הדיון על השירות הצבאי של בני הישיבות התעורר שוב, ושוב מגויסים כל הטיעונים המוכרים, אלה שיש בהם הגיון (גם אם אני לא מסכים להם), ואלה שנועדו לעורר את בלוטות הרגש והדמגוגיה
כבר שנים אני טוען, שהבעיה הגדולה עם בני הישיבות אינה שאינם משרתים בצבא, אלא - שאינם עובדים. מכיוון שאינם עובדים, נטל פרנסתם נופל על הקהילה שלהם, החרדית, שבסופו של דבר מממנת אותם מכספים שמגיעים מהמדינה - שהרי הקהילה הזאת ברובה המכריע אינה יצרנית. וגם אלה מהם העובדים לפרנסתם, עושים זאת בעיקר במקצועות השירותים, שעם כל חשיבותם, הם מספקים בעיקר צרכים פנימיים של אנשי הקהילה, כצורכי דת, חינוך ומנהלה, ואינם מהווים מקור הכנסה חיצונית. בנוסף לכך, המדינה מממנת באופן ישיר את מחייתם של בני הישיבות, על ידי הקצבאות המעוגנות בכל הסכם קואליציוני
האבסורד הוא, שחלק גדול מאד, ואולי אף הרוב, של בני הישיבות כלל אינם מעוניינים להיות בישיבה, ובעצמם כבר קצו בחיים של עוני ותלות באחרים. הם מעוניינים לצאת לעבודה, חלקם אפילו רוצים ללמוד מקצוע מודרני ולהתפרנס מעבודה יצרנית, רחמנא ליצלן. ומי לא מאפשר להם את זה? החוק הישראלי
על פי החוק, שנעשו ניסיונות רבים וכושלים לשנותו (ביניהם 'חוק טל'), בחור ישיבה עד גיל 23 לא רשאי לעבוד אם הוא רשום בישיבה. אם יירצה לעבוד, ייאלץ לוותר על מקומו בישיבה, ויתור שמשמעותו הוא חובת שירות צבאי. גם אחרי גיל 23, חייב הבחור בשירות מקוצר כדי לצאת לעבודה. אבל הם לא רוצים לשרת בצבא, ועל כך ראוי לנהל דיון נפרד. הנקודה החשובה היא, שהחוק הפוטר אותם משירות צבאי, גם לא מאפשר להם לצאת לעבודה גם כשהם רוצים בכך. תאמרו: נו, שישרתו בצבא ואז ילכו לעבוד! ובכן, זאת הגישה העקרוניסטית של 'ייקוב הדין את ההר', המסתמכת על עקרון השוויון המקודש כידוע בחברה הישראלית. ובכן, מתגברים הקולות השפויים שאומרים, שממילא אין שוויון בשירות הצבאי, ולא יכול להיות שוויון מוחלט. חיילים שלא ספגו שום חינוך לשירות בצבא, בכל סיבה שהיא - בין מוצדקת ובין שלא, לעולם יהיו חיילים חסרי מוטיבציה, שלצבא אין צורך בהם. גם כך, חיילים נעדרי מוטיבציה מכל מגזר שהוא משוחררים על ידי הצבא בגלל אי-התאמה, ולאיש זה לא נראה לא בסדר. גם הטענה ש'החרדים המשתמטים מהווים כבר שתי אוגדות' היא דמגוגית, מפני שצריך תקציבי עתק כדי להקים שתי אוגדות חדשות, ואיש לא הקציב אותם לצבא. יחידות חדשות פירושו מפקדות, לשכות, מנהלה, וכל זה עולה כסף. גם הטענה שיותר חיילים בצבא יביאו לקיצור השירות איננה נכונה. כל חייל שמתגייס צריך לאמן ולצייד, והתקציב לכך, בקירוב ראשון, הוא פרופורציוני למספר החיילים ולא למשך השירות שלהם. על כן, אם חלילה יחליטו כל החרדים להתגייס פתאום, לצבא לא יהיה כסף לגייס אותם, ולא משימות בשבילם - למעט יחידות קטנות של בעלי מקצועות טכניים, או יחידות שמירה קטנות. אבל זהו המיעוט
הפתרון, לדעתי, הוא שבשם השוויון הקדוש, יוחלט בחוק שכולם חייבי גיוס, אבל הצבא מחליט את מי הוא צריך ורוצה לגייס. כדי שהחוק יעבור את הדרישות הקואליציוניות, תינתן התחייבות מראש שגיוס בני הישיבות יוגבל למספר שיוסכם על הצבא, בהתאם לצרכיו ולמידת שיתוף הפעולה האינדיווידואלי של המתגייסים - והרי אין טעם לגייס בכפיה חיילים למשימות מיותרות שאין לחיילים כל הנעה להשתתף בהן, הלא כל האתוס הצה"לי מבוסס על שירות מתוך הכרה ולא מתוך כפייה, למרות שיש אלמנטים מקומיים וזמניים כאלה במהלך שירותו של כל חייל. האין אנו מתגאים בהיותו של צה"ל צבא העם, שרוב המשרתים בו מוכנים לתת את מיטב מרצם מתוך בחירה?
מניסיון העבר, בעיות כאלה נפתרות רק מתוך שיתוף פעולה ורצון הדדי, ולא באמצעות חוק ומשפט. לחברה החרדית אין כל בעיה להצביע כאיש אחד ברגליהם כנגד גיוס כפוי, ואין כל דרך מעשית לנקוט סנקציות משפטיות כנגד הסרבנים, מערכת הכליאה פשוט אינה בנויה לכך. הרעיון של סנקציות כלכליות כנגד המשתמטים, למרות שאני דוחה אותו כרעיון רע אם הכוונה ליישמו באופן חד-צדדי - למעשה ייושם בפועל, בהסכמה, כאשר תינתן למי שלא יתגייס, בהסכמת הצבא, האפשרות לצאת אל חיי העבודה ולשאת את עצמו כלכלית, מפני שהמדינה לא תצטרך לממן אותו עוד
לאחרונה התפרסמה דעתו של שלמה קליש, מנכ'ל ג'רוזלם גלובל, יזם היי-טק מצליח, חרדי וטייס בחיל האויר בעבר. קאליש אומר שם דברים דומים לטענות שהעליתי, ואולי ראוי לומר - אני אומר דברים דומים למה שהוא אמר, למרות שאני אומר זאת כבר שנים רבות
הנה דעה נוספת שהתפרסמה לא מזמן
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4486381,00.html
והנה עוד אחת, של הפרשן הצבאי הלאומי, רון בן-ישי
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4487138,00.html
