית העריצה שונה מאד מהאהבה בחברה הדמוקרטית. כי אצלנו לא דורסים נשים ואילו אצלם זה כלל לא חשוב מה האישה רוצה. כשתבין את הקשר בין היחס לנשים בחברה הערבית לבין השלום התקוע, אולי תתפכח מהאשליות שלך.

לא הצלחתי להבין את המשל המוזר שלך על האונס. אולי גם אתה, כמו הפלשתינאים, בטוח שאנחנו האנסים כאן. עד כמה שידוע לי הערבים הם אלה שאונסים את האמת. חבל שיש אנשים מכובדים כמוך שמוחלים להם על האונס.

היהודים הפכו את חבל הארץ הנידח ומוזנח הזה לגן פורח והערבים שחיים איתנו נהנים מזה (מצבם של המוסלמים בישראל הוא הטוב בעולם). ראיתי את המאמר שפרסמת על הרופא הערבי שפקח את עיניך בעניין זה. מסתבר שהן נפקחו לשניה וחזרת להיות עיוור ולהמשיך להאשים את ישראל בחטאים שאינה שלה.

איזה הסכם "פרגמטי" אפשר לעשות עם שלא מכיר בקיומך? גם עם היטלר עשו הסכמים פרגמטיים והסוף ידוע.

המשפט האחרון שלך הזוי בעיני. למה שנרצה שהפלשתינאים ימשיכו להיות נכשלים? מי בכלל רוצה לנצח אותם? אדרבא שיקומו מההריסות של עצמם ויתחילו להיות בני אדם נאורים. כשזה יקרה הדיון על קו הגבול יהיה כמו הדיון על גודל אוכפי הסוסים בעידן השריון.

לסיכום, אני תמיד אומר "הפצץ אותם באינטרנט מהיר". זה יפקח להם בהדרגה את העיניים. לחפור מנהרות הם יודעים מצוין. עכשיו רק צריך להניח בתוכם כבלים ולא טילים וכלי הרס אחרים.

חג שמח, ללא קאסמים וחטיפות (שאולי גם הם בעינך בגלל הכיבוש שלנו).

עוז

שלום עוז,

אני מודיע כי תגובתי להלן היא מבחינתי סוף פסוק לדו-שיח זה. לא יעלה בידי לשכנע אותך וחוששני שגם לא להיפך.

המקור לסכסוך להבנתי איננו תרבותי. המקור הוא בהתיישבות היהודית הכפויה בארץ ישראל. אילו נשארנו פזורים בגולה לא היינו רואים התנגדות ערבית-מוסלמית לקיומו של עם יהודי מפוזר. גם האינדיאנים התנגדו לפלישת האירופים לאדמתם, ולא התפעלו מן הטוב והשפע שאלה הביאו להם. מה לעשות – בסופו של דבר הובסו והשלימו. אולי אפילו נראה בעתיד נשיא אמריקאי ממוצא אינדיאני.

מה שמפתיע אותי בגישתך זה אי הרצון ואולי אי היכולת לראות את הסכסוך גם בעיניים של הצד השני. זה לא מחייב אותי לקבל את עמדתם אולם אני כן רוצה להבינו. הם – לא אנוכי – רואים בפלישה היהודית-ציונית למולדתם מעשה אונס שנעשה  בכוח ובתמיכה מדינית זרה (הצהרת בלפור, מנדט בריטי, תוכנית החלוקה וכו'). מבחינה זו ניתן אולי להגיע עימם להסכם פרגמאטי אך לא לצפות שיכירו בזכות קיומנו, וזה שונה לגמרי מהשלמה עם עובדת קיומנו.

חתמנו על שלושה הסכמים פרגמאטיים אשר מחזיקים בינתיים מעמד ואני שמח על כך – הסכם הפרדת הכוחות עם סוריה ושני הסכמים מדיניים עם מצריים ועם ירדן. והמחיר ששילמנו עבור הסכמים אלה – היה בהחלט כדאי לדעתי.

בכל שלושת המקרים – לא הצבנו תנאי מוקדם – נא להכיר בזכות קיומה של המדינה היהודית. אפילו  מנחם בגין, איש "ההדר" הז'בוטינסקאי, לא דרש זאת.

