מאמר ענייני, מנומק, וזהיר בעניין ההתדרדרות של מדינת ישראל

אמנם מלפני חדשיים, אבל לא ממש השתנה משהו

ובגלל שהמאמר כל כך זהיר, יבש, ומנומק בהגיון -  זה לא ממש מעניין מישהו, בישראל 2019

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6867332

שימו לב לזה: תגובה מס. 7, של אלי בובליל מרמת-גן, שהוא איש רציני בעיני, מסכמת במשפט חכם אחד, מדוע נתניהו עדיין מאד פופולרי. ספוילר: כי יש תחושה שנפלא כאן

אזהרה לשמאל הישראלי הנכחד: לא לזלזל בתגובה הזאת

שובר הסף גובר על שומרי הסף

מאת: עוזי בנזימן

"הארץ" דעות, 22.1.2019

בספרו "הבטחה עם שחר" משחזר רומן גארי את הלכי הרוח בצרפת בתקופה שבה היא נכנעה לגרמניה הנאצית: את אווירת הטרור הפנימי בשלטון וישי, ששתל בציבור חרדות מפני דחליל של אויב הרוחש בכל מקום ("גיס חמישי" קומוניסטי); את הכמיהה למנהיג צבאי חזק שיידע לחלץ את המדינה ממצוקתה; את נטיית הלב של האזרח הקטן להסתגל למצב, להתרכז בפתרון בעיות היום־יום שלו ולהשליך את יהבו על המנהיג הסמכותני (המרשל פטן); את האמונה העממית שהמנהיג שם את טובת המדינה בראש מעייניו, ודוחק הצדה את שנאותיו הפרטיות והעדפותיו האישיות; את החולשה האנושית המוכרת — לקבל את הדין, להיכנע לכוחות חזקים ממך.

גארי שם את האצבע על האופן המתמשך, הבלתי מוצהר, של התהליך שעבר על צרפת באותם ימים. הוא ממשיל אותו (בלשונו) לבבונג מורעל שהרגלי החיים מסכו טיפין טיפין לתוך גרונותיהם של הצרפתים, שלמדו להסכין עם הטעם המתקתק של ההשפלה ושל הכניעה למציאות המתהווה. אנשים מכל שדרות הציבור, בהם חכמים, ספקנים, אנשי רוח מלאי חמלה, נכנעו לטבע האדם ולעוצמת הפיתוי הגלומה בו — להשלים עם המצב ולהסתגל אליו.

עם כל ההבדלים המתבקשים, האיפיונים הללו תקפים גם בישראל של ראשית 2019. בשלוש השנים האחרונות חווה החברה הישראלית תהליך דומה של התרגלות לנורמות שלטוניות מידרדרות מבלי שקמים בתוכה די כוחות כדי לעצור את המפולת. התופעות שאיבחן הסופר הצרפתי באוטוביוגרפיה שוברת הלב שלו (ושכמותן זוהו בחברות אחרות שנקלעו למשברים חמורים) צפות גם כאן ועכשיו.

הציבור הישראלי, כמו העם הצרפתי ב–1940 על פי עדותו הנוקבת של רומן גארי, משלים עם ניוון השרירים שאחז בו משום שמערכת החיסון שלו מורעלת בשיטתיות

גלעינה של הפורענות הזאת נעוץ בכרסום המתמשך במעמדה של הנורמה הראויה. מוסכמות מוסריות שהחזיקו מעמד במרחב הישראלי במשך עשרות שנים ועיצבו את ציפיותיהם של האזרחים מההנהגה ובהתאם לכך את פניה של המדינה, מתרסקות מדי יום ונהפכות למושא לזלזול ובוז. את מקומן תופס עולם ערכים חדש, כביכול עדכני וראוי יותר, אך גם הוא משתנה בהתאם לצרכיו המזדמנים של השלטון. למעשה מיטלטלת המדינה בזעזוע מושגי בלתי פוסק, שבו הסף הנורמטיבי מתנמך והולך, ומותיר את הציבור תועה ומבולבל.

