Tuesday, March 8, 2011

ציטוט החודש



לפני שיעל באה אלינו, לא שמעתי בכלל על המילה אלגוריתם, מספר אחד הילדים. יעל הסבירה לנו שאלגוריתם זה מתכון, וכדי להמחיש את זה יצרנו בכיתה כדורי שוקולד לפי המתכון, שזה אלגוריתם. עכשיו לא רק שבחיים לא אשכח מה זה אלגוריתם, אני גם מבין מה זה, הרי אכלתי אותו
!!

תלמיד כיתה ו', ביה"ס יגאל אלון, טירת הכרמל
על יעל ויזל, מהנדסת חומרה בחברת אלביט, ומתנדבת בבית הספר

Wednesday, February 2, 2011

ביבי: קצין (בסיירת מטכ"ל) ומוג לב




ראש הממשלה של ישראל, בנימין (ביבי) נתניהו, הוא ההוכחה החיה למורכבות החיים. מסתבר שאפשר להיות קצין לשעבר בסיירת מטכ"ל, וגם להיות פחדן מוג לב


בהודעה לעיתונות שפורסמה היום מטעם "מקורבים לנתניהו" (מעין מטרות-דמות שמאחוריהן נתניהו מסתתר כשהוא פוחד לדבר לציבור ישירות), נאמר: נתניהו נהג אמש כמבוגר האחראי בבחירתו של האלוף נווה כרמטכ"ל עד למינוי רמטכ"ל באופן קבוע. הוא קיבל החלטות - לא מצמץ, לא זיגזג וחתך... הרי גם אם גלנט יזוכה בסופו של דבר, הדבר ילווה בהליך ארוך ומסורבל במהלכו הייתה נגרמת פגיעה חמורה לכושר ההרתעה של מדינת ישראל וצה"ל... גם האפשרות השנייה של המשך כהונתו של אשכנזי, שנראית לכאורה טבעית, היא בלתי סבירה. אופציה שכזו נוכח הנתק וחוסר שיתוף הפעולה בין לשכת הרמטכ"ל ומשרד הביטחון, הנעות כשתי ספינות נפרדות, מסוכנת לביטחון ישראל

ובכן, הבה נבחן את העובדות
הליך בחירת הרמטכ"ל העשרים מתנהל כבר זמן רב באופן רשלני. אם יש לכך השפעה על "כושר ההרתעה של מדינת ישראל," או על מה שנשאר ממנו, הרי שהנזק הגדול כבר נעשה. עוד מספר שבועות של הליך תקין יותר לא יעלו ולא יורידו. אבל נתניהו, ג'אנקי של סקרי דעת קהל וחרד לדימויו ולשלמות הקואליציה, כרגע פוחד בעיקר מדבר אחד: מבג"ץ בעניין גלנט. זאת הסיבה האמיתית לאי תמיכתו במינוי
אם כן, מדוע לא לבקש יפה מאשכנזי לדחות את שחרורו, לשלם את דמי הביטול על הכרטיס לקריביים שקנה, ולהאריך את כהונתו במספר חדשים
אז זהו, שנתניהו פוחד גם מאהוד ברק. וברק, כידוע, שונא את אשכנזי יותר מאשר את נסראללה, ולכן לא יסכים להשאיר את הרמטכ"ל הנוכחי עוד יום אחד בלשכתו
הנתק וחוסר שיתוף הפעולה... מסוכנת לביטחון ישראל?! במשך כמעט ארבע שנים נעות שתי הלשכות כשתי ספינות נפרדות, והנה לפתע נזכר נתניהו שזה בעצם "מסוכן לבטחון ישראל"? תירוץ יצירתי מאד

למרות שהחוק בישראל קובע, שאת הרמטכ"ל ממנה הממשלה כולה – כולם יודעים ששר הביטחון הוא הקובע, וראש הממשלה הוא לא יותר מחותמת גומי נידפת ברוח

אם כן, הבה נסכם: נתניהו פוחד מבג"ץ, ולכן לא יגן על מינוי גלנט. הוא פוחד מברק, ולכן לא יאריך את הקדנציה של אשכנזי. כרגיל, הוא בחר בפשרה – מינויו של יאיר נוה, שהיה סגן לזמן קצר, לרמטכ"ל זמני. הוא גם רועד מפחד מפני ליברמן, ולכן נגרר אחריו בכל גחמה. הוא פוחד מאיבוד השלטון, ולכן לא נוקט שום יוזמה מדינית, פן תתפרק הקואליציה. הוא פוחד אפילו ממשפחתו העדינה והאצילית של גלעד שליט, ולכן לא העז לבקר אפילו פעם אחת ויחידה במאהל המחאה המוצב מטרים ממעונו הרשמי – בתקופה הארוכה ששליט נמצא בשבי. מאבטחיו תמיד מגניבים אותו הביתה בדרך צדדית

