קבלני החרדה נחתו באושוויץ
מאת: דניאל שק, לשעבר שגריר ישראל בצרפת
יש לי משפחה קטנה. גדלתי עם הורים, שתי אחיות, סבתא אחת, דודה אחת, בת דודה אחת. זה כל מה שנותר משתי משפחות צ'כיות ענפות למדי, שנכחדו כמעט לחלוטין בשואה. שני הורי שרדו גטאות ומחנות ריכוז והשמדה, במסגרת אותה מכסה קטנטנה של נסים שהוקצבה לעם היהודי במצוקתו הנוראה ביותר
אני מספר את כל זה רק כדי להשקיט מראש את התגובות הצפויות על מה שאני עומד לכתוב בהמשך. אני בקיא בשואה, גדלתי בבית שנוסד על אפם ועל חמתם של הרוצחים, ואני מאמין בזיכרון ואף עוסק בו באופן פעיל בוועד המנהל של "בית טרזין", אתר ההנצחה של אסירי גטו טרזיינשטט שנספו בשואה
ובכל זאת נחרדתי כשנתקלתי באקראי בידיעה על כוונת הכנסת להתכנס היום, יום השואה הבינלאומי, לביקור מיוחד באתר מחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו. לכאורה זה מעשה מתבקש. הסמל הריבוני של המדינה היהודית בא להוכיח קבל עם ועדה, מי בסוף ניצח. עוד נדבך במסכת המעשים הסמליים האלה, כמו המטס של חיל האוויר, כמו מצעדי החיים למיניהם, על דגליהם המתנופפים והסיסמאות הנקראות בגרון ניחר, "לעולם לא עוד" ו"עם ישראל חי"
הברית שהימין הלאומני הישראלי קושר עם השואה אינה עושה חסד עם איש. מצד אחד, קשירת זכות הקיום של המדינה היהודית הריבונית עם זיכרון הרגע האפל ביותר בהיסטוריה שלנו - היא איוולת אידיאולוגית וחטא היסטורי. הזכות להגדרה עצמית ולעצמאות לאומית לא קמה לעם היהודי (או לכל עם אחר) מכוח עוצמת הסבל שחווה, אלא מכוח זכויות יסוד המוקנות לכל עם. לכן, גם אם ברור שהשואה זירזה את מימוש הזכות הזאת, איזה טעם יש להעמיד את הציונות כולה על בסיס של זיכרון, שכדרכו של זיכרון הולך ומתעמעם? יש יסודות איתנים בהרבה וצודקים לא פחות. מצד אחר, השימוש הפוליטי בזכר השואה וקורבנותיה, שימוש שכבר נעשה כמעט יום־יומי ומשרת מגוון מטרות, מעמעם את הזיכרון ומשטיח אותו
זאת הרי כל הבעיה. הזיכרון אינו נצחי. אילו במקום להשתית את זכות קיומה של מדינת ישראל על עבר טרגי, היו יו"ר הכנסת וחבריה הולכים בדרכם של אבות הציונות ומשתיתים אותה על חזון לעתיד מזהיר ומלא תקווה - הם לא היו נדרשים לגימיקים, ההולכים ומשתכללים, הולכים וגסים, כדי להחזיר את הצבע ללחיי הזיכרון. ואולי גם לא היה צורך להחזיק אומה שלמה בחרדה קיומית מתמדת על ידי נאומים מאיימים על שואה נוספת - שגם אותה יהיה על העם היהודי לחוות בבדידות - ולאטום כל צוהר של תקווה ואמונה, שיכול להיות טוב יותר
כל קבלני החרדה האלה משתמשים בנקודה הכואבת ביותר של הזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי של העם היהודי. כך הם גוררים אחריהם אישי ציבור מכל גוני הקשת הפוליטית, גם כאלה שכאשר הם נמצאים הרחק מהעיניים הבוחנות של הצנזור הראשי של הזיכרון, בוודאי זזים בכיסאם באי נוחות. אבל מי יעז לפצות את פיו ולהתקומם לנוכח הצל המאיים של שישה מיליון קורבנות
את השואה יש לחקור, לציין, להנציח, להזכיר, לשמר, לתעד, ללמוד, ובעיקר ללמד. אבל הזיכרון שייך להיסטוריונים. יואילו הפוליטיקאים למשוך את ידם ממנו. "שר ההיסטוריה" הוא פנינת לשון יפה, אבל לשר הזה אין מקום סביב שולחן הממשלה. תפקיד היושבים מסביב לשולחן הזה הוא לפרוץ את דרכה של האומה אל עתיד שלא ישכיח חלילה את העבר, אבל יגמד אותו איכשהו. זו המשמעות האמיתית, האצילית, של המושג "לקח היסטורי"
אני כבר שומע בדמיוני את הנאומים המליציים הנישאים אל מול מצלמות העולם כולו בנוף הקפוא של פולין. עם של קורבנות שולח את נציגיו להתריע בשער ולעורר לחיים את מצפונם של הפושעים והעומדים מנגד בשתיקה. או של ילדיהם, נכדיהם ובקרוב גם ניניהם. אני כבר שומע את חברי הכנסת מוקיעים, בצדק כמובן, את האנטישמיות והגזענות המרימות ראש, כולל ואולי בעיקר את אלה מהם הסבורים שאפריקאים הם סרטן, וערבים הם עמלק, או סתם רסיס בתחת
אני מרבה לחשוב על סבי וסבתי שלא הכרתי, על דודות ודודים, שהיו לדמויות וירטואליות של ילדותי ונעורי. אני אומר לעצמי שהורי המנוחים - ששרדו בגיא ההריגה והיו לאנשים אופטימיים, יצירתיים ואוהבי אדם, ציונים של חזון ועשייה, שהעניקו לי ולאחיותי את השורשים העמוקים שנגזלו מהם בברוטליות - היו בוודאי מעדיפים שלא להיזכר בבני משפחתם רק כסמל לקורבנות, אלא גם כמקור להשראה. מבחינתם, החיים הם האורבים מעבר לפינה
