לכבוד נשיא ארצות הברית של אמריקה, מר ברק אובמה

אדוני הנשיא

לרגל ביקורך בישראל בשבוע הבא, ולאור התכנית שהכינו לך מארחיך, ראוי שאשמיע באזניך כמה דברים שלא תשמע ממארחיך

ב-4 בנובמבר 2008, ביום ההיסטורי שבו נבחרת לנשיא, גרתי בארה"ב, אם כי לא הייתה לי זכות הצבעה. היום ההוא זכור לי כאחד המרגשים בחיי. ראיתי אנשים שחורים ולבנים ואסיאתים והיספנים, בוכים בדמעות, ומספרים שבחלומות הוורודים ביותר שלהם לא דימינו שיזכו לחיות ביום שבו נבחר נשיא שחור לאמריקה. הם הסבירו את תמיכתם בך לא רק בצבע עורך, אלא בעיקר במילותיך הנוסכות בהם תקווה ומעוררות בהם דחף עז לפעולה, לעשיית הטוב והצודק. אז הבנתי מה פירושה של השראה שמנהיג מעניק לציבור. מאז, סיפקת לי סיבות רבות להיות מרוצה מבחירתך: הצלחת להעביר את חוק הטיפול בר ההשגה, תיקנת בעמל רב חלק קטן מההרס הכלכלי שהשאירה משפחת בוש, תמכת בעקביות בהרחבת זכויות האזרח, המיעוטים, נישואים חד-מיניים, הפסקת הצביעות שבחקירות הבלתי חוקיות בגוונטאנמו; פעלת באומץ להתקרבות אל העולם המוסלמי, ועוד. אולם, בנושא אחד, הקרוב אלי במיוחד בהיותי אזרח ישראלי, נודעה לי אכזבה ממך. כוונתי להתייחסותך לישראל ולסכסוך הציוני-פלסטיני

אדוני הנשיא

ממשלות ישראל חיו מאז ומתמיד על התפר שבין זחיחות מתנשאת ויהירה, לבין בכיינות ילדותית; בין מאניה אופורית של ימות המשיח לבין דיפרסיה של פסימיות ויאוש. זאת מדינה שאזרחיה תובעים מממשלתם תחושה של ביטחון, על חשבון ביטחונם האמיתי; שהם לא מסתפקים בפחות מביטחון אישי מוחלט לכל אזרח (כאילו יש דבר כזה באיזושהי מדינה) – במחיר של הקרבת הביטחון הקולקטיבי, הכולל הבטחת העתיד, רווחה, בריאות וחינוך. שתושביה היהודיים טומנים את ראשם בחול לנוכח מה שמרחש במרחק הליכה מביתם, וחיים מפסטיבל לחגיגת סביאה כאילו המחר מצוי באגדות; הציבור הישראלי הוא אוסף של כישרונות מדהימים ואיים רחבים מאד של מצוינות, איים רחבים שכמעט מתחברים זה לזה, אבל זהו גם ציבור תועה ומבקש לעצמו הנהגה ראויה, וזו איננה. כל ציבור, ויהיה המוכשר ביותר (כולל למשל מרצים באוניברסיטה), זקוק להנהגה, ומי כמוך, מנהיג מופלא ומעניק השראה, יודע זאת. העם היהודי התברך בכישורים מופלאים בכל תחומי החיים, חוץ מהנהגה של מדינה. השיח הפוליטי בישראל מתאפיין בתערובת מוזרה ובלתי אפשרית של שיכרון כוח והתנשאות, עם חרדה קיומית מפני כל איושת רוח. אנחנו אומרים לכם האמריקאים, חזור ואמור: איננו זקוקים לעזרתכם, אנחנו חזקים ועומדים עצמאית על רגלינו, אבל אוי ואבוי לכם אם תעזו לקצץ בסיוע שלכם. אנחנו לא צריכים מכם טובות, עזבו אותנו בשקט, אבל שלא תעזו לנטוש אותנו בעת הצבעות נגדנו במועצת הביטחון