ועם זאת אומרים, שיותר מכל הוא פוחד משרה

Thursday, January 27, 2011

?אהוד ברק: בטחון המדינה או האגו שלו


?חשרת עננים הולכת ומתקדרת מעל האלוף יואב גלנט. יהיה רמטכ"ל או לא יהיה
בין אם יוחלט בסופו של דבר להשאיר את המינוי על כנו, ובין אם יגיע הקץ לקרירה הצבאית של גלנט, די ברור שההליך יימשך עוד זמן מה. אם יחליט היועץ המשפטי להכשיר את המינוי, בג"ץ יידרש לעניין, והמינוי בפועל יידחה. וכמובן, אם יוחלט לוותר על גלנט, ייאלצו לפתוח מחדש את הליך בחירת ראש הצבא, הליך שייקח זמן. כך או כך, יהיה צורך להחליט מי יהיה המפקד העליון, החל מעוד שלושה שבועות

ומה אתם חושבים יעשה שר הביטחון, אהוד ברק? האם יעדיף את טובת הצבא והמדינה (על דעתו של כל בר דעת במטכ"ל עצמו, במערכת הביטחון ובציבור כולו)? האם יבקש מגבי אשכנזי להישאר עוד מספר חדשים, או ימים, או שעות, עד שיימצא מוצא מהסבך

אז הנה התחזית שלי: אהוד ברק כל כך שונא את אשכנזי, כל כך מרוכז באגו שלו וביצריו, שלא רק שהוא יעדיף מלחמה עם החיזבאללה ואיראן ביחד, מלחמה שבה (שוב) צה"ל יפסיד, מאשר לראות את אשכנזי יום אחד נוסף מעבר לתקופת כהונתו הרשמית; לא רק זאת אף זאת: הוא יעדיף, אם יהיה צורך, להורות על הפגזת ישראל בעצמו, ע"י תותחי צה"ל – ובלבד שלא ייאלץ לראות את אשכנזי נשאר עוד יום אחד נוסף באגף הצפוני שבבנין "צה"ל חדש" בקריה בתל אביב

לא מאמינים? אז בואו נחכה עוד שבוע להחלטתו

Monday, January 17, 2011

ציטוט החודש


חינוך הוא מה שנשאר במוח אחרי ששוכחים כל מה שנלמד בבית הספר

(כנראה איינשטיין)


לימוד הוא תהליך שבו הרשימות של המורה עוברות במדויק אל המחברות של התלמידים, מבלי לעבור דרך המוחות של אף אחד מהם


Friday, December 31, 2010

זאב אבן-חן, ניצב במשטרה בדימוס, על המנהיגות בישראל



אני טוען כל הזמן, שהבעיה העיקרית של המדינה הזאת איננה שהציבור מטומטם, או שחסרים כאן אנשים מוכשרים, או שאף אחד לא יודע מה צריך לעשות. הבעיה מספר אחת היא – העדר מנהיגות

בסוף השבוע שעבר התראיין זאב אבן-חן אצל נחום ברנע במוסף "ידיעות אחרונות." אבן-חן איבד באסון הכרמל את בתו, טופז. ברנע הוא בעצמו אב שכול. אני מביא כאן חלק מהראיון


בלשכתו של זאב אבן-חן באיגוד חברות הביטוח תלוי צילום משפחתי אחד. הצילום פורסם ב"ידיעות אחרונות" לפני עשר שנים בדיוק. אבן-חן, מפקד מחוז המרכז, פרש בסוף אותו חודש מכהונתו במשטרה. מרחב השפלה ערך לכבודו מסדר פרידה. בין השוטרים שנבחרו לעמוד במסדר הייתה בתו טופז, ששירתה במשטרה כחיילת. אבן-חן עבר על פניה בפנים חתומות, כנדרש. רק לאחר שסיים לסקור את אחרון השוטרים במסדר, חזר אל בתו והעניק לה חיבוק חם, מגונן. היא החזירה לו חיוך רב קסם. את המפגש הנציח צלם העיתון חיים זיו
עשר שנים תלוי הצילום במשרדו של אבן-חן. השבוע, כשבפעם הראשונה מאז השריפה שקיפחה את חייה של טופז, הוא חזר לעבוד חלקית במשרדו, אנשים הסתכלו על התמונה ובכו. קשה להסתכל על התמונה הגאה הזאת, הכל-כך חגיגית, כל-כך מאושרת, ולשמור על עיניים יבשות
...
שוחחנו שעות, גם על השכול, ובעיקר על המדינה. אני מביא את תמצית דבריו כמונולוג