פרשיות השחיתות שבהן נחקר בנימין נתניהו ממחישות זאת היטב. מלכתחילה, בהתאם לתפישה המוסרית המקובלת לפני 2016, ההתנהגות המיוחסת לראש הממשלה (קבלת מתנות שערכן המצטבר כמיליון שקלים, שימוש לא הוגן בכספי המדינה לצרכיו הפרטיים, ניצול כוחו הרגולטורי להעדפת בעלי עניין) נחשבה למעשים מגונים, בלתי ראויים, פסולים מכל וכל. ראש הממשלה ועושי דברו, בגיבויה הגורף של סיעת הליכוד בכנסת, רידדו את משמעותה המושחתת של התנהגותו, והציבו סף חדש לבחינתה: האם היא פלילית או לא.

משהחל ההליך הפלילי (חקירת המשטרה), הציבו נתניהו ועושי דברו רף חדש להערכתה: עד כמה נוהגת בו המשטרה באופן הוגן. ככל שהחקירה התפתחה, מיקדו את הדיון הציבורי בשאלה אם סיקור אוהד בתקשורת בתמורה להטבות שלטוניות הוא בגדר שוחד ("היכן מעטפות הכסף?"). משהגיעה החקירה לשלביה הסופיים, הוצב סרגל חדש לקביעת מעמדו הציבורי של נתניהו: האם ראוי למשטרה לפרסם את המלצותיה, או שיש להשאיר זאת להכרעתו הסופית של היועץ המשפטי לממשלה. בתחנה הנוכחית מורידים עושי דברו של נתניהו פעם נוספת את סף המבחן לכשירותו: עד כמה ראוי ונבון להעמיד לדין ראש ממשלה מכהן.

וכך, בתהליך מהיר, שנמשך לא יותר משלוש שנים, הצליחו נתניהו ואנשיו לפרק את שנתות המבחנה שעל פיהן אמורה היתה להימדד כשירותו המוסרית להוסיף ולעמוד בראש המדינה. מה שנחשב לכל הדעות, בשנת 2016, להתנהגות מחפירה, לא תקינה, ראויה לגינוי, הפוסלת אותו (ברמה הנורמטיבית) מלשאת בתפקידים ציבוריים, נהפך לדיון תגרני, פורמליסטי, שהיקפו ומהותו מצטמצמים והולכים לסוגיות טכניות כמו מה העיתוי המתאים להכרזה על החלטת היועץ המשפטי בעניין תיקי החקירה, מה יהיה אורכה של תקופת ההכנה לשימוע, מדוע לא ניתנה לנתניהו הזדמנות להתעמת עם עדי המדינה וכיו"ב.

מבלי שניתנה מספיק הדעת לכך — הצליחו נתניהו ולבלריו לטשטש את חושי הציבור ולהרחיק מתודעתו את משמעותה הכוללת של התנהגותו השערורייתית: ראש ממשלה שבגד בחובתו להנהיג את אזרחי המדינה ביושר כפיים, כיווץ את התלונות כלפיו לדיון בסוגיות נוהליות שבחסותן הוא משתמט מלתת דין וחשבון על התנהלותו הנאלחת, ומתכוון גם לחמוק ממיצוי הדין המשפטי. מפלגתו, ועמה רוב סיעות הכנסת (היוצאת וכפי שמסתמן — גם הבאה) נותנות לו גיבוי או נכנעות לרצונו. שובר הסף גובר על שומרי הסף. והציבור הישראלי, כמו העם הצרפתי ב–1940 על פי עדותו הנוקבת של רומן גארי, משלים עם ניוון השרירים שאחז בו משום שמערכת החיסון שלו מורעלת בשיטתיות.

תגובה 7: אלי בובליל ר"ג

22:57 22.01.2019

עוזי,ישר לפנים. ראש ממשלת ישראל ולאו דווקא ביבי. עומד בלחצים נטורפים לא פחות מצ'רצ'יל בימי היטלר. מצידי שיקבל מתנות,שיזיין כל יום את אסתר מלכה אחרת,שישתה מה שהוא רוצה ושאישתו תקנה מה שתרצה. כל עוד הוא מביא שגשוג לאומה,שומר על הביטחון,מביא את המדינה לרמות של אימפריה. אני מוכן לתגמל אותו כמו שמתגמלים את יו"ר טבע,בנק הפועלים ואפל. בלי כחל וסרק.