דעות שלא רצוי להביע בישראל, 1

הנה עוד דעה שלא כדאי להביע, אפילו באוזני הקרובים ביותר.

תנועת הנוער הלא רשמית של הציונות הדתית, הלא היא "נוער הגבעות," עלתה מדרגה במאבקה נגד מדינת ישראל. נחצה קו אדום. לראשונה, כביכול, הותקפו חיילים של צה"ל, הצבא של כולנו, צבאנו הקדוש. אומות הסיפים נרעדו, ומכל עבר התגייסו כדי לגנות, לדרוש ש"לא עוד", ושיש לעשות מעשה.

מזעזע? לא ממש.

מה שבאמת מזעזע בסיפור הזה, לטעמי, הוא עצם הזעזוע הציבורי, רק עכשיו.

כל עוד פגעו הטרוריסטים היהודיים האלה בערבים, בשמאלנים, בפעילי שלום אזרחים, בעיתונאים – נו, לא נעים כל כך, אבל עד כדי זעזוע ממש אין צורך להיסחף. רק כשהנפגע הוא קצין בכיר, כמו מפקד חטיבת אפרים (וסגנו), ועוד נכדם של ניצולי שואה – רק אז התעוררו כולם.

המסר הוא ברור: מותר לפגוע בכל מי שאינו יהודי על פי ההלכה, ובמקרה הזה – על פי הלכת רבנו בנימין נתניהו, שקבע מפורשות בלחישה רשמית מול המצלמות: שמאלנים אינם ממש יהודים.

כלומר, כל מי שמביע את זעזועו הרב, אמיתי ואותנטי ככל שיהיה – לאמר, כמעט כל תושבי המדינה הזאת –  בעצם חושף את צביעותה הבסיסית של החברה הישראלית. הזעזוע הזה, רק עכשיו, הוא ביטוי נוקב וברור למסר שהועבר עד עתה לנוער ההיטלראי הזה: המשיכו במעשיכם, אבל רק במסגרת מה שהוסכם בינינו בשתיקה: מותר להשחית רכוש של ערבים, לעקור עצים, לשרוף מסגדים, לתקוף שמאלנים. אבל בצה"ל, המוסד האחרון שעדיין מאחד אותנו, כמו את מיטב החברות הפאשיסטיות מאז ומעולם – עד כאן.

למעשה, זאת הסיבה העיקרית לכך שהנוער הזה הגיע למצב כזה, שהוא מרשה לעצמו להשליך אבן על אל"מ (קצין בצה"ל!). כי עד עתה המסר היה קצת אחר: התפרעו לכם כאוות נפשכם, ואנחנו נמחה בלשון רפה, נשלח את שמעון פרס להתנצל, ונרחץ בניקיון כפינו.

לידיעת שר הקליטה: הצביעות עשתה עלייה

הנה עוד תחום, שבו התרבות הישראלית מחקה את זו האמריקאית. תמיד ידענו, שהאמריקאים הם צבועים, קרים ומנוכרים, מטיפים בנימוס ובחומרה פוריטנית ל"ערכי המשפחה" ובעצם בוגדים בנשותיהם. מנומסים מאד, ובעצם לא אמיתיים. אנחנו, לעומתם, כנים ודוגריים, פינו ולבנו שווים. אז הנה, אותה צביעות בדיוק, גם בישראל.

העובדה שהחברה הישראלית היהודית, כמעט כולה, וזה כולל את האנשים היקרים והמוסריים ביותר המקיפים את כולנו – עד כדי כך שאסור בכלל להביע את הדעה הרשומה כאן בפניהם – לא מחתה ולא צעקה במשך כל השנים עד עתה – זהו הזעזוע האמיתי.

מוזיקה "מזרחית" כמשל לישראל הימנית

מה שידוע בישראל כ"מוזיקה מזרחית," והיום יותר כ"ים-תיכונית", היה במשך שנים מוקצה ומופלה לעומת הזרם המרכזי, האשכנזי. דורות של מוזיקאים ומתקנים חברתיים, ובראשם הפזמונאי אביהו מדינה והמוזיקאי דודו אלהרר, נלחמו ללא לאות בעד ייצוג הולם לסוגה המזרחית בתקשורת הממוסדת. באותן שנים שחונות, ניתן היה לצרוך את החומר הזה רק דרך ערוצים פיראטיים דוגמת "קסטות" שנמכרו על מדרכות התחנה המרכזית הישנה.

גבירותי ורבותי, מהפך!

המצב הזה החל להשתנות בתחילת שנות התשעים. כיום, כידוע לכל מי שמדליק את הרדיו בתדר כלשהו באופן אקראי, ה"מזרחי" שולט בכיפה. בכל אירוע משפחתי, חתונה, בר-מצווה או מסיבת שחרור מהכלא, "אין שמחה אלא בבשר", קרי – במזרחי. קליפ פרסומת מוצלח במיוחד מראה את ליאור נרקיס, אחד ממובילי הז'אנר כיום, מדגים כיצד חתונה איננה חתונה שמחה ללא השיר "הכל זה מלמעלה". בהתאם לכך, במקרה או שלא, השימוש בז'אנר קשור קשר הדוק למסורת היהודית, לאמונה בבורא עולם, ש"מי שמאמין (בקב"ה) לא מפחד". והרי דבר ידוע הוא, ואף למדנו זאת ממנהיגנו הדגול נתניהו בעצמו, שהשמאל האשכנזי שכח מה זה להיות יהודי, ולכן אנחנו, אנשי הליכוד המזרחיים האותנטיים מרחביה, כאן כדי להזכיר לו.

היכנסו נא למועדון הקריוקי הקרוב לביתכם, עיינו ברשימת השירים שבמלאי, ונסו למצוא שיר שאהבתם פעם, כשהאשכנזי שלט בארץ. גדול הסיכוי, שגם מעט השירים של שלום חנוך או שלמה ארצי יהיו שם בגירסת רמיקס עם סלסולים.

אבל זאת, כמובן, לא הבעיה. אין שום רע בסלסולים או בטעם מזרחי. היצירתיות והביטוי האמנותי אינם נחלת המערב בלבד. כשרון ויכולת הבעה הן תופעות אוניברסליות, ובכל תרבות שהיא ובכל סגנון יש יצירה אותנטית, אמיתית ועמוקה, בצד ים רחב ידיים של בינוניות ואפרוריות, שלא לומר זבל ממש. מערכונים נפלאים של "ארץ נהדרת" היטיבו להציג את העליבות והרדידות של טקסטים של שירים "מזרחיים", בעיקר דרך דמותו הנלעגת של הפזמונאי השולט בתחום היום, יוסי גיספן. אבל למרות זאת, קביעתו המתוקשרת של יהורם גאון, מזרחי מהדור הישן, המאושכנז, ש"המוזיקה המזרחית היא זבל שלא ברא השטן" איננה מדוייקת. האמת היא, שתמלילים רדודים וריקניים ניתן למצוא גם אצל יוצרים אשכנזיים מוערכים ומקפידים, כמו אריק איינשטיין, שמעולם לא הצטיין בכתיבה, או גידי גוב. אגב, על האחרון התבטאה לפני מספר שנים עורכת מוזיקלית בתחנה של המדינה, הלא היא גלגלצ נטולת ההמוגלובין. העורכת לא התביישה לספר, שבכל פעם שיוצא דיסק חדש של גידי גוב, היא, העורכת, מצווה לתלוש את עטיפת הניילון, להניח את הדיסק בנגן הדיסקים וללחוץ פליי בשידור חי, מבלי להאזין לו לפני כן. ובכן, לגידי גוב יש זכויות רבות, כמי ששר כמה מאושיות הזמר העברי. אבל גם לענקים כמוהו מתפלק מדי פעם טקסט שאיננו ראוי להשמעה מן הבחינה המילולית הטהורה. לפעמים הסיבה היחידה להשמעות רבות של שיר כזה היא, שהוא נכתב על ידי חלל צה"ל, שזה כבר מושג קדוש אצלנו. תפקידם של עורכים מוזיקליים לאתר את הנפילות, ולסנן אותן, לטובת המאזינים. מי שיאהב את הדיסק, יאזין כבר לרצועות הפחות מוצלחות בביתו, ואם יתברר שטעתה העורכת, הרצועה המפוספסת כבר תמצא את דרכה לשידור.