ולבסוף – אני מתפלא על אי הבנת הערתי למציאות הפיגור של העולם הערבי בכלל, ושל הפלסטינים בפרט. כל מה שרציתי לומר – זה כי אילו היו כמונו, עם עשרה נובליסטים, ועם יכולת פיתוח טנק וכיפת-ברזל – היינו אנו הצד המובס, וישראל לא היית קמה. מזלה של הציונות שחזרנו לארץ מפגרת, לארץ שתושביה אינם מסוגלים למנוע בכוח את שובנו. לא הייתה ציונות, אילו מצאנו בארץ-ישראל מדינה ערבית חזקה ומבוססת שהתפתחה ב- 2000 השנים מאז נעקרנו מכאן.

ושוב חג שמח,

שלמה

אלמוג הצעיר לא היה מרוצה מרמת ההתקדמות של תלמידו בהיסטוריה, וכך השיב:

שלמה גזית,

אני ממליץ לך לקרוא ספרי היסטוריה. רוב הערבים בחבל ארץ זה הגיעו לכאן כשבטים נודדים (מחצי האי ערב ועוד כמה מקומות מסביב) או כבודדים - בגלל המפעל הציוני והמנדט הבריטי. משום מה, רק למהגרים היהודים אתה מדביק את הכינוי "קולוניאלים" ולמהגרים הערבים אתה נותן את הקרקע בטאבו. זה טבעו של עולם: אנשים באים ואנשים הולכים. בעיני זכות הקניין נקנית בעיקר על ידי עשייה ותרומה. ובמובן הזה קנינו פי אלף זכויות מהם. אנחנו אלה שהפכנו את המקום השומם הזה לגן פורח. אם זה היה בידיים שלהם, זה היה נראה כמו שארצות ערב נראות. אני אומר לתלמידים הערבים שלי: אנחנו היהודים הכפלנו את תוחלת החיים שלכם כדי שתוכלו לקטר כפול שניים.

למעשה כל הישות הפלשתינאית התפתחה בהשראת התנועה הציונית. ואני כבר לא מדבר על כך שהיישוב היהודי בארץ ישראל לא התחיל עם הציונות. את זה משום מה שכחת. לכן מי שמשווה בין ההתיישבות הציונית בארץ ישראל לבין הקולוניאליזם האירופאי הוא היסטוריון וסוציולוג רשלן.

לא כפינו דבר על הפלשתינאים. התיישבנו בעיקר באזורים שאינם מאוכלסים, והאדמות נקנו בכסף יהודי טוב. ומה שכבשנו, נעשה אחרי שניסו לסלקנו בכוח. הם הפסידו במערכה שאותה יזמו, רק שאצל הערבים אפילו לא יודעים להפסיד בכבוד.

האינדיאנים נלחמו בקולוניאלים האירופאים לא בגלל שגזלו להם אדמות (ארה"ב אדירת ממדים והטבע לא רשום בטאבו על האידיאנים). הם לחמו כי זה טבעם של שבטים פרימיטיביים שנתקלים בקידמה. כמו הפלשתינאים הם הביאו על עצמם כלייה ורגשי נחיתות.

אם אתה כל כך מתגאה בלהבין כיצד הצד השני חושב, אולי כדאי שתנסה פעם להבין מה הקוד התרבותי שלו ומה מנחה אותו בחיים. כשתבין את הקוד התרבותי של הערבים תבין גם כיצד הם תופסים הסכמים. הם בוודאי לא תופסים זאת בדרך המערבית. הערבים לא יודעים פשרה מהי וראינו מה נעשה אחרי הסכם אוסלו.

לפני שנה גרתי במשך שנה וחצי בכפר הדרוזי-נוצרי-בדואי עוספיא שעל הר הכרמל. חוויתי מקרוב את סכסוכי השכנים שלהם והשנאה הפנימית. קולגה פלשתינית אמרה לי פעם: אצלנו פותחים במלחמה אם הצל של הכביסה עובר את הגדר של השכן. "פרגמטי" הוא מושג מערבי, ואדם שמנסה להכיל אותו על התרבות הערבית הוא תמים במקרה הטוב ולא חכם במקרה הרע.