יש לי תחושה מאד עמוקה של אכזבה מהמדינה – ודווקא בתחום הביטחוני, תחום שבו עסקתי שלושים שנה. אני מאוכזב מכך שאין נטילת אחריות. יש לנו ראש ממשלה שלא יודע להתמודד. הוא חושב שלהיות ראש ממשלה זה לעשן סיגרים ולנסוע לחו"ל. 44 משפחות שכלו את יקיריהן באסון הזה, לא רק אני. מדוע הוא לא ביקר אצלן? הוא אפילו לא טילפן. מדוע שרי הממשלה האחרים לא ביקרו משפחות? כשישראלים מביאים כבוד למדינה – ספורטאים למשל – ראש הממשלה משתבח בהם, וזה בסדר. אבל למה כאשר קורה אסון הוא בורח? שיידע לעמוד מול ביקורת. שיהיה גבר
נזכרתי ביצחק רבין. כאשר משה שחל היה השר לביטחון פנים, אני הייתי ראש המטה המבצעי שלו. שנתיים-שלוש ישבתי בישיבות הקבינט. ראיתי איך רבין ניהל את המדינה. אני לא איש פוליטי. אין לי שאיפות פוליטיות. אבל ראיתי איך רבין נהג לקחת אחריות
מאז מלחמת השחרור התקבעה בארץ נורמה שאומרת, את המשפחות השכולות מחבקים. פתאום נוצרה נורמה חדשה – בורחים מהמשפחות. זה מאד מטריד, כי יכולות להיות לזה השלכות הרות גורל. מה זה אומר לצעירים שמתגייסים לצה"ל
הנורמה החדשה היא שקודם מתייעצים עם עורכי דין, אחר כך עם יח"צנים. המנהיגים לא דואגים לתושבי המדינה, אלא לכיסאות שלהם

האבל שלי פרטי. אני לא חולק אותו עם אף אחד. אני מדבר רק משום שאני חש חובה כלפי טופז והחברים שלה וכלפי המדינה. אני לא רוצה שבאסון הבא – ויהיה אסון – ישלפו את הדברים שאני אומר כאן ויאמרו: אבן-חן הזהיר שזה מה שיקרה. אני מעדיף שיגידו, זאב אבן-חן חמור, מטומטם. הוא לא העריך כראוי את ראש הממשלה
אני רוצה למנוע את האסון
...
מדינה היא לא עסק פרטי – לא של ראש הממשלה ולא שלי. המדינה היא של האזרחים – לא של הפוליטיקאים. נתניהו לא יכול להנהיג את המדינה כאילו היא העסק הפרטי שלו
אם חלק מהדברים שצריכים להיעשות ייעשו, אפילו חלק, אני ארגיש טוב. אני לא מחפש את הראש של ביבי. אני לא מונע ממניעים אישיים או פוליטיים. אני לא מציע וועדת חקירה, כי לוועדת חקירה יבואו כולם עם עורכי דין, והמסקנות ייצאו בעוד שנתיים-שלוש. אנחנו זקוקים לשינוי עכשיו
לצערי, אני מעריך שמה שהיה הוא שיהיה. שום דבר לא ייעשה
אני אוהב את המדינה הזאת. רוב האנשים כאן טובים, אבל אין מנהיגים. נדמה שכולנו התייאשנו. כולנו הפכנו לאדישים. לא מאמינים בכלום. הפוליטיקאים אשמים בזה. כל היום מדברים על זה שאלי יש אמר ככה וליברמן אמר ככה, וזה מצליח להם: כולם מתייאשים. האדישות טובה לפוליטיקאים
קראתי את דו"ח מבקר המדינה על מערך הכבאות. אני לא כל-כך מחזיק מהמבקר הנוכחי, אבל בדו"ח הזה הוא צדק. הוא הטיל אחריות על אהוד ברק, שהיה צריך להכין נהלים כדי שכאשר יקרה אסון, כל אחד יידע מה לעשות. הוא לא הכין דבר
אלי ישי היה צריך להילחם על תקציבים ולא נלחם. לא ייתכן שימשיכו להשתמש בכבאיות המצ'וקמקות האלו. שאין חצי מטוס. את השריפה הזאת אפשר היה לכבות בחצי שעה
...
ושטייניץ – איזה אדם חסר רגישות. יומיים לאחר האסון הוא תוקף את הכבאים. ואחרי זה הוא מתנצל. כאילו מתנצל. שטייניץ יצא להגן על פקידי האוצר. אני עבדתי מול פקידי האוצר. אני אומר לך, לא הפקידים אשמים – השרים אשמים
...
אני מקווה שתתפתח דינמיקה: אני מעלה רעיונות שהם אולי בוסר – אנשים חכמים ומנוסים ממני יכולים לקחת אותם וללכת הלאה. יש אנשים בארץ שיכולים להביא לשינוי, אנשים שלא חושבים רק על כיסאות, אנשים שלא חיים רק על הספין. הם נמצאים, למשל, בצמרת המטה הכללי של צה"ל
גם לתקשורת יש תפקיד במניעת האסון הבא. היא לא צריכה להסתפק בראיונות איתי או עם אחרים. היא צריכה להעיר נרדמים. להיות כלב שמירה. התקשורת צריכה לתבוע דין וחשבון מראש הממשלה. לכו אליו בעוד חצי שנה, בעוד שנה, לכו ושאלו אותו, מה פעלת, מה עשית
...
לילדה שלי אני מתגעגע כל יום. זה טירוף. היא הייתה ילדה שהצליחה בכל מאז שהייתה קטנה, למרות שהייתה דיסלקטית. גמרה בגרויות בציונים גבוהים, גמרה תואר ראשון בהצטיינות בפקולטה לחקלאות. היא חלמה להיות וטרינרית. אחר כך החליטה שהמסלול ארוך מדי, והלכה ללמוד לתואר שני במינהל עסקים. היא הייתה סטודנטית מדהימה. ואז החליטה להתגייס לשב"ס
לא אהבתי את ההחלטה שלה. אבל היא עשתה תמיד רק מה שהיא רצתה. היחיד שיכול היה להשפיע עליה היה אחיה הקטן
היא לא חיפשה להיות סוהרת. היא עבדה במטה, בדוברות. היא הצליחה מאד, לכן שלחו אותה לקורס קצינים. אני כעסתי על בני קניאק (נציב שב"ס), שקיבל אותה לעבודה. הוא אמר לי, תן לילדה לעשות מה שהיא רוצה
...
אני, שהייתי בכל הפיגועים, שבתוקף תפקידי במשטרה הסתובבתי ליד כל אוטובוס שהתפוצץ, אני לא יכול לראות את האוטובוס שבו נשרפה בתי. גם לא בטלויזיה. אני לא מסוגל
נולדתי להורים ייקים. כשהייתי קטן הייתי בכיין. אבי, היחיד ששרד במשפחתו לאחר השואה – אני נקרא על שם אחיו, שנשרף באושוויץ – אבי היה אומר לי, אני לא מדבר עם בכיינים. והפסקתי לבכות. הוא סתם לי את מעיינות הדמעות – עד שקרה מה שקרה. עכשיו אני מתחיל כל בוקר בבכי