הבעיה שאני מדבר עליה היא אחרת לחלוטין.

אני מדבר על הדיסונאס הזועק לשמים, שבין שליטה מוחלטת של הז'אנר, לבין המשך תחושת הקיפוח.

כלומר, כבר כשני עשורים שהמוזיקה ה"ים-תיכונית" שולטת כמעט ללא מיצרים במרחב האלקטרוני הציבורי. כוכביה הגדולים משתכרים סכומי כסף ששום אמן אשכנזי מעולם לא חלם עליהם; הם מופיעים באולמות הגדולים ביותר בארץ, זוכים לפופולריות עצומה, להערצה ולאהבה. ועדיין, הנושאים העיקריים בשיריהם הם: קיפוח, עצוב לי וגם מר, דיכאון.

הייתכן שיש קשר בין התופעה הזאת, לשיח הפוליטי הישראלי?

ישראל היא אחת המעצמות הצבאיות החזקות בעולם, ובוודאי יחסית לגודל האוכלוסיה. בוודאי ובוודאי שהיא המדינה החזקה במזרח התיכון, ביי פאאר. כיום ישראל נהנית מכלכלה חסונה ויציבה מאד. אם מדובר בחוזק אמיתי המחלחל לכל שכבות האוכלוסיה, או לעשירים בלבד, זאת שאלה נפרדת שנידונה כאן בפוסטים אחרים. אולם די ברור, שבפרמטרים כלכליים טהורים, לפחות אלה הנחשבים בעיני כלכלני-שוק, כמו תל"ג לנפש, צמיחה, רמת אינפלציה ורמת אבטלה, ישראל במצב לא רע בכלל.

ובכל זאת, לא יבש ים הדמעות על מיסכנותנו וחולשתנו.

אולם אין היבט של "שמשון המסכן" שבולט יותר מאשר מצבו הפוליטי של הימין בישראל.

כמה נהרות של דמעות ונהי נשפכו, ועדיין נשפכים, על שלטון "האליטות האשכנזיות" בתקשורת, בבתי המשפט. הימין הישראלי לא שם לב, שהוא עלה לשלטון ב-1977, ומאז לא ירד מעולם. גם הממשלות הזמניות בראשות רבין, הראשונה והשניה, או פרס, גם כן על שתי תקופותיה, היו ברוטציה עם הליכוד, או למצער עושות דבריו. על אהוד ברק כשמאלני אין טעם להכביר מילים. את "ההצעות הנדיבות" שהעניק בטובו לפלסטינים בקמפ-דייויד הן נושא לפוסט נפרד, אולם ברור לחלוטין שיוזמתו נכשלה לחלוטין במישור הפוליטי. אם זה היה רצונו של הציבור או לא, זאת שאלה נפרדת.

כלומר, הימין בשלטון כבר למעלה משלושים שנה, ועדיין ממרר בבכי על קיפוחו והדרתו ממוסדות השלטון, ובעיקר מהתקשורת ומבתי המשפט.

בדיוק כמו הזמר ה"מזרחי"!

די לבכיינות

בכיינים ימניים, הפסיקו ליילל. אתם בשלטון, אם לא שמתם לב. אם אתם חשים קיפוח בתקשורת, התכבדו וייסדו לכם אמצעי תקשורת משלכם, שיתמודד על לב הציבור, ולא באמצעות חלוקה בחינם כמו בטאונו של ראש הממשלה "ישראל היום". נסו לגייס את הכותבים הטובים ביותר שיבטאו את האג'נדה שלכם, במקום לעשות את ההפך – לגייס "שמאלנים" לשעבר לכתיבה בבטאונכם, מה שרק גורם לרידוד והתדרדרות יכולת הכתיבה שלהם. אני מתכוון בעיקר למי שהיה פעם עיתונאי רציני ומוערך, דן מרגלית.

אם אתם לא מרוצים מהייצוג של הימין באקדמיה, או מתלוננים על דיכוי פוליטי של מחקרים "פטריוטיים" – ייסדו לכם מוסדות אקדמאים עם מועצות מנהלים ימניות, שבהם תוכלו לפרסם את מחקרים "מטעם" ללא הפרעה. "גוד לאק" לכם בעניין של השגת הכרה אקדמאית בינלאומית למוסדות כאלה. רק השתדלו להקים את המוסדות הנ"ל בתחומי מדינת ישראל, כי הקמת מכללות בשטחים הכבושים היא בעקיפין הודאה בכשלונכם בקרב הציבור הרחב. בזה, לפחות, אי אפשר להאשים את המוזיקאים המזרחיים, השולטים בכל ערוצי השידור, אבל ממשיכים לעשות ים של כסף מ"ים של דמעות."

הקוסם

אני מת על קוסמים. קוסמים-בדרנים, Magicians, להבדיל מ"קוסמים" במובן של Wizards, שכמובן אינם בנמצא, הם בעיני פרפורמרים ברמה הגבוהה ביותר.

קוסם טוב איננו זה הטוען שיש לו כוחות על טבעיים. להיפך, הקוסמים הגדולים ביותר )כמו: פן וטלר, ליאור מנור, ליאור סושרד), חוזרים ואומרים שהם רק מאחזי עיניים ושכל פעולתם היא במסגרת חוקי הטבע. כדי להיות קוסם-בדרן טוב, הוא או היא חייבים להיות מיומנים עד כדי שלמות – אחרת הטריק מתגלה, והלך הקסם. רק "בעלי הכוחות", קרי מתחריהם העלובים של הקוסמים האמיתיים, טוענים לכוחות על טבעיים. נו, ואם אצלם משהו התפקשש, אז כנראה לא הייתה קליטה טובה של השפע האלוהי, ומכיוון שממילא הכל בידי שמיים, בעזרת השם נצליח בפעם הבא.

זאת הסיבה שבעבר הייתי מוקסם מהופעות ציבוריות של בנימין נתניהו, שהוא, לא להאמין, עדיין ראש הממשלה של מדינת היהודים.

האיש הזה הוא קוסם ברמה הגבוהה ביותר. כפי שאמרנו, קוסם טוב מצליח לעשות לנגד עינינו דברים שאנחנו, אנשים חושבים ורציונליים, יודעים שהם בלתי אפשריים. אבל הנה הם קורים במרחק נגיעה מאיתנו.

לנתניהו יש הכשרון הנדיר לדבר אל הקהל כך, שהקהל נישבה בקיסמו ומשוכנע באמיתות דבריו, רק משום שהקוסם אמר אותם. הוא אמן הרטוריקה המושלם, וכל אמצעי רטורי מכוון להצלחת הקסם: טון הדיבור, האינטונאציה, מחוות הגוף הקטנות, נשיכת השפתיים, המבט הרציני והמיוסר. ההנאה המזוכיסטית שתמיד שאבתי מהופעותיו בטלויזיה, הזכירה לי את ההנאה מהופעה של קוסם-בדרן טוב. אתה יודע בוודאות רציונאלית, שהאיש עובד עליך, שהדברים שהוא אומר אינם נכונים בעליל; ובכל זאת, זה כל כך משכנע. כשהוא אומר שאין לנו פרטנר, ושאנחנו כל כך צודקים, וכל כך יפים ונקיי כפיים, וכמה שהעולם אכזר ולא צודק כלפינו – זה ממש נשמע משכנע.

נתניהו גם מצליח לקחת את האסונות נוראיים ולהפוך אותן להזדמנויות נהדרות, בעיקר בשבילו. בעת שריפת הענק בכרמל, שהשבוע מלאה לה שנה, הוא הצליח לשכנע ציבור עצום, שתפקידו העיקרי כראש ממשלה הוא לפקד על כוחות הכיבוי. רק בזכותו הגיע לארץ ה"סופר טאנקר", למרות שלחברה המפעילה אותו יש נציג רשמי בארץ, שכבר פנה לפני כן והציע את שירותיו בכיבוי השריפה, אך נדחה. נתניהו גם דאג להילכד, כאילו בטעות, על ידי מיקרופונים ש"קלטו" את לחישתו הרועמת למפקדי הפעולה: "תגידו מה חסר לכם, מטוס כיבוי? אני אביא לכם". מאות אלפי ישראלים משוכנעים עד היום, שנתניהו פעל היטב בכיבוי השריפה. הדו"ח החמור של מבקר המדינה, העתיד להתפרסם בקרוב, והעובדה שראש הממשלה נושא באחראיות לתפקוד כל הרשויות במדינה, ובוודאי אלה האמונות על הצלת חיים, לא תזיז כנראה לרוב הישראלים.