יש לי תלמיד ערבי מוכשר שעושה מחקר על חמולות במגזר הערבי. מומלץ לך להתעדכן בנושא. הרי אין יישוב ערבי בארץ או בעולם שיש בו הסכמים פנימיים כלשהם. החזק שולט, פשוטו כמשמעו. הם רואים בנו כמי שגזלו את אדמתם (למרות שחוקית והיסטורית אין זה נכון) בדיוק בגלל אנשים כמוך, שמספקים להם תחמושת היסטורית מזויפת ומתרפסים. במקום להגיד להם את האמת בפנים, אתה מחפש בכוח להביא אותם למשא ומתן. ואת מי בדיוק תביא? את אבו מאזן? ואולי את הניה?. שניהם נציגים של העם הפלשתינאי ואפילו ביניהם לא מסכימים. על פי השיטה שלך אולי גם ננסה להבין ולהצדיק את אחמדינג'ד וגם אותו לגרור למשא ומתן (על מה בדיוק?). גם לו יש "עיניים של הצד השני". אני מבין את אחמדינג'ד דרך הקוד המוסלמי שמנחה אותו. ובדיוק בשביל זה אני לא מנסה לבדוק במה פשעתי שהוא שונא אותי כך. ובניגוד לך אני עושה הכללות ומזהה את הדמיון בין האיסלאם הקנאי באיראן לאסלאם הקנאי בעזה ובשטחים, שמצהיר ללא כחל וסרק שהוא אינו מעוניין בהסכמים כלשהם. הוא רוצה שתעוף לו מהעיניים, ואחר כך הוא יחפש מישהו אחר להעיף כדי לנמק את הניוון שלו ואת הדיקטטורות שלו.

אם הפלשתינאים ירצו בהסכם "פרגמטי" הם יבואו אליך (כמו סאדאת וחוסיין) ויכריזו שמותר לך לחיות כאן. אז רוב הישראלים יקבלו אותו באהלן וסהלן.

בינתיים העצה שלך זה לחזר על הפתחים, להתחנף אליהם, ולהציע להם הצעות בלי לקבל שום תמורה. ובניגוד לירדן ומצרים, לפלשתינאים גם אין הנהגה מוסכמת שאפשר לחתום איתה על משהו.

אפילו על המינימום של "לא תרצח" (את שכניך) אתה מוותר. בעולם הערבי מעריכים אנשים עם כבוד. ולא גנרלים בדימוס שאיבדו את כבודם הלאומי.

הבט, מה שמקדם בינתיים הכי טוב את הסכם השלום זה החומה שנבנתה בינינו לבינם והחיסול הממוקד של המנוולים שהוציא להם את החשק לקטול אותנו (בינתיים).

החומה עשתה את המלאכה יותר טוב מכל הסכם, גם בגלל שהיא אילצה את הפלשתינאים בשטחים לבנות בעצמם את המוסדות והכלכלה שלהם, בלי הסכמים ובלי בטיח. החומה קונה לנו זמן יקר – זמן שיגדל דור ערבי חדש שיתעניין בדברים אחרים, חוץ מלצרוח "מוות ליהודים". זה כבר קורה. אפילו השפה הערבית משתנה ומקבלת חותם אינטרנטי מובהק. אם היית בודק (ואני בדקתי) היית מגלה שרוב ערביי ישראל מתעבים את המנהיגים שלהם. רוב הצעירים מתעניינים בנכבה ובהסכמים פרגמטיים כמו שאתה מתעניין בפייסבוק (כדאי שתתחיל). הם במקום אחר. ומדוע? בגלל שהזמן והאינטרנט עושים את שלהם, ולא כל מיני הכאות על חטא והתרפסויות של אנשים שבטוחים שהפתרון לקונפליקט הוא מדיני. אנשים כמוך, שאין להם סבלנות, ובעיקר אין להם הבנה מינמאלית של עוצמתה של תרבות.