Friday, October 8, 2010

Stop the Aid to Israel!


Like most Israelis, I care much for my country and want to see her prosper. I live in Israel, I have two boys who serve in the Israeli "Defense" Forces, and I have nothing to gain from weakening my country. Therefore, the title above is not meant in any way to hurt the State of Israel - on the contrary.
Most Israelis are proud to say that their country is very solid, powerful and independent, from the economy and military viewpoints. I agree. Thus, the title above should not upset anybody who cares for Israel (but I know that it will); after all, if Israel is so powerful, then why the heck does she need $3B in foreign aid?
Coming to you in the series “things I don’t understand, and probably never will”: the number 1 unclear issue to me is – why is this stupid conflict taking so long to resolve?! I think that it could happen very soon, if the Obama administration gave the Israeli government a simple ultimatum.
We are being told all the time, that Obama, unlike Bush, is an intelligent, rational, and above all – unbiased man, without any commitment to one side or another. He is focused and determined to justify the Nobel Peace prize, which he received prematurely. There are even “good souls” who state that he is a Muslim and even anti-Semite. If that is the case, what stops him from pointing a gun to Netanyahu’s head (metaphorically speaking, of course!), and to tell him: Bibi boy, let's cut the BS. From now on, I not only demand a complete freeze of new constructions in the occupied territories; I demand a practical plan for dismantling the Settlements, on my table tomorrow morning. If I don’t see on my table a detailed plan, with a commitment to a reasonable schedule – then no more aid to you, sir.
Well, obviously this is over-simplistic. In fact, what I suggest here is the exact same demagogic approach, typical to the Right, which I hate so much – as if a 90 years old conflict could be resolved by a flash of a quote from a B-picture.
OK, so let’s make it a little more subtle: not by tomorrow, by the end of next week. And not all settlements – let’s start with those which can be evacuated in a short time period. Let’s leave Ariel and Ma’ale Edomim (two bigger towns, which will be more complicated to evacuate) to the next phase – or to a negotiation.
What’s stops this wonderful scenario from happening?
No, no. This is impossible, you would say. No American President has ever dared to confront the powerful Jewish lobby, and this would mean committing suicide by Obama. But if that is so, then why do they call John Mearsheimer and Stephen Walt – anti-Semites? The book by the two Political Science professors, “The Israel Lobby and U.S. Foreign Policy,” has been compared to “The Protocols of the Elders of Zion”, in that it argues that the Jewry in the US has a legendary influence on the Administration, to the extent that it pushes the US to “support Israel” on the expense of crucial US interests. If the claim of a powerful Jewish community is so bogus, then why should all American presidents be so afraid of failing?
Obviously, there is not much love between Obama and Netanyahu. It is also clear, that Obama is “disappointed,” to say the least, from the rejection of his proposal to Netanyahu, regarding the extension of the Freeze on construction. Obama would prefer that Israel not only will freeze new projects, but would evacuate the majority of Settlements, which no American administration has ever recognized, including the big Jewish neighborhoods in East Jerusalem; this is the reason, by the way, that there are hardly any foreign embassies in the Israeli capital, including the American one.
If all this is so clear, then what does Obama have to worry about?
The main argument against the scenario that I propose is that it will have a boomerang effect: in case of an American pressure on Israel, the entire Israeli public will unite in resistance.
This is a solid argument. In fact, this is the main argument I am using, against the idea of attacking Iran: it will only unite the otherwise diverse and heterogeneous Iranian society.
But in the Israeli case, that’s not what is going to happen. The Israeli public is very diverse, but roughly speaking, about half of it already came to terms with the concept of a Palestinian state residing in most of the territories captures by Israel in 1967, and that includes the evacuation of most of the Settlements. This group is not motivated, in general, by trust in the Palestinian side, nor is it moved by moral considerations, for the most part. Just because of that, those people will not insist on what they see as a more just solution – namely, that the Palestinians would make the concessions. The vast majority of the secular and moderate public is interested in peace, for financial reasons, in the spirit of the life in the Tel-Aviv “bubble”. Evidence to this is the characteristics of the support base of the Liberal party, Meretz: wealthy Ahskenazi people, who belong to the upper or second highest echelons, and have much to lose.
