די לסיוע לישראל

כמו רוב הישראלים, מדינת ישראל חשובה לי ואני מעוניין בהצלחתה ובשגשוגה. למי שמתקשה בהבנה: אני חי בישראל, יש לי שני בנים המשרתים בצבא ה"הגנה" לישראל, ואין לי שום סיבה לרצות לפגוע בה. לכן, הכותרת שלמעלה איננה קוראת לפגיעה בישראל - להיפך. אני קורא להפסקת הסיוע האמריקאי לישראל כי זה יפעל לטובתה

רוב הישראלים גאים לומר שישראל חזקה, משגשגת ומצליחה, בעיקר בזכות חוסנה הכלכלי והצבאי. אני מסכים לכך. לכן, הכותרת שלמעלה לא אמורה להרגיז אף ישראלי אחד או אחת (אבל ברור לי, שהם יתרגזו ממנה). הלא, אם ישראל כל כך חזקה, אז בשביל מה היא צריכה סיוע בסך 3 מיליארד דולר מהדוד העשיר מאמריקה? אם, כמו שטוענים בימין הישראלי, אנחנו יכולים להסתדר לבד, תודה רבה - אז מדוע מי שקורא להפסקת הסיוע האדיר הזה נחשב לבוגד

במסגרת "דברים שאני לא מבין וכנראה לעולם לא אבין", כמו למשל איך אנשים אינטליגנטים שאני אשכרה מכיר, עם חוש הומור מתוחכם, צוחקים מהסדרה "אחד העם 101" – העניין הכי לא מובן בעיני הוא, מדוע הסכסוך המטומטם הזה לא מגיע לידי סיום באמצעות אולטימטום מצד ארה"ב לישראל
הלא אומרים לנו כל הזמן, שאובאמה, בניגוד לבוש ולקודמיו, הוא אדם אינטליגנט, מפוקח ובעיקר חסר פניות, בלתי מחוייב לצד זה או אחר, נחוש וממוקד מאד להצדיק את פרס הנובל שקיבל לפני מעשה. יש נשמות טובות שאפילו מציינות, שהוא בעצם מוסלמי ואף אנטישמי. אם כך, מה הבעיה שלו לכוון לנתניהו אקדח (מטאפורי, כמובן) לרקה, ולומר לו: חביבי, מספיק עם המשחקים. לא רק המשך הקפאה אני דורש, אלא תכנית מעשית לפירוק ההתנחלויות, שתונח על שולחני מחר בבוקר. אם עד מחר אתה לא מביא לי תכנית מפורטת, עם לוחות זמנים – אין יותר סיוע לישראל
טוב, ברור שזה פשטני מדי, ובעצם אני נוקט כאן את הגישה הדמגוגית שאופיינית לימין, וששנואה עלי כל כך – כאילו אפשר לפתור סכסוך בן תשעים שנה באיבחת משפט שנלקח ממערבון אמריקאי זול
אם כך, בואו נעדן את זה קצת: לא עד מחר בבוקר, אלא עד השבוע הבא. ולא את כל ההתנחלויות, אלא רק את אלה שניתן לפרק בזמן קצר. את מעלה אדומים ואריאל נשאיר לשלב הבא – או למשא ומתן
מה בעצם מונע את התרחיש האופטימי הזה
לא, תאמרו, זה בלתי אפשרי. שום נשיא אמריקאי לא העז להתעמת עם "הקול היהודי", וניסיון כזה יהיה התאבדות פוליטית מצד אובאמה. אבל אם זה כך, מדוע מכנים את ג'ון מירשהיימר וסטיבן וולט, שני הפרופסורים שטוענים לשליטה של הארגונים היהודיים על הממשל – אנטישמיים? את ספרם של וולט ומירשהיימר, "הלובי למען ישראל ומדיניות ארה"ב", השוו המבקרים ל"פרוטוקולים של זקני ציון", בכך שהוא מייחס שליטה אגדית של הממסד היהודי בארה"ב על הממשל האמריקאי, עד כדי כך שהמימשל פועל, בהשפעת היהודים, לטובת ישראל על חשבון האינטרסים האמריקאים. אם הטענה שהממסד היהודי חזק כל כך מופרכת, אז מדוע אובאמה וכל נשיא שקדם לו צריכים לחשוש כל כך מכישלון