חג שמח

עוז

לכבוד נשיא ארצות הברית של אמריקה, מר ברק אובמה

אדוני הנשיא

לרגל ביקורך בישראל בשבוע הבא, ולאור התכנית שהכינו לך מארחיך, ראוי שאשמיע באזניך כמה דברים שלא תשמע ממארחיך

ב-4 בנובמבר 2008, ביום ההיסטורי שבו נבחרת לנשיא, גרתי בארה"ב, אם כי לא הייתה לי זכות הצבעה. היום ההוא זכור לי כאחד המרגשים בחיי. ראיתי אנשים שחורים ולבנים ואסיאתים והיספנים, בוכים בדמעות, ומספרים שבחלומות הוורודים ביותר שלהם לא דימינו שיזכו לחיות ביום שבו נבחר נשיא שחור לאמריקה. הם הסבירו את תמיכתם בך לא רק בצבע עורך, אלא בעיקר במילותיך הנוסכות בהם תקווה ומעוררות בהם דחף עז לפעולה, לעשיית הטוב והצודק. אז הבנתי מה פירושה של השראה שמנהיג מעניק לציבור. מאז, סיפקת לי סיבות רבות להיות מרוצה מבחירתך: הצלחת להעביר את חוק הטיפול בר ההשגה, תיקנת בעמל רב חלק קטן מההרס הכלכלי שהשאירה משפחת בוש, תמכת בעקביות בהרחבת זכויות האזרח, המיעוטים, נישואים חד-מיניים, הפסקת הצביעות שבחקירות הבלתי חוקיות בגוונטאנמו; פעלת באומץ להתקרבות אל העולם המוסלמי, ועוד. אולם, בנושא אחד, הקרוב אלי במיוחד בהיותי אזרח ישראלי, נודעה לי אכזבה ממך. כוונתי להתייחסותך לישראל ולסכסוך הציוני-פלסטיני

אדוני הנשיא

ממשלות ישראל חיו מאז ומתמיד על התפר שבין זחיחות מתנשאת ויהירה, לבין בכיינות ילדותית; בין מאניה אופורית של ימות המשיח לבין דיפרסיה של פסימיות ויאוש. זאת מדינה שאזרחיה תובעים מממשלתם תחושה של ביטחון, על חשבון ביטחונם האמיתי; שהם לא מסתפקים בפחות מביטחון אישי מוחלט לכל אזרח (כאילו יש דבר כזה באיזושהי מדינה) – במחיר של הקרבת הביטחון הקולקטיבי, הכולל הבטחת העתיד, רווחה, בריאות וחינוך. שתושביה היהודיים טומנים את ראשם בחול לנוכח מה שמרחש במרחק הליכה מביתם, וחיים מפסטיבל לחגיגת סביאה כאילו המחר מצוי באגדות; הציבור הישראלי הוא אוסף של כישרונות מדהימים ואיים רחבים מאד של מצוינות, איים רחבים שכמעט מתחברים זה לזה, אבל זהו גם ציבור תועה ומבקש לעצמו הנהגה ראויה, וזו איננה. כל ציבור, ויהיה המוכשר ביותר (כולל למשל מרצים באוניברסיטה), זקוק להנהגה, ומי כמוך, מנהיג מופלא ומעניק השראה, יודע זאת. העם היהודי התברך בכישורים מופלאים בכל תחומי החיים, חוץ מהנהגה של מדינה. השיח הפוליטי בישראל מתאפיין בתערובת מוזרה ובלתי אפשרית של שיכרון כוח והתנשאות, עם חרדה קיומית מפני כל איושת רוח. אנחנו אומרים לכם האמריקאים, חזור ואמור: איננו זקוקים לעזרתכם, אנחנו חזקים ועומדים עצמאית על רגלינו, אבל אוי ואבוי לכם אם תעזו לקצץ בסיוע שלכם. אנחנו לא צריכים מכם טובות, עזבו אותנו בשקט, אבל שלא תעזו לנטוש אותנו בעת הצבעות נגדנו במועצת הביטחון