גם את שיחרורו של החייל השבוי גלעד שליט, המבורכת כשלעצמה, דאג נתניהו להפוך למפגן יחיד: "אני הבטחתי להחזיר את הילד הביתה, ואני קיימתי." המפגן הזה הפך על פיהן שנתיים וחצי מבוזבזות, שכבר בתחילתן, על פי מקורות לא זרים, ניתן היה להחזיר את שליט בערך באותו המחיר – להזדמנות צילום נדירה, שלא איש כנתניהו יפספס.

מצבה של המדינה, בכל פרמטר פרט לכלכלה שנוגעת רק לשני העשירונים העליונים – בכי רע: "תהליך השלום", מערכת הבריאות, רמת החינוך, המעמד הבינלאומי, הדמוקרטיה המתדרדרת; אבל מעמדו של נתניהו לא נפגע מכך. קוסם, כבר אמרנו.
והנה, בשבוע שעבר קיבלתי את האישור האולטימטיבי לטענתי. מי לנו אמין יותר, ממלכתי יותר, ולאחרונה אפילו מגן-נתניהו יותר, מאשר – נחום ברנע. ברנע, בעל הטור הנקרא ביותר בישראל, חתם את סקירתו על נתניהו במילים האלה: "הם (הגויים) צריכים ללמוד מאיתנו, הישראלים, שעוקבים אחרי הסתירות בדברי מנהיגיהם באהדה, לפעמים אפילו בהערצה. בעינינו נתניהו לא שקרן; הוא קוסם".

סורים על הגדרות

כשהיינו בצבא, אחת הבדיחות המקאבריות היו: קום, התעורר, הסורים על הגדרות
והנה היום, שוב זה הסיוט הגדול התורן של המדינה החרדנית הזאת
אלא שהפעם מדובר באזרחים לא חמושים
ובכל שבוע כמעט, אזרחינו המודאגים שואלים את עצמם: יצעדו השבוע או לא יצעדו
ואם יצעדו, מה נעשה? נירה בהם? נתאפק? ניתן להם לעבור
כל אפשרות היא גרועה
ואכן, כבר מזמן נראה לי שיש לפלסטינים דרך מצויינת לסיים את הכיבוש הבלתי צודק הזה
לצעוד בהמוניהם אל מול חיילי צה"ל, שבוע אחרי שבוע, עד לשבירה הסופית
כי הרי, באמת, מה נעשה
אם לא נגיב, הם יחצו את הגבול וישטפו את הארץ
אם נירה, יהרגו רבים מהם ואחרים ייפצעו. ישראל תחטוף גינויים מקיר לקיר על הרג אזרחים בלתי חמושים. ההסברים על כך שהם חצו את הגבול, ועל זכותנו להגן על גבולותינו, ומסביבנו כל אויבינו הם רצו להשמידנו, בלה בלה בלה, לא יעשו רושם. אין מדינה בעולם שמכירה בריבונות של ישראל על רמת הגולן
הבעיה היחידה, מוסרית, היא מאיפה ניקח את הזכות לדרוש מאלפי פלסטינים לצעוד אל מול האש, אש שממנה בוודאות רבים מהם ייהרגו
גם את התוצאה של המהלך תהיה טובה - סיום הכיבוש

לאחרונה המליץ לפלסטינים בעל הטור הפופולרי ב"ניו יורק טיימס", תומס פרידמן, בדיוק את זה: צעדה עממית, המונית ולא אלימה, לכיוון ירושלים
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4073633,00.html
http://www.nytimes.com/2011/05/25/opinion/25friedman.html

אפילו אהוד ברק, המוח המבריק של הכיבוש, שלף דוגמה מההיסטוריה, כשדיבר בחשש על חזרה על "צעדת המלח," שאירגן המהאטמה גאנדי במחאה על מס המלח הבריטי
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1230068.html

הנה דברים שכתבתי בתגובה לחבר, כבר לפני 3 שנים
http://avners.blogspot.com/2008/09/terror-and-non-violence.html

Good that you mentioned Ghandy. I agree with you, that the right thing to do by the Palestinians was to carry out non-violent struggle. this is our worst nightmare: to see thousands of Arabs marching into the military outposts and checkpoints. what would we do? if we don't open fire, then they will prevail and essentially wipe us out. if we do open fire, then we will kill hundreds. Now forget the discussion if the dead would be innocent or not. just the international impact of this, will kill the occupation.
So, from my stand point, that would be an ideal solution. the problem is, that I need to ask the Palestinians to make a sacrifice of a few hundreds, maybe thousands. I don't think that I can do that. the end result is, that thousands of them do get killed, but at least (from their viewpoint), they also kill a few hundred Jews, in the process. so the deadly cycle continues with no end.

ציטוט החודש, 1

אני מת מפחד מהחשיפה הזאת. בבית יושב אחד האנשים היקרים לי בעולם, אבא שלי, והוא אחד האנשים שאולי הכי לא יבינו את מה שאני עושה. הוא אפילו לא יודע שאני שייך לשוברים שתיקה

אסף פולק, 27, מארגון שוברים שתיקה, שמפרסם עדויות של חיילים על השירות בשטחים, עדויות שהצבא לא רוצה לשמוע

ציטוט החודש

הטלוויזיה לא מבטאת את מה שאנשים רוצים לראות, אלא את מה שמנהלי הטלוויזיה חושבים על הצופים שלהם

מודי בר-און

קריאה למרי אזרחי

האירועים של החדשים האחרונים בארצות ערב טרפו הרבה קלפים
טובי הפרשנים לענייני ערבים, מעודכנים כתמיד ומוכנים בעיקר למלחמה הקודמת, שוב הופתעו. לא היה נראה דבר יציב יותר משלטונו של חוסני מובארק במצרים, או של הקולונל הליצן קדאפי בלוב. הראשון אף זכה לדימוי של שליט נאור ומתקדם בעיתונות הישראלית, עם ראיונות חגיגיים ומפרגנים שהעניק בטובו לחבריו בתקשורת הישראלית. ההגינות מחייבת לציין, שידידתו הטובה ב"ידיעות אחרונות," סמדר שיר, הפכה את עורה לאחר שנעצר, זיהתה לאן הרוח נושבת ולפתע כתבה מאמרי ביקורת חריפים נגדו
ועם זאת, מי היה מאמין, שעם כנוע, פשוט ולא מתוחכם, שלא לומר ממש ערבי–פרימיטיבי כמו העם המצרי, ירהיב עוז לצאת לרחוב נגד "המנהיג האהוב", וישיר סיסמאות כמו "כולנו יד אחת, מבוקשנו אחד, הסתלק, הסתלק, הסתלק, ייפול, ייפול חוסני מובארק"; ויותר מזה – מי היה מאמין שזה יצליח להם?
הדבר המתבקש, לאור הצלחת הסרט "מושחתים ומנוולים הביתה", הוא לקבל השראה, (כן, גם אם מדובר בערבים, ראוי לבלוע את גאוותנו הציונית, וללמוד משהו), ולהתחיל להפיק את סרט ההמשך, כאן בישראל. רצוי מאד, כמובן, להפיק לקחים מכישלונו של הסרט המקומי הקודם, "מושחתים נמאסתם". צ
אמנם נכון, ישראל איננה מצרים. אין כאן (עדיין, לשמחתנו) אלימות של מוסדות השלטון כלפי אזרחים (יהודיים, על כל פנים) בהיקף שקיים במצרים, לוב וסוריה. החיים כאן אפילו טובים ונעימים, גם ביחס לארצות מתקדמות אחרות, אם את או אתה שייכים לעשירון העליון או לתשיעי – וכל מכריי וידידי, כמעט, כולל אנוכי, שייכים לשני עשירונים אלה. לבושתי, מאז שהפסקתי ללכת למילואים, לא יוצא לי לפגוש או לשוחח באופן מעמיק כמעט עם שום אדם השייך לשמונת העשירונים התחתונים. הקוראת מוזמנת לבדוק בעצמה, אם זה המצב גם אצלה. המסקנה מכאן, לדעתי, שאנחנו תושבי מדינת צפון תל אביב והרצליה פיתוח, חיים לא רע בכלל תחת שלטון הביבי והליברמן; אולם בחינה מעט יותר מעמיקה של החברה הישראלית כולה, ובעיקר ניתוח המגמות עם אקסטרפולציה כלפי העתיד, תגלה שהמצב שונה במקצת