The Israeli secular section, being well educated and with foreign affairs awareness, understands very well the meaning of a confrontation with the superpower of the world; and they are not willing to go there. In case of a serious crisis with the US, they will prefer the voice of reason, over the option of continuing with the Messianic policy of nourishing the Settlements, and hoping for help from heaven.
Another argument is, that Israel actually does not need the US aid. There are even claims, that there is no aid at all! This kind of rhetoric can be found, for example, in the Right-wing periodical “Nativ”. They claim, that that $10 billion loan guarantees that the US gave Israel, actually were a loan for business purpose only, and by very good terms to the lender, too. In addition, most of the money ought to be spent in the US, which would benefit the economy of the latter.
Well, here are the facts:
Since 1987, the US pays the State of Israel real money in the sum of $3 billion per year, out of which $1.8 billion is military aid. This is besides “special aid” such as during the 1991 Gulf War, or the 2003 Iraq War. This also excludes aid to special projects such as the “Arrow” missile, totaling $1.3 billion. In 1996, the Israeli Prime Minister of the time (a guy named Benjamin Netanyahu) decided to discontinue the economic part of the aid, but at the same time, the military part grew to $2.4 billion.
The loan guarantees are actually for loans which Israel borrows elsewhere, so the US does not benefit from them.
The argument that most of the aid is spent in the US, is true. However, ending the aid will cause a severe damage to the support base of Israel within the American public, which currently benefits from the aid.
“Israel is not economically self-sufficient, and relies on foreign assistance and borrowing to maintain its economy. Since 1976, Israel has been the largest annual recipient of U.S. foreign assistance, and is the largest cumulative recipient since World War II.” (1) (From Congressional Report Service, 2004)
Per capita, this is $340; compare to the average US aid to the rest of the world, which is $22.
If this aid stops, then Israel will have to give up expensive weapon systems, such as the “Arrow”, F-35 stealth fighter, and even Merkava tanks. In addition, thousands of Israelis who work in the design, manufacturing and support, will lose their jobs. In the secondary circle, a big section of the Israeli economy, which relies heavily on the military contract industries, will be severely hurt.
The second component of Israel’s neediness is in the foreign policy arena. The last time that the US has put real pressure on Israel was in 1956, when the Israeli military took the entire Sinai peninsula (3 times as big as Israel proper), in just 4 days. David Ben-Gurion, Israel’s first Prime Minister and secretary of Defense, declared: “Eilat will be again (after King Solomon’s regime, around 1000 B.C.) the major Hebrew southern port, and Tiran (at the southern tip of Sinai) will again be part of the Third Israeli Kingdom!” It took just a few days of pressure, and “The Old Man” agreed to give back the entire land to Egypt.
Since then, the US hardly ever used its power to pressure Israel. In 1975, the Ford administration announced a “re-assessment” of the relationships, including a weapons Embargo – and the earth shook. Since then, the US always uses its veto privilege in the UN Security Council, to save Israel dozens of unpleasant resolution, which would otherwise haunt Israel – as do the very few which did pass, such as resolution 242 (calling for all parties to “withdraw from Territories which were captured by force”).
Without the continuous American diplomatic support, Israel would be far more isolated and weakened, even more that the dire state in which she is now. The faith that “it doesn’t matter what the Goyim will say,” is no longer common in the Israeli public – except for the followers of Rabbi Kook (the Guru of the religious Right).
Therefore I hereby call the almighty American Jews, and President Obama: if you really care for the future of Israel, if it is precious to you as much as it is to me – then start putting pressure on Israel’s government! Do it instead of sending your spoiled children to 2-week trips to the best part of the country. Call your congressperson, and demand the end of the generous aid. You will be surprised, how fast our brave, ex-commando officer PM chickens under real pressure. We, the majority of the people in Israel, will back you up all the way!