אני מבין את החשש שלכם, הממשל האמריקאי, מפני לחץ חזק מדי על ישראל. אתם "זקוקים לקול היהודי," אתם חוששים מפני התלכדות של הציבור הישראלי כאיש אחד כנגד כל לחץ, ואתם אינכם רוצים להשיג תגובת נגד, או את התוצאה ההפוכה. על כן עלי לומר לך, כבוד נשיא ארצות הברית: אל חשש! כבר אינך זקוק ל"קול היהודי" (אם יש דבר כזה – הרי שאז צודקים ה"אנטישמים!") כדי להיבחר; לעומת זאת, הקול הזה יהיה נתון למפלגתך ממילא, אם תעזור לישראל לחזור לעצמה ולערכיה היהודיים המקוריים. הציבור הישראלי ברובו הגדול איננו קיצוני, אינו מעריץ את מפעל ההתנחלויות, הוא הגיע כבר להכרה שהכיבוש משחית אותו, והוא בז ברובו למנהיגיו הקטנוניים, הנכלוליים והנהנתנים. הציבור הזה נתון כרגע בקיפאון של ייאוש, והראיה לכך – רוב הציבור הציוני תומך בפשרה משמעותית עם הפלסטינים, ויחד עם זאת מתלכד אחרי גוש המפלגות שמבטיח לא להתפשר לעולם! כיצד זה ייתכן? לדעתי, זוהי תסמונת מובהקת של ייאוש ופחד: לא תומכים בדרכו של הימין, אבל מתלכדים סביבו כי כדרכו של כל ימין, הוא יודע את מלאכת ההפחדה, והוא יודע לטעת אשליה של כוח. הציבור הישראלי חש בחוסר ההנהגה, ורק משום כך הוא מעדיף את המוכר ואת הידוע. הישראלים כיום מונעים בעיקר מיצר הישרדות, ומשיקולי תועלת קצרי-מועד. אילו רק התגלתה לציבור הזה מנהיג או מנהיגה כמוך, שהייתה מעניקה להם מעט השראה, חזון כלשהו, קצת תקווה – היה קם ברובו ומתנער, עם חלכה, והולך אחרי מנהיגתו באש וגם במים. אין לציבור הזה בעיה להתמודד עם קושי וסבל – בתנאי שהוא מוביל לעתיד טוב יותר. כדברי ניטשה: מי שיש לו בשביל מה, יכול לסבול כל 'איך'. אילו רק ידע הציבור, בחושיו התועלתניים, את מחירו של הסירוב, ושל הקיפאון, והעיקשות המטומטמת – הוא היה בועט במנהיגיו הישנים לכל רוח. לרובו של הציבור בישראל - גם בחלקים מהימין, גם בין החרדים, ובוודאי לערבים - אין כל עניין להמשיך לסבול למען שגעונותיו והפנטזיות של הימין המשיחי. תמיד יהיו הקיצוניים והפנאטים, שביהירותם הם משוכנעים שקול אלוהים מדבר מגרונם, וששיקולים ארציים הבל הם בעיניהם. אך הם במיעוט בארצי, תודה לאל. והרוב יוכל להביס אותם, גם אם יידרש לכך שימוש בכוח, חלילה (אני מעריך שיהיה צורך, לצערי). גם בארצך התחוללה מלחמת אזרחים נוראה, וסופה היה ניצחון הצדק והשוויון

על כן אני, כישראלי אוהב ארצו, החרד לעתיד המדינה שלו, כאב לשני בנים המשרתים בצבא ההגנה להתנחלויות, כאמריקאי לשעבר שחש את רוח ההיסטוריה ביום שנבחרת – אני מבקש ממך: אנא, בפעם הבאה שתובא למועצת הביטחון של האו"מ הצעה המגנה את ממשלת ישראל – אל תטיל וטו! הצבע בעד הגינוי. בעד השפיות, בעד הפיוס ההיסטורי ונגד הממשלה האנוכית, הסקטוריאלית והגטואית הזאת. בפעם הבאה שהציבור האמריקני ידרוש ממך קיצוץ בהוצאות כי נמאס לו לממן משטרים הזויים בזמן שלאמריקה יש חוב של 16 טריליון דולר – אל תחשוש לקצץ בסיוע המיותר לישראל, סיוע המאפשר לממשלתה להמשיך לממן התנחלויות מיותרות, בלתי צודקות ובלתי חוקיות (אפילו בעיני החוק הישראלי!) סיוע המממן ציבור של מיעוט, החי על חשבון קופת הציבור הישראלי ומשלמת המיסים האמריקנית, איננו מייצר דבר, עובד בעבודות מנהליות וטוען בחוצפה ישראלית שהוא ישראל האמיתית. מהלכים כאלה יזכו לקיתונות של ביקורת מפי מיעוטים צעקניים, אך גם לתמיכתו השקטה של הרוב השפוי, בישראל וגם בקהילה היהודית בארצך. לא קל יהיה לעמוד כנגד הפרץ והצווחה ההיסטריים; אך אני מאמין בך, שאתה מנהיג אמיתי, הרואה את טובת ארצו ולא את הישרדותו האישית בשלטון. לך בדרך זו, והאלוהים שבו אתה ואני מאמינים יהיה בעזרנו