הלא ברור שאין חיבה גדולה בין אובאמה לנתניהו. ברור גם, שאובאמה "מאוכזב", בלשון המעטה, מדחיית ההצעה שלו להאריך את הקפאת הבניה בשטחים הכבושים. ברור שאובאמה היה מעוניין שישראל לא רק תקפיא את הבניה, אלא תפרק לפחות את רוב ההתנחלויות, ששום ממשל אמריקאי, גם האוהד ביותר לישראל, מעולם לא קיבל כלגיטימיות – כולל השכונות היהודיות במזרח ירושלים; וזאת אגב הסיבה לכך ששגרירות ארה"ב בישראל נמצאת עד היום, כמו השגרירויות של כל מדינות העולם כמעט, בתל אביב ולא בבירת ישראל
אם כל זה ברור, אז ממה צריך אובאמה לחשוש
הטענה העיקרית כנגד התכנית שאני מציע, היא שבמקרה של לחץ אמריקאי, הציבור היהודי יתאחד כאיש אחד להדוף את המתקפה
זאת טענה חזקה. אגב, זאת אחת הטענות שבהן אני משתמש כנגד הרעיון לתקוף את איראן מהאוויר – זה רק יאחד את הציבור באיראן כנגד המערב
אבל במקרה של הציבור הישראלי, הטענה איננה נכונה. הציבור היהודי בישראל מורכב מגוונים רבים. אבל בחלוקה גסה, ניתן לומר שכמחציתו (למעשה הרבה יותר) כבר מזמן השלים עם האפשרות של כינון מדינה פלסטינית על רובם הגדול של השטחים הכבושים, כולל פינוי רוב ההתנחלויות. זהו ציבור שאינו מונע מאמון רב בפלסטינים, או משיקולים מוסריים במיוחד, ודווקא משום כך הוא לא יתעקש על פיתרון שנראה לו צודק יותר – כלומר, שהפלסטינים יוותרו. רוב הציבור החילוני והמתון בישראל מעוניין בשלום בעיקר ממניעים כלכליים, ברוח ההסתגרות בבועה המאפיינת את החיים החברתיים בישראל של היום. יעיד על כך מצבו העגום של השמאל האידיאולוגי, וההרכב האנושי של בסיס התמיכה של מפלגות כמו מר"צ: בעיקר אשכנזי, שבע, מהעשירונים העליונים, חושש לעתידו
הציבור החילוני המרכזי, שהוא ציבור משכיל יחסית, מבין את המשמעות של עימות עם המעצמה החזקה בעולם, ואינו מעוניין בכך. במקרה של משבר אמיתי עם ארה"ב, הוא יעדיף את קול התבונה, על פני המשך המדיניות המשיחית של טיפוח ההתנחלויות וציפייה לעזרה מידי שמים
טענה שנייה היא, שבעצם ישראל איננה זקוקה לסיוע. יש אפילו טענות, שהובעו למשל בכתב העת הימני "נתיב", שטוענים שבעצם אין כלל סיוע! טענתם היא, שהערבויות שהעניקה ארה"ב לישראל בעקבות העלייה מברה"מ לשעבר, בסך 10 מיליארד דולר, הן למעשה הלוואה ממניעים עסקיים גרידא, ובתנאים טובים מאד למלווה; ובנוסף לכך, רוב הכסף מיועד להוצאה בארה"ב, מה שייטיב עם כלכלתה של ארה"ב עצמה