מקובל שמדד טוב לניבוי הצלחתה של גוף מסחרי הוא ה"בוק-טו-ביל" שלו, לאמור היחס בין ההזמנות להכנסות בהווה; בהתאם לכך, ניתן לקבל מושג על פני החברה בעתיד ע"י מבט על המערכת המכשירה את אזרחי העתיד, הלא היא מערכת החינוך
בלשון זהירה, אומר שמערכת החינוך הישראלית נמצאת בהתדרדרות נמשכת. השיפור האחרון של כשני אחוזים במספר הזכאים לבגרות, אין בו כדי לנחם. עדיין תלמידי ישראל משיגים את אחד המקומות האחרונים במדרג הארצות הקרויות מפותחות, השיעור הכללי של מקבלי תעודת בגרות עדיין נמוך, והשימוש בתעודת בגרות כמדד לחינוך, השכלה וערכים, בחברה המקדשת את ההישג החומרי וההצלחה העסקית הוא בעייתי בפני עצמו
המסקנה מכאן היא שהדור הבא יהיה פחות משכיל ופחות ערכי

הפערים בין עניים לעשירים בישראל, מדד נוסף המאפיין מדינות נחשלות, רק מתרחבים

כלומר, למרות החזות החיצונית של פריחה ושגשוג, יש למעשה בישראל תהליכי מעמקים שיביאו, אם לא יהיה שינוי במגמה, להתפוררות ולדעיכה. השכבה הדקה של הציבור השבע תתעורר יום אחד למציאות מפתיעה, באופן דומה לזה שמתרחש לנגד עינינו בארצות ערב

אני קורא בזאת להקדים את המהפכה, ולו כדי למנוע את בזבוז הזמן. צאו לרחובות היום, ללא אלימות, היפכו את כיכר בואו-נבכה-בציבור-בהנחייתו-של-יאיר-לפיד-ואחר-כך-נלך-לארומה-לשתות-לאטה-עם-חלב-דל-שומן, לכיכר א-תחריר הישראלית; לימדו מהערבים הפרימיטיביים פרק בשאיפה לחירות. הפילו את השלטון המנוול הזה עכשיו

מחשבות בעקבות טקסי יום הזיכרון

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4066282,00.html

יש לי הערצה כמעט עיוורת ללוחמי השייטת, בגלל עצם היותם אנשי הדממה

ויחד עם זה אני גאה מאד להיות אחד מאותם בכיינים, שלהם כל כך בז רועי ז"ל המוזכר בכתבה
למרות שלצערי הרב הוא מת - הבוז שלו לאנשים כמוני, במקום שיגרום לי לחוש קטן לידו, באופן פרדוקסאלי מקטין את ההערצה שלי אליו. הבוז שלו לחסרי האומץ כמוני, שלא היו בשייטת ולכן הם בכיינים שלא מבינים שאנחנו לא בשוויץ, הבוז השקט והאצילי שלו, הוא מה שמנמיך בעיני את האנשים האלה, מדרגת לוחמים קשוחים ובני אלים למדרגת בני אדם. בני אדם שלפעמים טועים, שלא מסוגלים לפעמים לצאת מתוך קופסת המחשבות הצרה שלהם, להפסיק לראות את העולם דרך כוונת של רובה משוכלל ובלתי חדיר למים, ולהבין שיש אנשים שלא היו בשייטת וחושבים אחרת מהם

האנשים הנפלאים האלה, שמסוגלים לכל מעשה גבורה יוצא דופן, לא מצליחים לעשות מה שילדה קטנה יכולה
לפעמים רק ילדה קטנה יכולה לעמוד ולשאול בתמימות, למה
ולהבין שלא כל העולם חושב שאנחנו צודקים ויפים, שהקרב המיותר שבו רועי ז"ל נהרג לא היה קרב על הגנת הארץ אלא על הגנת ההתנחלות אלון מורה הסמוכה למקום שבו נהרג
ושלא כל העולם חושב שההשתלטות של השייטת על האונייה התורכית הייתה מעשה גבורה אלא הרג של חפים מפשע

ואני מכבד את אלה שחושבים אחרת: שרועי ז"ל הקריב את חייו על הגנת המדינה

ואמשיך לספוג בשקט את הבוז של אנשי השייטת כלפי מי שלא היו בשייטת, כי על פי הסטיקר הנפוץ היום בישראל, כולנו שייטת 13
חוץ ממי שחושב אחרת

יום הולדת 50

אוסף של ברכות מבני המשפחה

מזי

אבנר יקירי ובחיר לבי

לכבוד יום הולדתך ה-50, זו סיבה מספיק טובה בשבילי, להניח לרגע את הציניות בצד ולהתרכז בברכה מושקעת ואוהבת בעבורך

כשישבתי לכתוב לך, גלגלתי בראשי את החיים המשותפים שלנו, ושמחתי לגלות שגם אם היום הייתי צריכה לבחור בך, הייתי בלב שלם עושה זאת שוב

ובעידן זילות הנישואין שמתרחשת בבתים רבים, אני שמחה להיות בצד השלם והמאושר של בחירותי

הנה אתה בן 50, ומחצית מחייך אתה חולק איתי. שני אנשים שונים כל כך, אבל גם בהרבה מובנים דומים. אומנם לעיתים השוני יוצר עליות, מורדות ועניין, אבל תמיד ההרגשה היא - באש ובמים

אני נפעמת מחוכמתך, סוג של אנציקלופדיה וויקיפדיה ביחד. נזכרת למה התאהבתי אז, וחושבת שהיו אלה העיניים הטובות, הצניעות, והרגישות שתמיד מכוונת החוצה לחלשים, נדכאים, ערבים, ועוד... איכפתיות אמיתית לצדק, למוסר, ולאנושיות

וזה עוד לפני שדברנו על היותך איש רוח המחובר לרוחניות

כשנולדו הילדים הוכחת שאתה אבא משקיען, חם, ואוהב

כשהם היו קטנים הרבית לשחק איתם, ללמד אותם, מסיפורי התנ"ך ועד מוזיקה קלאסית. השרשת בהם אהבה, כבוד, וערכים, למרות שמזכירה לך שגם אני הייתי שם, אבל זה היום שלך, אז אני לא לוקחת פוקוס, לשם שינוי

הרכבת אותם על אופניים לים, בעליות ובמורדות של ירושלים, והנהגת את המסע של כולנו באופניים לסן-פרנסיסקו

ובעיקר היית שם בשבילם. וגם היום שהם כבר גברים עצמאיים, אתה ממשיך לעטוף אותם באהבה, הם מושא גאוותך. אתה רץ אחריהם לבסיסים, לצניחות, לטקסים, ולשבתות

לכבוד ה-50 שלך, החלטתי שמן הראוי לפשפש בכתובים ולבדוק מי היה אבנר בן-נר

שם של אדם הוא סוג של משקל, לעיתים מודע ולפעמים לא

אבנר בן נר מוזכר בספר שמואל א', ותפקידו היה שר הצבא. די מצחיק לחשוב שקראו לך, איש שונא מלחמות, פצפיסט מושבע, על שמו של שר הצבא של ישראל, אבנר בן-נר

מתוך אמונה שאין מקריות בחיים, החלטתי לבדוק את הסוגיה הזאת, ומצאתי עצמי בודקת בספר שמואל א' מיהו אבנר בן-נר האמיתי, וגיליתי לתדהמתי שהוא מוזכר שלוש פעמים בלבד, ובשלושת הפעמים הוא מזכיר אותך יותר מאשר שר צבא לוחם. בפעם הראשונה הוא מוזכר כבן דוד של שאול, איש משפחה; בפעם השניה, כשדוד מנצח בקרב את גולית, אז שאול שואל את אבנר: מי זה הנער דוד, כלומר – איש ידע

והפעם השלישית, כאשר שאול המלך יורד למדבר זיף עם 3000 איש, שלוש אוגדות בערך, כדי לרדוף אחרי דוד, הם הולכים לישון במדבר, וכולם נרדמים כולל אבנר שר הצבא, שתפקידו היה לשמור על המלך. אז דוד לקח את חניתו של שאול מליד ראשו. נראה שאבנר בן-נר היה שר צבא כשם תואר, אבל בפועל היה איש שלום כמוך

במסכת אבות כתוב: בן חמישים לעצה; ומסביר רש"י, שלומדים את זה מהכהנים שעבדו במקדש, הם עבדו עד גיל 50, ובהגיעם לגיל הזה העבירו אותם להיות יועצים. יכול להיות שאבנר בן-נר נולד בגיל 50, וכל מה שידע זה לתת עצות

גם אתה אבנר אדם שיודע לייעץ, לעזור, לתמוך ולהוביל רעיונות ואמונות

אני מאחלת לך ששבעים השנים הנוספות שתבאנה תהיינה שנים מבורכות, בריאות, עם הרבה אושר

מאחלת לך מזל טוב ענק ואוהב, היום, מחר, כל החיים

עד 120

!!