(1) http://www.fas.org/man/crs/IB85066.pdf

Thursday, October 7, 2010

די לסיוע לישראל



כמו רוב הישראלים, מדינת ישראל חשובה לי ואני מעוניין בהצלחתה ובשגשוגה. למי שמתקשה בהבנה: אני חי בישראל, יש לי שני בנים המשרתים בצבא ה"הגנה" לישראל, ואין לי שום סיבה לרצות לפגוע בה. לכן, הכותרת שלמעלה איננה קוראת לפגיעה בישראל - להיפך. אני קורא להפסקת הסיוע האמריקאי לישראל כי זה יפעל לטובתה
רוב הישראלים גאים לומר שישראל חזקה, משגשגת ומצליחה, בעיקר בזכות חוסנה הכלכלי והצבאי. אני מסכים לכך. לכן, הכותרת שלמעלה לא אמורה להרגיז אף ישראלי אחד או אחת (אבל ברור לי, שהם יתרגזו ממנה). הלא, אם ישראל כל כך חזקה, אז בשביל מה היא צריכה סיוע בסך 3 מיליארד דולר מהדוד העשיר מאמריקה? אם, כמו שטוענים בימין הישראלי, אנחנו יכולים להסתדר לבד, תודה רבה - אז מדוע מי שקורא להפסקת הסיוע האדיר הזה נחשב לבוגד
במסגרת "דברים שאני לא מבין וכנראה לעולם לא אבין", כמו למשל איך אנשים אינטליגנטים שאני אשכרה מכיר, עם חוש הומור מתוחכם, צוחקים מהסדרה "אחד העם 101" – העניין הכי לא מובן בעיני הוא, מדוע הסכסוך המטומטם הזה לא מגיע לידי סיום באמצעות אולטימטום מצד ארה"ב לישראל
הלא אומרים לנו כל הזמן, שאובאמה, בניגוד לבוש ולקודמיו, הוא אדם אינטליגנט, מפוקח ובעיקר חסר פניות, בלתי מחוייב לצד זה או אחר, נחוש וממוקד מאד להצדיק את פרס הנובל שקיבל לפני מעשה. יש נשמות טובות שאפילו מציינות, שהוא בעצם מוסלמי ואף אנטישמי. אם כך, מה הבעיה שלו לכוון לנתניהו אקדח (מטאפורי, כמובן) לרקה, ולומר לו: חביבי, מספיק עם המשחקים. לא רק המשך הקפאה אני דורש, אלא תכנית מעשית לפירוק ההתנחלויות, שתונח על שולחני מחר בבוקר. אם עד מחר אתה לא מביא לי תכנית מפורטת, עם לוחות זמנים – אין יותר סיוע לישראל
טוב, ברור שזה פשטני מדי, ובעצם אני נוקט כאן את הגישה הדמגוגית שאופיינית לימין, וששנואה עלי כל כך – כאילו אפשר לפתור סכסוך בן תשעים שנה באיבחת משפט שנלקח ממערבון אמריקאי זול
אם כך, בואו נעדן את זה קצת: לא עד מחר בבוקר, אלא עד השבוע הבא. ולא את כל ההתנחלויות, אלא רק את אלה שניתן לפרק בזמן קצר. את מעלה אדומים ואריאל נשאיר לשלב הבא – או למשא ומתן
מה בעצם מונע את התרחיש האופטימי הזה
לא, תאמרו, זה בלתי אפשרי. שום נשיא אמריקאי לא העז להתעמת עם "הקול היהודי", וניסיון כזה יהיה התאבדות פוליטית מצד אובאמה. אבל אם זה כך, מדוע מכנים את ג'ון מירשהיימר וסטיבן וולט, שני הפרופסורים שטוענים לשליטה של הארגונים היהודיים על הממשל – אנטישמיים? את ספרם של וולט ומירשהיימר, "הלובי למען ישראל ומדיניות ארה"ב", השוו המבקרים ל"פרוטוקולים של זקני ציון", בכך שהוא מייחס שליטה אגדית של הממסד היהודי בארה"ב על הממשל האמריקאי, עד כדי כך שהמימשל פועל, בהשפעת היהודים, לטובת ישראל על חשבון האינטרסים האמריקאים. אם הטענה שהממסד היהודי חזק כל כך מופרכת, אז מדוע אובאמה וכל נשיא שקדם לו צריכים לחשוש כל כך מכישלון