אני מבין את החשש שלכם, הממשל האמריקאי, מפני לחץ חזק מדי על ישראל. אתם "זקוקים לקול היהודי," אתם חוששים מפני התלכדות של הציבור הישראלי כאיש אחד כנגד כל לחץ, ואתם אינכם רוצים להשיג תגובת נגד, או את התוצאה ההפוכה. על כן עלי לומר לך, כבוד נשיא ארצות הברית: אל חשש! כבר אינך זקוק ל"קול היהודי" (אם יש דבר כזה – הרי שאז צודקים ה"אנטישמים!") כדי להיבחר; לעומת זאת, הקול הזה יהיה נתון למפלגתך ממילא, אם תעזור לישראל לחזור לעצמה ולערכיה היהודיים המקוריים. הציבור הישראלי ברובו הגדול איננו קיצוני, אינו מעריץ את מפעל ההתנחלויות, הוא הגיע כבר להכרה שהכיבוש משחית אותו, והוא בז ברובו למנהיגיו הקטנוניים, הנכלוליים והנהנתנים. הציבור הזה נתון כרגע בקיפאון של ייאוש, והראיה לכך – רוב הציבור הציוני תומך בפשרה משמעותית עם הפלסטינים, ויחד עם זאת מתלכד אחרי גוש המפלגות שמבטיח לא להתפשר לעולם! כיצד זה ייתכן? לדעתי, זוהי תסמונת מובהקת של ייאוש ופחד: לא תומכים בדרכו של הימין, אבל מתלכדים סביבו כי כדרכו של כל ימין, הוא יודע את מלאכת ההפחדה, והוא יודע לטעת אשליה של כוח. הציבור הישראלי חש בחוסר ההנהגה, ורק משום כך הוא מעדיף את המוכר ואת הידוע. הישראלים כיום מונעים בעיקר מיצר הישרדות, ומשיקולי תועלת קצרי-מועד. אילו רק התגלתה לציבור הזה מנהיג או מנהיגה כמוך, שהייתה מעניקה להם מעט השראה, חזון כלשהו, קצת תקווה – היה קם ברובו ומתנער, עם חלכה, והולך אחרי מנהיגתו באש וגם במים. אין לציבור הזה בעיה להתמודד עם קושי וסבל – בתנאי שהוא מוביל לעתיד טוב יותר. כדברי ניטשה: מי שיש לו בשביל מה, יכול לסבול כל 'איך'. אילו רק ידע הציבור, בחושיו התועלתניים, את מחירו של הסירוב, ושל הקיפאון, והעיקשות המטומטמת – הוא היה בועט במנהיגיו הישנים לכל רוח. לרובו של הציבור בישראל - גם בחלקים מהימין, גם בין החרדים, ובוודאי לערבים - אין כל עניין להמשיך לסבול למען שגעונותיו והפנטזיות של הימין המשיחי. תמיד יהיו הקיצוניים והפנאטים, שביהירותם הם משוכנעים שקול אלוהים מדבר מגרונם, וששיקולים ארציים הבל הם בעיניהם. אך הם במיעוט בארצי, תודה לאל. והרוב יוכל להביס אותם, גם אם יידרש לכך שימוש בכוח, חלילה (אני מעריך שיהיה צורך, לצערי). גם בארצך התחוללה מלחמת אזרחים נוראה, וסופה היה ניצחון הצדק והשוויון

על כן אני, כישראלי אוהב ארצו, החרד לעתיד המדינה שלו, כאב לשני בנים המשרתים בצבא ההגנה להתנחלויות, כאמריקאי לשעבר שחש את רוח ההיסטוריה ביום שנבחרת – אני מבקש ממך: אנא, בפעם הבאה שתובא למועצת הביטחון של האו"מ הצעה המגנה את ממשלת ישראל – אל תטיל וטו! הצבע בעד הגינוי. בעד השפיות, בעד הפיוס ההיסטורי ונגד הממשלה האנוכית, הסקטוריאלית והגטואית הזאת. בפעם הבאה שהציבור האמריקני ידרוש ממך קיצוץ בהוצאות כי נמאס לו לממן משטרים הזויים בזמן שלאמריקה יש חוב של 16 טריליון דולר – אל תחשוש לקצץ בסיוע המיותר לישראל, סיוע המאפשר לממשלתה להמשיך לממן התנחלויות מיותרות, בלתי צודקות ובלתי חוקיות (אפילו בעיני החוק הישראלי!) סיוע המממן ציבור של מיעוט, החי על חשבון קופת הציבור הישראלי ומשלמת המיסים האמריקנית, איננו מייצר דבר, עובד בעבודות מנהליות וטוען בחוצפה ישראלית שהוא ישראל האמיתית. מהלכים כאלה יזכו לקיתונות של ביקורת מפי מיעוטים צעקניים, אך גם לתמיכתו השקטה של הרוב השפוי, בישראל וגם בקהילה היהודית בארצך. לא קל יהיה לעמוד כנגד הפרץ והצווחה ההיסטריים; אך אני מאמין בך, שאתה מנהיג אמיתי, הרואה את טובת ארצו ולא את הישרדותו האישית בשלטון. לך בדרך זו, והאלוהים שבו אתה ואני מאמינים יהיה בעזרנו

אלוהים יברך אותך, את אמריקה, ואת אלה הרוצים בתעוזת התקווה ומאמינים בטוב ובשלום