כלומר, יש; אבל אין אנטישמיות בעולם כתופעה ייחודית ליהודים. יש
גזענות, בכל מקום כמעט ובכל זמן כמעט, וכנגד כל עם. לא כולם שונאים את כולם כל
הזמן; אבל – כל עם סבל משנאה בלתי רציונלית כלפיו, בזמן כלשהו של קיומו.
איך אני יודע? ובכן, בניגוד לאנשים עם כיפה על הראש, אני לא בטוח.
אנשים עם כיפה על הראש הם צדיקים גדולים (הכיפה על ראשם מוכיחה זאת), ועל כן יש
להם קשר ישיר לאלוהים, והם יודעים הכל. אני לא יודע הכל, ואני עלול לטעות. אבל זאת
דעתי, עכשיו על כל פנים, עד שישכנעו אותי אחרת: נראה לי הגיוני, שבני האדם אינם
שונים זה מזה, בממוצע. בכל עם יש טובים ורעים. אבל מה שמוכיח, לדעתי, או לפחות מהווה
ראיה חזקה מאד, שאין באמת אנטישמיות בעולם, הוא זה: בכל פעם שמישהו, עם הכוונות הטובות ביותר, אומר משהו בגנות מדיניות
הכיבוש של ממשלות ישראל, בגנות הדיכוי של העם הפלסטיני, או בנושאים דומים, התגובה
האוטומטית של רוב עצום של "תומכי ישראל", בישראל ובחו"ל, היא אחת:
"אנטישמיות!!". בעיני, כאזרחי ישראלי, ציוני, שקיומה של ישראל חשוב לו,
שחי בישראל, עובד ומייצר ומשלם מיסים שבהם קונים נשק לדיכוי העם הפלסטיני, וששני
בניו משרתים בצה"ל ביחידות, בוא נקרא לזה בעדינות, "טובות" (כדי לא
להסתבך בוויכוח מהי יחידה "מיוחדת" ומהי יחידה שהיא רק
"מובחרת" או "רגילה" רחמנא ליצלן) – בעיני, הביקורת הזאת על
ממשלת ישראל היא לגיטימית לחלוטין; בין אם אני מסכים לה – למשל, כשטוענים
שצה"ל מבצע פעולות טרור שבתוצאותיהן הן לפעמים גרועות מפעולות החמאס; שהרג של תשעה
אזרחים טורקיים על סיפון ה"מרמרה" היה פשע; ושההתנחלויות הם אלימות
ממוסדת במימון ממשל ישראל; ובין שאני לא מסכים לה – למשל, כשטוענים שהמסקנה מהמצב
הפוליטי במזרח התיכון הוא שאין לישראל זכות קיום, ושכתוצאה מפשעיה של מדינת ישראל,
יש לדרוש שכל היהודים יחזרו לארצות מוצאם. אבל המשותף לכל הטענות האלה, שהן טענות
לגיטימיות של מי שמתנגד למדיניות הכיבוש הנפשעת והברוטאלית של כל ממשלות ישראל,
לאורך כל ההיסטוריה של הסכסוך הציוני-פלסטיני. אם טענות לגיטימיות, שניתן להסכים
להן וניתן להתנגד להן, נחשבות באופן אוטומטי לאנטישמיות – המסקנה שלי היא שאין
אנטישמיות כתופעה ייחודית. ברור שיש שנאה פרימיטיבית וסטריאוטיפית כלפי זרים, בכל
מקום בעולם ובכל זמן מן הזמנים. במובן הזה אין הבדל ממשי בין השנאה ליהודים או
לישראלים, כולל לאזרחים הנאמנים ביותר של ארצות העולם – לבין השנאה של ה"קומץ" בן כמה עשרות אלפי אוהדים של בית"ר ירושלים כלפי ערבים ומוסלמים, ויהיו הנאורים, המתורבתים ושחקני
הכדורגל והאוהדים הנאמנים ביותר של בית"ר ירושלים עצמה.
הטענה שלי, עד כמה שהיא נשמעת מקוממת, היא פשוטה: איש לא יכול לדעת
הכל על כל מה שקורה כל הזמן. איך אפשר לדעת, אם פיסות המידע שמטפטפים לנו באמצעי
התקשורת שרובם נשלטים על ידי גורמים אינטרסנטים – מייצגות מציאות אמיתית של שנאה יוקדת כלפי היהודים בלבד; או, שזהו תיאור מגמתי של ביקורת חריפה, אבל לגיטימית,
בחלקה מוגזמת מאד ומטופשת אבל בחלקה העיקרי צודקת לגמרי, על מעשיה המרושעים, חסרי
הרגישות וחסרי החכמה של ממשלת ישראל? איך אפשר לדעת, אם יש באופן מובהק יותר שנאה כלפי יהודים מאשר כלפי כל עם אחר? ובכן, לעניות דעתי, אפשר לקבל
מושג די טוב: אם כל פיסת ביקורת, כל בדל של הסתייגות וכל אמירה שאיננה תמיכה גורפת
בזכותה של ישראל להמשיך במדיניות ההתנחלות והכיבוש, נתקלות באופן אוטומטי בקריאה
הקורבנית "אנטישמיות!" – סימן הוא, כנראה,
שהאנטישמיות האמיתית איננה בממדים המפלצתיים שמציירים אותה, אלא – סתם גזענות
פרימיטיבית ומטומטמת, מאותו סוג שיש, אפילו (אתם יושבים? מחזיקים משהו יציב?) –
בישראל! כן, בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, שאפילו בה יש כמה אנשים טיפשים
ומרושעים, שמוכנים לשנוא כל אדם רק כי הוא שונה, ממוצא אתני אחר או בעל אמונה דתית
אחרת.
היום, ערב יום הזיכרון לשואה, משודר בערוץ 10 של הטלוויזיה הישראלית, בעת שאני
מקליד שורות אלה, משדר מיוחד על האנטישמיות בעולם. מככבים שם כל המומחים
לאנטישמיות שאנחנו מכירים: יהודים חביבים כמו אייב פוקסמן, ואחרים. הם סופקים
כפיים צדקניות ושואלים את עצמם: מה אפשר לעשות כנגד שיטפון האנטישמיות הנורא הזה?
מה עוד לא עשינו ונעשה? – ובכן, מה שעוד לא עשינו, ושיכול להקטין את מימדיה של
שנאת ישראל למימדים של גזענות נורמלית שקיימת כנגד כל עם בעולם, הוא להפסיק לתקוע
מזלגות בעיני הציבור העולמי, במעשים הנפשעים שאנחנו מבצעים כנגד הפלסטינים;
להפסיק להפלות לרעה את הפלסטינים אזרחי ישראל, כפי שקבעה במפורש ובאופן נוקב וועדת
חקירה רשמית מטעם ממשלת ישראל, ועדת אור; מפני שהשנאה שאנחנו מעוררים במעשינו, כאן
בישראל, היא הגורם מספר אחד שמעמיד את היהודים בכלל העולם, ואת מאות אלפי הישראלים
החיים או מטיילים בחו"ל, בסכנת חיים ממש.