ובכן, להלן העובדות

החל משנת 1987 ארה"ב משלמת לישראל בערך 3 מיליארד דולר בכל שנה, מהם 1.8 מיליארד סיוע צבאי. זאת לבד מסיוע מיוחד הניתן לפי הצורך, למשל במלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, ובמלחמת עיראק ב-2003. זה גם לא כולל סיוע לפרויקטים מיוחדים כדוגמת טיל ה"חץ", בסך 1.3 מיליארד. בשנת 1996 החליט ראש הממשלה אז (בנימין נתניהו...) להפסיק את המרכיב הכלכלי בסיוע, אך מאז צמח המרכיב הצבאי ל-2.4 מיליארד.
ה"ערבויות" הן למעשה ערבות להלוואות שישראל לוקחת ממקורות אחרים, כך שארה"ב איננה מרוויחה מכך
הטענה שרוב הסיוע מוצא בארה"ב עצמה היא נכונה. אבל הפסקת הסיוע או צמצומו תגרום לפגיעה ממשית בבסיס התמיכה בישראל בקרב הציבור האמריקאי, שכרגע מרוויח מהסיוע
להלן ציטוט מ"שירות המחקר של הקונגרס," 2005: "מאז שנת 1976 ישראל היא המקבלת הגדולה ביותר של סיוע החוץ השנתי של ארצות הברית והמקבלת הגדולה ביותר, בסכום המצטבר, מאז מלחמת העולם השנייה" במונחים של סכום לנפש, מדובר ב-340 דולר, וזאת בהשוואה לממוצע הסיוע האמריקאי לכל העולם, העומד על 22 דולר לנפש
אם יופסק הסיוע, ישראל תיאלץ לוותר על מערכות נשק יקרות כדוגמת טיל ה"חץ", מטוסי F-35 וטנקי מרכבה. בנוסף, אלפי ישראלים המועסקים בתכנון, ייצור וכן במקצועות תומכים יאבדו את פרנסתם. במעגל השני, ייגרם נזק רב לכלכלה הישראלית, שחלקה הגדול, כולל חלק מתעשיית ההיי-טק המפוארת שלה, סובב סביב תעשיות ביטחוניות ומוצרים התומכים בהן
המרכיב השני בתלותה של ישראל הוא התלות המדינית. הפעם האחרונה שארה"ב לחצה על ישראל באופן משמעותי, היה בשנת 1956, כשהצבא הישראלי כבש במשך 4 ימים את חצי האי סיני. ראש הממשלה בן-גוריון הצהיר: "אילת שוב תהיה הנמל העברי הראשי בדרום, ויוטבת, המכונה טיראן, תשוב להיות חלק ממלכות ישראל השלישית". אולם בעקבות לחץ אמריקאי, הסכים זמן קצר אחרי כן לנסיגה מלאה מכל השטח
מאז, ארה"ב לא השתמשה כמעט ביכולתה ללחוץ על ישראל. בשנת 1975 הכריז ממשלו של הנשיא פורד בניהולו של קיסינג'ר על "הערכה מחדש" של היחסים, כולל עצירה של משלוחי נשק – והארץ רעדה. מאז, ארה"ב עושה שימוש תכוף בזכות הווטו שלה במועצת הביטחון, והעובדה הזאת חוסכת מישראל עשרות החלטות נגדה, שאחרת היו רודפות את המדיניות הישראלית כפי שעושות מעט ההחלטות שאינן נוחות לה, כמו החלטה 242 הקוראת ליציאה משטחים שנכבשו במלחמה
יש רגליים מוצקות לטענה, שללא התמיכה הדיפלומטית האמריקאית, ישראל תימצא עוד הרבה יותר מבודדת וחלשה בזירה הבינלאומית, ואפילו יותר מהמצב העגום בוא היא נמצאת היום. האמונה ש"לא משנה מה יחשבו הגויים", ושמדינה מבודדת יכולה לאורך זמן לקיים מדיניות שרוב העולם מתנגד לה, היא נחלתם של חסידי הרב קוק והרבנית קוקו בלבד. אגב, הקרדיט לבדיחה מגיע ליוסי שריד
על כן אני קורא בזאת לאזרחי ארה"ב, לנשיא אובאמה, ובעיקר ליהודי אמריקה הכל יכולים: אם עתידה של ישראל באמת חשוב לכם, אז במקום להצהיר הצהרות ציוניות ולשלוח את ילדיכם המפונקים לטיול של שבועיים בישראל, התקשרו לאיש או לאשת הקונגרס שלכם ודירשו מהם ללחוץ על הממשל להפסיק את הסיוע לישראל, עד שתתרצה ותאמר: רוצה אני. אגב, המשפט האחרון לקוח מהפרקטיקה המקובלת בהלכה היהודית לטיפול בסרבני גט. תתפלאו באיזו מהירות מתקפלים קציני סיירת לשעבר כשמדובר בלחץ אמיתי, מגובה במעשים. זה אחד המקרים היחידים שבהם אני מרשה לעצמי לדבר בשם הציבור הישראלי: בניגוד למיתוס המקובל, אנחנו, רוב תושבי ישראל, נתמוך בכם לאורך כל הדרך