אלוהים יברך אותך, את אמריקה, ואת אלה הרוצים בתעוזת התקווה ומאמינים בטוב ובשלום

To the President of the United States of America, Mr. Barack Obama

Mr. President, Sir,

Towards your visit to Israel next week, please allow me to convey to you some thoughts which your hosts will not tell you.

But first, a brief background: On November 4, 2008, the historic day that you were elected President, I lived in the US, although I did not have the right to vote. I remember that day clearly, as one of the most exciting days of my life. I saw beautiful people, Black and White and Asian and Hispanic, tears in their eyes, saying that in their wildest dreams they had never imagined that they would live to see an African-American person elected for the highest office. They said that they didn’t support you because of the color of your skin, but because your words have filled them with hope and inspiration, and that those words were mobilizing them for action, to do what is good and just in this world. Only then I fully realized, what it really meant for a great leader to motivate and encourage people.

Ever since then, you sir, have provided me with many reasons to be content from your election: you managed to pass the Patient Protection and Affordable Care Act, rightfully known as the Obamacare act; With great effort, you have amended some of the economic destruction which had been left over by your predecessors, the Bush family and their gang; you have consistently supported the expansion of Civil Rights, the rights of minorities, same-sex marriage, ceasing the hypocrisy of the illegal interrogation at Guantanamo; you have acted courageously to reach out to the Muslim world and Muslim cultures, and more.

However, in one issue, which is particularly close to me being an Israeli citizen, you gave me some disappointment. By this I mean, the Israeli issue and in particular, the Zionist-Palestinian Conflict (wrongly known as “The Israeli-Palestinian” or the “Israeli-Arab” Conflict.

Mr. President,

All Israeli governments have always walked on the boundary between arrogant, vain conceitedness, and childish whining; between manic euphoria of Messianic Days, and the depression of pessimism and despair. This is a country whose citizens are demanding from their government a feeling of security, at the expense of security itself; who will not be satisfied with less than absolute personal security for every (Jewish) citizen (as if such perfect security exists in any country) – at the cost of security for all, including securing the future, welfare, health and education. A country whose residents stick their heads in holes in the ground, ignoring what is taking place within walking distances from their homes, and hopping from festivity sprees, as if tomorrow’s reality only existed in fairy tales. The Israeli public is a rare collection of brilliant talents, with wide islands of excellence, but at the same time it is a collective of straying individuals asking for decent leadership, a request left empty handed. Every community, be it comprised of the most gifted and well educated (such as, for example, university professors), needs leadership and inspiration; who else knows this better than you, sir, who provided such inspiration to one of the biggest communities on this planet, at times of hardship.

The Jewish people have always been blessed with extraordinary skills and talents in all walks of life – save the realm of State leadership (Jews have excelled in positions of consulting and managing key functions such as finances and administration in great empires throughout history – but only as seconds to the country leaders). The political discourse in Israel involves an odd and impossible mixture of power-addiction and arrogance, with existential anxiety from every hiss of the wind. We keep telling you the Americans, over and over again: We do not need your help, as we are strong and self-sustained; but dare you not make the tiniest cut in your aide to us, or we will get back to you come election day, through the powerful Jewish network (which we shall call Anti-Semite to whoever even dare to suggest that it exists!) We do not need your favors, just leave us alone – but please don’t abandon us to the mercy of the Security Council.