הלא ברור שאין חיבה גדולה בין אובאמה לנתניהו. ברור גם, שאובאמה "מאוכזב", בלשון המעטה, מדחיית ההצעה שלו להאריך את הקפאת הבניה בשטחים הכבושים. ברור שאובאמה היה מעוניין שישראל לא רק תקפיא את הבניה, אלא תפרק לפחות את רוב ההתנחלויות, ששום ממשל אמריקאי, גם האוהד ביותר לישראל, מעולם לא קיבל כלגיטימיות – כולל השכונות היהודיות במזרח ירושלים; וזאת אגב הסיבה לכך ששגרירות ארה"ב בישראל נמצאת עד היום, כמו השגרירויות של כל מדינות העולם כמעט, בתל אביב ולא בבירת ישראל
אם כל זה ברור, אז ממה צריך אובאמה לחשוש
הטענה העיקרית כנגד התכנית שאני מציע, היא שבמקרה של לחץ אמריקאי, הציבור היהודי יתאחד כאיש אחד להדוף את המתקפה
זאת טענה חזקה. אגב, זאת אחת הטענות שבהן אני משתמש כנגד הרעיון לתקוף את איראן מהאוויר – זה רק יאחד את הציבור באיראן כנגד המערב
אבל במקרה של הציבור הישראלי, הטענה איננה נכונה. הציבור היהודי בישראל מורכב מגוונים רבים. אבל בחלוקה גסה, ניתן לומר שכמחציתו (למעשה הרבה יותר) כבר מזמן השלים עם האפשרות של כינון מדינה פלסטינית על רובם הגדול של השטחים הכבושים, כולל פינוי רוב ההתנחלויות. זהו ציבור שאינו מונע מאמון רב בפלסטינים, או משיקולים מוסריים במיוחד, ודווקא משום כך הוא לא יתעקש על פיתרון שנראה לו צודק יותר – כלומר, שהפלסטינים יוותרו. רוב הציבור החילוני והמתון בישראל מעוניין בשלום בעיקר ממניעים כלכליים, ברוח ההסתגרות בבועה המאפיינת את החיים החברתיים בישראל של היום. יעיד על כך מצבו העגום של השמאל האידיאולוגי, וההרכב האנושי של בסיס התמיכה של מפלגות כמו מר"צ: בעיקר אשכנזי, שבע, מהעשירונים העליונים, חושש לעתידו
הציבור החילוני המרכזי, שהוא ציבור משכיל יחסית, מבין את המשמעות של עימות עם המעצמה החזקה בעולם, ואינו מעוניין בכך. במקרה של משבר אמיתי עם ארה"ב, הוא יעדיף את קול התבונה, על פני המשך המדיניות המשיחית של טיפוח ההתנחלויות וציפייה לעזרה מידי שמים
טענה שנייה היא, שבעצם ישראל איננה זקוקה לסיוע. יש אפילו טענות, שהובעו למשל בכתב העת הימני "נתיב", שטוענים שבעצם אין כלל סיוע! טענתם היא, שהערבויות שהעניקה ארה"ב לישראל בעקבות העלייה מברה"מ לשעבר, בסך 10 מיליארד דולר, הן למעשה הלוואה ממניעים עסקיים גרידא, ובתנאים טובים מאד למלווה; ובנוסף לכך, רוב הכסף מיועד להוצאה בארה"ב, מה שייטיב עם כלכלתה של ארה"ב עצמה