אמא

אבנרי אתה בן 50, עד 120, קשה לי לעכל

(...אני זוכרת כל רגע מאז שנולדת (ואפילו לפני זה

...אני רוצה לספר כמה דברים קטנים שאולי כבר שמעת

היית תמיד חמוד מאוד, בלונדיני מאוד ורציני מאוד, כבר בבית יולדות קראו לך צ'רצ'יל

(...לפני שהלכת לגן כבר למדת לבד לקרוא ולכתוב (אז זה לא היה מקובל

לפני שעלינו ארצה, כשהיית בן שנה וחצי כבר סימנת עם האצבע על כל רכב שעבר לפי השם: "הנה פיאט, הנה וולקסווגן, הנה פורד, הנה עוד פיאט"... כשהגענו לקרית שמונה, אחרי שהיינו בקיבוץ אלונים שנה והייתם שם בבתי ילדים, אתה בפעוטון ודיתי בבית תינוקות, הושבתי אתכם ביחד לאכול, אמרת פתאום על איזה אוכל שהגשתי:"לא רוצה". אז גם דיתי אמרה:"לא רוצה". כי היית בשבילה מקור לחיקוי... אני רואה אותך לוקח אותה יד ביד בדרך לגנון של חנה גנץ

כבר לפני גיל 5 אמר לנו רופא עיניים מומחה מחיפה שאתה צריך משקפיים וגם לעשות תרגילים מיוחדים, ובגיל 14 לא תצטרך אותם. וכך היה. הוא הסביר לנו שהילדים בגן יכולים לצחוק, ושיש סיכוי שלא תרצה להרכיב אותם . התברר שלא הורדת אותם... (כנראה הרגשת איתם הרבה יותר טוב

בכיתה א' המורה תמר רצתה לתת לך עבודה אחרת בזמן שהיא לימדה כי היא פחדה שתשתעמם, כך היא סיפרה לנו, אבל אתה לא רצית. כנראה, כך היא אמרה, חששת שהיא תלמד משהו חדש שלא ידעת

התחלת ללכת יותר מפעם ביום לספריה בבית אדלשטיין, מול הבית שלנו. אז הם התקשרו לשאול אם זה בסדר שאתה מחליף כל כך הרבה ספרים

אחרי כיתה ח' החלטת ללכת לפנימייה הצבאית שליד הריאלי בחיפה. ולנו, בקרית שמונה, היה קשה מאוד להתרגל למחשבה שאתה כל כך רחוק, ולא תחזור כל יום הביתה, כשאתה עדיין ילד. אבל כיבדנו את רצונך וביקרנו אותך בכל פעם שאפשרת לנו

לקראת השנה האחרונה שמעת שתלמידים מהריאלי באים לעזור לתלמידים של דנציגר בקרית שמונה, אז החלטת שאין טבעי מזה שאתה תחזור
עד היום אתה שומר על קשר עם חברים מהפנימייה וגם מדנציגר, כולל מנהל בית הספר דאז, צביקה צמרת, עם צוקר מהפנימייה ועוד

מאוד התעניינת במטוסים והרכבת הרבה דגמים, אותם תלית עם חוטים על התקרה בחדר שלך. עד שיום אחד יואב, בן אחותי השובב, קרע את רובם

בשבת של יום כיפור 73' יצאת למרפסת של החדר שלך ואמרת: "זה מיג סורי". השכנים אמרו: "מה הילד הזה מדבר?" ובסוף התברר שצדקת

בסוף י"ב הכנת עבודה על גולני כי חלמת להתגייס לגולני. כשלא קיבלו אותך התאכזבת מאוד. ניסינו לדבר עם חבר שלנו, חזי אשל, אבל הוא הסביר לנו שצה"ל רוצה חבר'ה טובים גם בחילות אחרים, ושהוא כעיקרון לא מתערב. אז גויסת לשריון

לפני החתונה של דיתי היית בלבנון במלחמה (גם אבי היה מגויס), וברגע האחרון הגעת, אבל אף פעם לא סיפרת מה עברתם שם... בטוח שזה לא היה קל

כשלמדת בטכניון שוב לא חזרת הביתה כל יום... ושוב התגעגנו אליך מאוד..... לא כל הסיפורים הם לפי הסדר, אבל כך זכרתי אותם

את ההמשך כולם יודעים, הכרת את מזי, התחתנתם והפכת להיות חלק גם ממשפחת מזרחי. גרתם בירושלים, נולדו הילדים הנהדרים שלכם, בן ועומר

כמה חודשים לפני הבר-מצווה של בן עברתם לארצות הברית. אז לא ידענו בכלל איפה זה קופרטינו. נסענו לבר-מצווה של בן וראינו שאתם נהנים

מובן שביקרתם כמה פעמים בארץ, לא תמיד ביחד כולם, אבל תמיד היה כיף להיות אתכם

הילדים חזרו להתגייס, קודם בן ואחרי זה עומר, ובסוף חזרתם גם אתם, מזי ואתה

...כמה שמחנו שחזרתם

... כאן אני מפסיקה, לפני שאתחיל לבכות

אוהבת אותך המון

אמא

דיתי

אבנר אחי הגדול והנערץ

זה אמור להיות ארוע שמח אבל אמא ואני בטח נקלקל אותו עם הבכי שלנו

כולם יודעים כמה אתה חכם אבל אולי לא כולם יודעים שאתה מגדיר את עצמך כ"מעצבן, טרחן, חוזר על עצמי, חושב שאני יודע הכל, אבל בחור טוב

כשהיינו ילדים אמא לא האמינה שאי פעם נפסיק לריב

הזיכרון הראשון שלי מהילדות הוא שבאתי להגיד לך שיש בטלוויזיה החינוכית תוכנית שאתה אוהב, שהיתה כמובן מיועדת לשכבת גיל הרבה יותר בוגרת ממך

לקראת הבגרות אני וחברי לכיתה חרשנו ימים ארוכים ואתה רק עיינת בחומר בבוקר של המבחן

כמו כן אני זוכרת איך צרחתי עליך, לתדהמתם הרבה של ההורים, על שהשארת את הדלת של החדר שלך לא סגורה והרוח המפורסמת של קרית שמונה טרקה את הדלת והזכוכית נשברה

ואיך נהגנו לראות ביחד בחדר הביטחון משחקי כדורסל של מכבי ת"א כשאני הערצתי את מיקי ברקוביץ ואתה ואמא, שהעדפתם את טל ברודי, אמרתם לי: הוא שחקן ספסל

האמת שהרבה ממה שמאפיין אותך אני רואה גם אצל מוישלה הבן שלי

לא שש להיכנס למקלחת, אבל כשסוף סוף נכנס זה להרבה זמן

החיבור למוזיקה

לאבא שלנו הייתה דעה ברורה על כל דבר, אבל הוא לא הרגיש צורך להשמיע אותה, אלא אם מישהו ביקש בפרוש את חוות דעתו, בבחינת, סייג לחוכמה שתיקה

אצלך ואצל מוישלה נדמה לי שאתם לוקחים צד קיצוני בכוונה

Just for the sake of the argument

כמו אבא, אתה צנוע, מופנם, מסתפק במועט, על סף הספרטניות גידלתם שני ילדים לתפארת מדינה ישראל, בניגוד לכל מה שאמרת