I understand your concern, you being the U.S. government, from putting too much pressure on Israel. You "need the Jewish Vote", You are afraid that the Israeli public should unite against any kind of outside pressure, and you do not want to get in return the “Unintended consequence”. So I must tell you, the honored President of the United States: Have no fear! You no longer need the “Jewish Voice" (if such a thing really exists – than the anti-Semitists are correct!) in order to be re-elected; on the other hand, this vote shall be yours forever, anyway, should you reach out to the State of Israel, and help her escape this injurious situation and return to the original Jewish values. The vast majority of the Jewish public, both in your country and in ours, is far from extremism, it does not support the settlements project from ideological reasons, and a great majority of us have already come to realize that the Occupation is corrupting us. Many of us feel disdain for our petty, crooked and hedonistic politicians. The Israeli public, by enlarge, is in a state of stagnated despair of the situation, and I think I can prove this: the majority of the public supports the well-known compromise with the Palestinians, and yet – it also supports the bloc of parties which makes sure that this compromise shall never materialize! How is this possible? – In my view, this is a typical syndrome of despair and fear: we generally don’t support the Right wing ideology, but yet we unite behind it, due to the lack of any foreseen alternative. This is due to what the Right does best – the art of Fear, and the illusion of Power. The Israeli public feels the lack of leadership, and only because of this it prefers the known and the comfortable. Most Israelis today are motivated by a sense of survival, and by short-term calculations. If only there was a man or a woman who came even close to you sir, to give them a bit of inspiration, vision, some hope for the future – they would rise to the challenge, and follow that leader through shine or rain.

This nation has no problem dealing with the difficulties and suffering – if they come with the hope of a better future. Nietzsche said: “(S)he who has a Why to live for, can bear almost any How.”

If only the public knew, with its utilitarian senses, the price of refusal, deadlock, and stubborn stupidity (you know what I mean) – they would kick their outdated leaders out into history’s trash cans. Most of the Israeli public – including parts of the Right, even some ultra-Orthodox, and certainly the Arabs – have no interest whatsoever in the continuous suffering for the caprices and Messianic fanaticism of the current government.

There will always be extremists and fanatics, who in their arrogance believe that the voice of God speaks from their mouths; for whom, matters of national considerations are seen as nonsense. But they are a minority in my country, thank God. And the majority will be able to defeat them, even if it will take force, God forbid (but I believe it will be required, unfortunately). Even in your country, there has been a terrible civil war, which ended in a triumph of justice and equality. Well, not so much, but much better than before the war.

So I, as an Israeli who loves this Land (not so much the State), and who is worried about the future of this state; as a father of two young men serving in the Settlements Defense Forces (better known as the IDF), and as a former American who felt the spirit of history on the day you, sir, were elected President – I ask you: Please, next time that a proposed resolution to condemn the State of Israel is brought to the UN Security Council – please DO NOT VETO IT! Please vote for the condemnation, for sanity, for the historical reconciliation and against this selfish, sectorial and criminal government. Next time that the American public demands from you to cut the foreign aid budget, because they are fed up with funding lunatic regimes, while the US has a 16 trillion dollars debt – thou shalt not be afraid! Please cut the aid to Israel, an aid which allows its government to continue to fund the evil settlements project, which is unjust and illegal (even in the view of the Israeli law!), an aid which funds a minority in my country, living at the expense of the Israeli public and US tax payers, does not produce anything valuable, working in administrative work, and with its Chutzpah argues that it is the “real essence of Israel.” Such acts on your side will surely be answered by hysteric criticism from loud minorities, but also by the vast support of the sane majority, in Israel as well as in the American Jewry. Easy it shall not be, but I am confident that you, as a true leader, who sees the well-being of his country as his primary goal, rather than his own survival in power, shall work this through. Go in this way and be blessed! God that you and I believe shall be on your side, Amen.

God bless you, God bless America, and those who are in favor of the Audacity of Hope.

נטל העבודה, לא הגיוס (מדוע אני לא יודע לכתוב כך, מס. 6

http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/1.1939492