ובכן, להלן העובדות

החל משנת 1987 ארה"ב משלמת לישראל בערך 3 מיליארד דולר בכל שנה, מהם 1.8 מיליארד סיוע צבאי. זאת לבד מסיוע מיוחד הניתן לפי הצורך, למשל במלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, ובמלחמת עיראק ב-2003. זה גם לא כולל סיוע לפרויקטים מיוחדים כדוגמת טיל ה"חץ", בסך 1.3 מיליארד. בשנת 1996 החליט ראש הממשלה אז (בנימין נתניהו...) להפסיק את המרכיב הכלכלי בסיוע, אך מאז צמח המרכיב הצבאי ל-2.4 מיליארד.
ה"ערבויות" הן למעשה ערבות להלוואות שישראל לוקחת ממקורות אחרים, כך שארה"ב איננה מרוויחה מכך
הטענה שרוב הסיוע מוצא בארה"ב עצמה היא נכונה. אבל הפסקת הסיוע או צמצומו תגרום לפגיעה ממשית בבסיס התמיכה בישראל בקרב הציבור האמריקאי, שכרגע מרוויח מהסיוע
להלן ציטוט מ"שירות המחקר של הקונגרס," 2005: "מאז שנת 1976 ישראל היא המקבלת הגדולה ביותר של סיוע החוץ השנתי של ארצות הברית והמקבלת הגדולה ביותר, בסכום המצטבר, מאז מלחמת העולם השנייה" במונחים של סכום לנפש, מדובר ב-340 דולר, וזאת בהשוואה לממוצע הסיוע האמריקאי לכל העולם, העומד על 22 דולר לנפש
אם יופסק הסיוע, ישראל תיאלץ לוותר על מערכות נשק יקרות כדוגמת טיל ה"חץ", מטוסי F-35 וטנקי מרכבה. בנוסף, אלפי ישראלים המועסקים בתכנון, ייצור וכן במקצועות תומכים יאבדו את פרנסתם. במעגל השני, ייגרם נזק רב לכלכלה הישראלית, שחלקה הגדול, כולל חלק מתעשיית ההיי-טק המפוארת שלה, סובב סביב תעשיות ביטחוניות ומוצרים התומכים בהן
המרכיב השני בתלותה של ישראל הוא התלות המדינית. הפעם האחרונה שארה"ב לחצה על ישראל באופן משמעותי, היה בשנת 1956, כשהצבא הישראלי כבש במשך 4 ימים את חצי האי סיני. ראש הממשלה בן-גוריון הצהיר: "אילת שוב תהיה הנמל העברי הראשי בדרום, ויוטבת, המכונה טיראן, תשוב להיות חלק ממלכות ישראל השלישית". אולם בעקבות לחץ אמריקאי, הסכים זמן קצר אחרי כן לנסיגה מלאה מכל השטח
מאז, ארה"ב לא השתמשה כמעט ביכולתה ללחוץ על ישראל. בשנת 1975 הכריז ממשלו של הנשיא פורד בניהולו של קיסינג'ר על "הערכה מחדש" של היחסים, כולל עצירה של משלוחי נשק – והארץ רעדה. מאז, ארה"ב עושה שימוש תכוף בזכות הווטו שלה במועצת הביטחון, והעובדה הזאת חוסכת מישראל עשרות החלטות נגדה, שאחרת היו רודפות את המדיניות הישראלית כפי שעושות מעט ההחלטות שאינן נוחות לה, כמו החלטה 242 הקוראת ליציאה משטחים שנכבשו במלחמה
יש רגליים מוצקות לטענה, שללא התמיכה הדיפלומטית האמריקאית, ישראל תימצא עוד הרבה יותר מבודדת וחלשה בזירה הבינלאומית, ואפילו יותר מהמצב העגום בוא היא נמצאת היום. האמונה ש"לא משנה מה יחשבו הגויים", ושמדינה מבודדת יכולה לאורך זמן לקיים מדיניות שרוב העולם מתנגד לה, היא נחלתם של חסידי הרב קוק והרבנית קוקו בלבד. אגב, הקרדיט לבדיחה מגיע ליוסי שריד
על כן אני קורא בזאת לאזרחי ארה"ב, לנשיא אובאמה, ובעיקר ליהודי אמריקה הכל יכולים: אם עתידה של ישראל באמת חשוב לכם, אז במקום להצהיר הצהרות ציוניות ולשלוח את ילדיכם המפונקים לטיול של שבועיים בישראל, התקשרו לאיש או לאשת הקונגרס שלכם ודירשו מהם ללחוץ על הממשל להפסיק את הסיוע לישראל, עד שתתרצה ותאמר: רוצה אני. אגב, המשפט האחרון לקוח מהפרקטיקה המקובלת בהלכה היהודית לטיפול בסרבני גט. תתפלאו באיזו מהירות מתקפלים קציני סיירת לשעבר כשמדובר בלחץ אמיתי, מגובה במעשים. זה אחד המקרים היחידים שבהם אני מרשה לעצמי לדבר בשם הציבור הישראלי: בניגוד למיתוס המקובל, אנחנו, רוב תושבי ישראל, נתמוך בכם לאורך כל הדרך