ואני מקווה שתזכו לעוד הרבה נחת ביחד כל המשפחה

בן

אבא

מי היה מאמין שאתה בן 50. אני לא יודע להגיד מה הזיכרון הראשון שלי ממך, אבל כן אפשר להגיד שלא כל כך הזדקנת

אתה עדיין מפדל מהר לעבודה, גולש בכל הזדמנות, ומנצח את עומר בהורדת ידיים

אני חושב שאתה האבא הכי טוב שבן כמוני יכול לבקש

אני יכול לנסות לתאר את כמות ההשקעה והסבלנות והאהבה שאתה מקדיש לי ולעומר, אבל זר לא יבין זאת. גם אם לפעמים נראה לך שאני מתעצבן, וכשאתה נוהג מהר אני אומר לך להאט, וכשאתה נוהג לאט אני אומר לך להאיץ, זה רק בגלל שאני יודע שאתה מבין אותי ואת השגעונות שלי

כייף לי הכי בעולם לדבר איתך על כל נושא שהוא, ואני תמיד שמח לשמוע עצות בנושאי צבא משריונר, קצין לשעבר וסרבן שטחים שכמוך. גם אם אנחנו לא תמיד מסכימים, תמיד תמכת בי בכל מה שבחרתי, ועזרת לי לראות את הנכון

לפעמים אתה אומר, שהדור שלכם כבר לא רלוונטי. אז כנראה אתה לא מבין איזו דוגמא אישית אתה נותן בכל דבר שאתה עושה, לי ולעומר. ודווקא הדור שלנו זה מה שמדאיג יותר

אבא, אני מאחל לך עוד 100 שנה של בריאות ואושר עם אמא, עומר ואני. אני מעריך אותך הכי בעולם, ויותר מזה אוהב אותך כל כך. אז מזל טוב

עומר

טוב, אז אני בטח צריך להגיד פה שאין עוד אבא כמוך בעולם, אבל במקרה שלך זה באמת נכון. איזה עוד אבא, חילוני לכל דבר, קם בבוקר להניח תפילין עם כיפה בוכארית, ולומד גמרא בערבים, וכשמגיע יום כיפור, בכלל לא צם. או איזה עוד אבא מסתנן לסוף מסלול, על מדי ב', למרות שאמרו במפורש: אין כניסה להורים

או: גולש לירדן, שוחה למצרים, או סתם טובע באכזיב

אז אבא, למרות שאתה חושב שאתה מעצבן לפעמים או מעאפן, תדע לך שאין חבר שלא אומר: "איזה גבר אבא'שך" או גם: איזה מג'נון הוא. אז רציתי להגיד לך שאתה אבא מדהים, אחד המהנדסים התותחים אם לא ה- , ויש לך ידע על הכל, מפה ועד הכוכבים ובחזרה, שזה קצת גורם לי להרגיש מפגר לידך. אבל אני לומד ממך כל יום, ועד גיל 50 אני מקווה להשלים

אתה בן אדם עם כל כך הרבה טוב-לב, שאוהב רק לעזור ולא לפגוע, ולגרום לכולם סביבך לחייך. אז תודה שלימדת אותנו לאהוב ולהעריך את החיים, אבל כמובן להישאר צנועים. תודה על כל האפשרויות שפתחת בפנינו, ותודה על כל מה שעשית בשבילנו ועל כל מה שעוד אני יודע שתעשה. הייתי אומר לך לא להישתנות, אבל אותך אי אפשר להזיז 5 ס"מ לפה או לפה. אז כנראה זכינו בעוד 50 שנה של אבא נפלא

אז אבא, למרות הדעות הפוליטיות הנוקשות שלך, שלפעמים גורמות לי להגיד שאנחנו לא מכירים, תדע שאני גאה בך ובכל דבר שאתה עושה, ובמיוחד למען גלעד שליט, שבעזרת השם יחזור כבר הביתה... וגאה על החברה שלך שנמכרה במיליונים, אבל אותך זה לא כל כך מעניין

אז הנה השתחררתי, ובן גם בדרך, או בעצם בדרך לרמטכ"לות... אבל גם היום שלו יגיע. ועכשיו שיש יותר זמן, אני מבטיח שנטייל איפה שתרצה, ונראה עולם ביחד

הרבה הרבה מזל טוב, ואוהב אותך המון המון

לאה ודוד

בס"ד

לאבנר היקר, הכי יקר שבעולם

ליום הולדתך, שפע ברכות ואיחולים לבביים מעומק הלב

אבנר היקר, אנחנו מאחלים לך את כל הטוב שבעולם. מגיע לך. אבנר, אנחנו גאים בך ואוהבים אותך מאד מאד

בנית משפחה, לתפארת מדינת ישראל

אישה מקסימה, ילדים מהממים, שכל משפחה הייתה גאה בהם. בית מהמם שהשפע זורם בתוכו

רגישות ואהבת הזולת

אנחנו מאחלים לכם, שבעזרת השם וישועתו, תמשיכו כך לאורך שנים רבות, טובות ומתוקות, בבריאות איתנה, באושר ובשמחה, באהבה כל החיים, אמן כן יהי רצון

אבנר, מזל טוב ועד מאה ועשרים

לסיום, פרק מתהילים שאני מאד אוהב, ומאחל אותו לכל עם ישראל, ולמשפחתי בפרט

שִׁיר, לַמַּעֲלוֹת: אֶשָּׂא עֵינַי אֶל-הֶהָרִים, מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי. עֶזְרִי מֵעִם ה', עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. אַל-יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ; אַל-יָנוּם שֹׁמְרֶךָ. הִנֵּה לֹא-יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל. ה' שֹׁמְרֶךָ; ה' צִלְּךָ, עַל-יַד יְמִינֶךָ .יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא-יַכֶּכָּה, וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה. ה' יִשְׁמָרְךָ מִכָּל-רָע: יִשְׁמֹר אֶת-נַפְשֶׁךָ. ה' יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶך, מֵעַתָּה וְעַד-עוֹלָם

אמן

אבנר, אוהבים אותך מאד מאד בלב ובנפש

לאה ודוד

מירב

לאבנר גיסנו היקר

לפני 25 שנה הכרנו אותך לראשונה

הגעת למשפחתנו, גבר צעיר וחתיך, וקיבלנו אותך בחיבוק חם ואוהב

עשרים וחמש שנה אחרי, אתה חוגג יובל שנים, אבל כלום לא השתנה, נשארת גבר צעיר וחתיך

!

חמישים זה אירוע שדורש כמה מילים, מילות הבעה והערכה על מה שעשית עד כה, מילות תקווה על מה שתעשה מפה

אין עליך, אבנר! אתה הכל מכל

איש עבודה, אבא למופת ולתפארת מדינת ישראל, בעל אוהב ומסור לאחותנו האהובה

איש של עקרונות, מאבקים חברתיים, בעל מוסר גבוה וחוש צדק מפותח

תמיד עוזר לחלשים, ואף פעם לא אומר נואש

עם חיוך על השפתיים, ולב רחב וחם. אתה נכס אמיתי למשפחתנו

תמיד היית שם בשביל כולנו, בשעות הקשות וברגעים השמחים

אתה בן אדם עם איכויות כה רבות, אנשים כמוך לא פוגשים בכל יום

מאחלים לך עוד הרבה שנים בריאות, טובות ומאושרות. שנים של שקט ושלווה, תכבוש עוד יעדים, תשנה את העולם, ותגשים את כל החלומות שלך

טיפ לסיום: תדע לנצל כל רגע שעובר, ותזכור שיום אף פעם לא חוזר

אוהבים אותך הכי הכי

המשפחה

דליה, שלמה והילה

אבנר יקירנו

חמישים הוא מספר עגול, המעיד על עבר מגוון ופורה, והוא בהחלט פתח אל עתיד מוצלח בהרבה

זה לא אמצע החיים כי אם תחילתו של פרק חדש, נוסף, עדיין בתחילת החיים. ובראשית הפרק הזה אנו מאחלים לך להמשיך להיות איש מופת ודוגמה כפי שהיית, אבא נהדר ובעל מסור, מהנדס מקצוען שלא רק עובד אלא מקדיש הרבה למחשבה

איש הרוח והעקרונות, הרוכב על אופניים ויודע לרחף על פני הגלים

גבר שכולנו מעריצים

אתה מקיים הרבה מצוות ועל כן אנו סבורים שהפסוק הבא מקהלת מתאים לך מאוד: "שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע

אנו מאחלים לך מכל הלב הרבה שנים מאושרות, שמחות ונהדרות יחד עם מזי, בן, עומר, המשפחה והחברים

אוהבים אותך ושמחים מאוד להשתתף ביום הולדתך

דליה ,שלמה והילה

נמצי ויובי

אבנר אהובנו

אתה כל הזמן חוזר ואומר, איזה הורים טובים ומעניקים אנחנו, ונוטה לרדת על עצמך בכל הזדמנות פנויה. אז רצינו לומר לך שאתה, כן אתה, מודל ההורות בשבילנו. וכהוכחה ניצבים מולנו שני בניך המדהימים, החכמים, היפים, המוכשרים, בנים אשר מעריצים אותך בגלל אותה ציניות אבנרית שלך, שמבדילה אותך מרוב האנשים הרגילים והמשעממים

אמיר וליבי רק מחכים לבוא ל"זזי" ולאבנר (הרבה בזכות הפרסונה השניה), וזוהי המחמאה הגדולה ביותר שאפשר לקבל משני האדישים האלה

בקיצור, אנחנו באמת אוהבים אותך מכל הלב, ומאחלים לך הרבה אושר, אהבה ונחת

נמצי, יובי והילדים

משפחת פרוינד

אביב תשע"א

לאבנר היקר

החיים הממשיים מתחילים ב-50

!

הרבה ברכות, וריצה מאושרת בהמשך החיים

משפחת פרוינד

החברה הישראלית הפקירה את גלעד שליט

לרוב הישראלים יש דעה די טובה על עצמם. כאינדיבידואלים, הרי זה ברור, אנחנו ישראלים ואנחנו יודעים כמעט הכל. אבל כוונתי שכחברה וכלאום, אנחנו נתפסים בעיני עצמנו כ"ישראל רחמנים בני רחמנים", "הצבא המוסרי ביותר בעולם," ועוד. אנחנו לא ממש אלופי הביקורת העצמית, וראה זה פלא – גם בכך נדמה לנו שאנחנו חוטאים בביקורת עצמית מוגזמת, כל כך יפים אנחנו
בפרט, אנחנו אוהבים לחשוב שאצלנו, בניגוד לאספסוף המוסלמי שב"שכונה" שלנו, כפי שמכנים בזלזול את המזרח התיכון – אצלנו חיי אדם נחשבים יותר. עובדה: על כל שבוי שלנו משוחררים עשרות ומאות שבויים שלהם
הפרשה המזעזעת של גלעד שליט, החייל השבוי בידי החמאס כבר קרוב לחמש שנים, אינה יוצאת דופן מהבחינה הזאת. גם כאן, יש לנו תחושה שרק אצלנו יכולה מדינה שלמה לרעוש ולזעוק בגלל חייל אחד

שימו לב – לא "הילד" גלעד, אלא החייל; לא "החטוף" אלא השבוי. גלעד שליט הוא חייל צה"ל, גבר בוגר, שנפל בשבי בשעת קרב בין כוחות צבא פלסטיניים לבין כוח של צה"ל. התביעה המוצדקת לשחרורו במחיר שדורש החמאס איננה בגלל שהוא ילד קטן ומסכן, אלא בגלל שהוא חייל שנשלח למשימה במסגרת מה שמקובל לחשוב בישראל כהגנת המדינה. על כן יש לישראל, קרי קודם כל ל"הנהגה" של המדינה, אבל גם לכל אזרח ולאזרחית במדינה, לעשות את כל שדרוש כדי להביא לשחרורו

לא רבים יסכימו איתי, ששוביו של שליט הם אנשי צבא; לא "מחבלים" ולא טרוריסטים, לפחות לא יותר טרוריסטים ממפקדי צה"ל. אבל רבים מסכימים, שהשבתם של שבויים הביתה היא מרכיב מרכזי באתוס של צה"ל. במיוחד, אחרי שכבר נפדו במחיר כבד אנשים שבאמת נחטפו, ולא היו בעת ביצוע משימה, אלא במהלך מה שהיה כנראה עיסקת סמים
ואכן, כתוצאה מכך יש קונסנזוס רחב מאד בציבור הישראלי, שיש לשחרר את גלעד שליט, ובמחיר שנקבע כבר לפני שנים. למשל: סקר שעשו "מחקרי הגל החדש" בעבור ערוץ 10 ביוני בשנה שעברה מצא, ש-53% מהנשאלים תומכים בכך. באותו סקר נמצא, ש-66% חושבים שהממשלה לא עושה די לשחרורו. סקרים דומים נעשים חדשות לבקרים, ובכולם התוצאה דומה

אם כך, מדוע רוב הישראלים שותקים? מדוע לא יוצאים המונים לרחובות? בהתאם למיתוס של "כל ישראל ערבים זה לזה", היינו מצפים במקרה כזה, שהציבור לא יניח לממשלה, עד ששליט ישוחרר

במסגרת הדעה הטובה שלנו על עצמנו, הדעה הרווחת היא ש"אצלנו לא מפקירים שבוי." התנועה לשחרורו של שליט מקיפה כביכול רבים מהעם. הנה, רבבות הצטרפו למסע הרגלי של אביבה ונועם שליט לירושלים. עובדה, בניגוד לאומות העולם, אצלנו אפילו על שבוי אחד, כל הארץ רועשת והנושא לא יורד מסדר היום

אבל האמת מעט שונה. לכל ההפגנות למען שליט מגיעים רק כמה עשרות, ורובם פעילים קבועים. אפילו עשרות האלפים שצעדו לירושלים באירוע החד-פעמי, הם שבריר של אחוז מהציבור הישראלי. הנושא נשאר על סדר היום רק בזכותם של קומץ פעילים נאמנים, ולא בזכות הסולידאריות הישראלית, שכבר כמעט איננה
ראש הממשלה נתניהו הוא אדם לחיץ. הוא נוהג לדחות החלטות לרגע האחרון, ולהתכופף בפני החזק, זה שלחץ אותו אחרון, ובכוח הרב ביותר. אם יחליט נתניהו לשחרר את שליט, תמורת המחיר שנקבע מזמן, ומאז רק עלה – זה יהיה רק כתוצאה מלחץ ציבורי. לא התפתחות מפתיעה במשא ומתן, שכבר לא תיקרה לעולם; לא דיון מעמיק נוסף, שספק אם אי פעם היה. כמו כל הפוליטיקאים בעולם, מבן-גוריון ועד קדאפי, הדאגה הראשונה במעלה של נתניהו היא להמשך שלטונו. אילו התעוררה באמת תנועת המונים, שהייתה עושה בלגאן אמיתי, ולא רק עמידה בכיכרות עם נרות – זה היה משפיע, ועוד איך
אין באמור לעיל להביע זלזול, חלילה, במי שבוחר למחות באמצעות עמידה בכיכר עם נר. השאלה היחידה הרלוונטית היא, האם זה מרגש מישהו שאיננו אזרח או אזרחית מן השורה, כלומר את החבורה המצומצמת המנהלת את חיינו, ושבמקרה גם נגועה בנגיף האמביציה הפוליטית

אין לי ויכוח עקרוני עם מי שחושב, שמחיר העיסקה גבוה מדי. כזה הוא, למשל, ראש אכ"א לשעבר, אלעזר שטרן. אני מכבד את עמדתו המנומקת, הנובעת ממניע ערכי ובטחוני. איתו, הויכוח שלי הוא על מידת הנזק האפשרי לביטחון ישראל; ואני נתלה באילנות גבוהים אחרים, כמו יעקב פרי, כרמי גילון, עמי איילון, מתן וילנאי, שאול מופז, ועוד רבים אחרים הסבורים, שהמחיר ראוי

אולם עם אלה הסבורים שיש לשחררו במחיר הנקוב, ואינם עושים די כדי לזעוק, לתבוע ולטלטל את הסירה הצפה במים המרופשים - והם הרוב - איתם אני בא חשבון. צאו מאדישותכם! גלעד שליט זועק אליכם כבר 1721 יום, ואתם ספונים בבתיכם

גלעד שליט כבר יושב מספיק זמן בשבי. כבר זמן רב שאין משא ומתן, כך שאין סיבה לשבת בשקט כדי "לתת למומחים לעבוד." כל המומחים עבדו, ושליט עדיין שבוי. המשך שהייתו בשבי אינו תורם מאומה לביטחון המדינה, על פי דעתם של רבים מראשי המערכת – ראשי שב"כ לשעבר, ועוד. ועל פי רוב מוחלט בציבור, כפי שהיא משתקפת בסקרים – הגיע הזמן לשחרורו, במחיר הנקוב היום. מכל הכתוב לעיל עולה, שהדרך היחידה לשחרורו של שליט היא בהפגנות המוניות. אני קורא לצאת לרחובות, כפי שנעשה במדינות ערב, לשרוף את תמונותיהם של נתניהו וברק, לנפץ חלונות מבלי לפגוע בנפש; מפני שהכוח הוא השפה היחידה שפוליטיקאים מבינים. כל עוד נמשיך להסתגר איש בביתו, נצקצק בלשוננו ונצפה ב"אח הגדול", לא יבוא השינוי. עד שזה יקרה, החברה הישראלית איננה יכולה לטעון, ש"גלעד שליט הוא הילד של כולנו." לא ילד, ובוודאי לא של כולנו. למעט קומץ פעילים, החברה הישראלית נטשה את גלעד שליט ואת משפחתו

ציטוט החודש

לפני שיעל באה אלינו, לא שמעתי בכלל על המילה אלגוריתם, מספר אחד הילדים. יעל הסבירה לנו שאלגוריתם זה מתכון, וכדי להמחיש את זה יצרנו בכיתה כדורי שוקולד לפי המתכון, שזה אלגוריתם. עכשיו לא רק שבחיים לא אשכח מה זה אלגוריתם, אני גם מבין מה זה, הרי אכלתי אותו
!!

תלמיד כיתה ו', ביה"ס יגאל אלון, טירת הכרמל
על יעל ויזל, מהנדסת חומרה בחברת אלביט, ומתנדבת בבית הספר

ביבי: קצין (בסיירת מטכ"ל) ומוג לב

ראש הממשלה של ישראל, בנימין (ביבי) נתניהו, הוא ההוכחה החיה למורכבות החיים. מסתבר שאפשר להיות קצין לשעבר בסיירת מטכ"ל, וגם להיות פחדן מוג לב

בהודעה לעיתונות שפורסמה היום מטעם "מקורבים לנתניהו" (מעין מטרות-דמות שמאחוריהן נתניהו מסתתר כשהוא פוחד לדבר לציבור ישירות), נאמר: נתניהו נהג אמש כמבוגר האחראי בבחירתו של האלוף נווה כרמטכ"ל עד למינוי רמטכ"ל באופן קבוע. הוא קיבל החלטות - לא מצמץ, לא זיגזג וחתך... הרי גם אם גלנט יזוכה בסופו של דבר, הדבר ילווה בהליך ארוך ומסורבל במהלכו הייתה נגרמת פגיעה חמורה לכושר ההרתעה של מדינת ישראל וצה"ל... גם האפשרות השנייה של המשך כהונתו של אשכנזי, שנראית לכאורה טבעית, היא בלתי סבירה. אופציה שכזו נוכח הנתק וחוסר שיתוף הפעולה בין לשכת הרמטכ"ל ומשרד הביטחון, הנעות כשתי ספינות נפרדות, מסוכנת לביטחון ישראל

ובכן, הבה נבחן את העובדות
הליך בחירת הרמטכ"ל העשרים מתנהל כבר זמן רב באופן רשלני. אם יש לכך השפעה על "כושר ההרתעה של מדינת ישראל," או על מה שנשאר ממנו, הרי שהנזק הגדול כבר נעשה. עוד מספר שבועות של הליך תקין יותר לא יעלו ולא יורידו. אבל נתניהו, ג'אנקי של סקרי דעת קהל וחרד לדימויו ולשלמות הקואליציה, כרגע פוחד בעיקר מדבר אחד: מבג"ץ בעניין גלנט. זאת הסיבה האמיתית לאי תמיכתו במינוי
אם כן, מדוע לא לבקש יפה מאשכנזי לדחות את שחרורו, לשלם את דמי הביטול על הכרטיס לקריביים שקנה, ולהאריך את כהונתו במספר חדשים
אז זהו, שנתניהו פוחד גם מאהוד ברק. וברק, כידוע, שונא את אשכנזי יותר מאשר את נסראללה, ולכן לא יסכים להשאיר את הרמטכ"ל הנוכחי עוד יום אחד בלשכתו
הנתק וחוסר שיתוף הפעולה... מסוכנת לביטחון ישראל?! במשך כמעט ארבע שנים נעות שתי הלשכות כשתי ספינות נפרדות, והנה לפתע נזכר נתניהו שזה בעצם "מסוכן לבטחון ישראל"? תירוץ יצירתי מאד

למרות שהחוק בישראל קובע, שאת הרמטכ"ל ממנה הממשלה כולה – כולם יודעים ששר הביטחון הוא הקובע, וראש הממשלה הוא לא יותר מחותמת גומי נידפת ברוח

אם כן, הבה נסכם: נתניהו פוחד מבג"ץ, ולכן לא יגן על מינוי גלנט. הוא פוחד מברק, ולכן לא יאריך את הקדנציה של אשכנזי. כרגיל, הוא בחר בפשרה – מינויו של יאיר נוה, שהיה סגן לזמן קצר, לרמטכ"ל זמני. הוא גם רועד מפחד מפני ליברמן, ולכן נגרר אחריו בכל גחמה. הוא פוחד מאיבוד השלטון, ולכן לא נוקט שום יוזמה מדינית, פן תתפרק הקואליציה. הוא פוחד אפילו ממשפחתו העדינה והאצילית של גלעד שליט, ולכן לא העז לבקר אפילו פעם אחת ויחידה במאהל המחאה המוצב מטרים ממעונו הרשמי – בתקופה הארוכה ששליט נמצא בשבי. מאבטחיו תמיד מגניבים אותו הביתה בדרך צדדית

ועם זאת אומרים, שיותר מכל הוא פוחד משרה

?אהוד ברק: בטחון המדינה או האגו שלו

?חשרת עננים הולכת ומתקדרת מעל האלוף יואב גלנט. יהיה רמטכ"ל או לא יהיה

בין אם יוחלט בסופו של דבר להשאיר את המינוי על כנו, ובין אם יגיע הקץ לקרירה הצבאית של גלנט, די ברור שההליך יימשך עוד זמן מה. אם יחליט היועץ המשפטי להכשיר את המינוי, בג"ץ יידרש לעניין, והמינוי בפועל יידחה. וכמובן, אם יוחלט לוותר על גלנט, ייאלצו לפתוח מחדש את הליך בחירת ראש הצבא, הליך שייקח זמן. כך או כך, יהיה צורך להחליט מי יהיה המפקד העליון, החל מעוד שלושה שבועות

ומה אתם חושבים יעשה שר הביטחון, אהוד ברק? האם יעדיף את טובת הצבא והמדינה (על דעתו של כל בר דעת במטכ"ל עצמו, במערכת הביטחון ובציבור כולו)? האם יבקש מגבי אשכנזי להישאר עוד מספר חדשים, או ימים, או שעות, עד שיימצא מוצא מהסבך

אז הנה התחזית שלי: אהוד ברק כל כך שונא את אשכנזי, כל כך מרוכז באגו שלו וביצריו, שלא רק שהוא יעדיף מלחמה עם החיזבאללה ואיראן ביחד, מלחמה שבה (שוב) צה"ל יפסיד, מאשר לראות את אשכנזי יום אחד נוסף מעבר לתקופת כהונתו הרשמית; לא רק זאת אף זאת: הוא יעדיף, אם יהיה צורך, להורות על הפגזת ישראל בעצמו, ע"י תותחי צה"ל – ובלבד שלא ייאלץ לראות את אשכנזי נשאר עוד יום אחד נוסף באגף הצפוני שבבנין "צה"ל חדש" בקריה בתל אביב

לא מאמינים? אז בואו נחכה עוד שבוע להחלטתו

ציטוט החודש

חינוך הוא מה שנשאר במוח אחרי ששוכחים כל מה שנלמד בבית הספר

(כנראה איינשטיין)

לימוד הוא תהליך שבו הרשימות של המורה עוברות במדויק אל המחברות של התלמידים, מבלי לעבור דרך המוחות של אף אחד מהם