בבוקר שבת, יום הכיפורים, נפטר גיא אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן. גיא היה נער מקסים וחכם בן 15, בנם של שירה ועמיר ואח של עדי, כולם חברים קרובים מאד, אהובים ויקרים
גיא היה אחד האנשים האמיצים שהכרתי. הוא לחם במחלה בנחישות, אבל גם היה מפוקח מאד. הוא היה כל כך חכם ומיוחד, שביודעו שהסיכוי שלו לנצח אינו גדול, הוא כתב על מחשב המק-בוק-אייר שלו צוואה. בצוואתו הוא ביקש להיקבר בטקס חילוני, שיבוא רק מי שהכיר אותו, ושילבשו לבן
בנוסף, נמצאו במחשב דברי הפרידה שהעתקתי להלן
ראשית כול אני רוצה להודות לכולם על שנתתם לי חיים כול-כך נפלאים, ולמרות שהם היו קשים אני אהבתי אותם וניצלתי כול רגע ועשיתי ממנו את המיטב בעזרתכם
ולמרות שאהיה חסר לכם אני לא רוצה שתשברו אבל אני כן מרשה לכם לבכות כי מי כמוני יודע שזה מאד משחרר אבל תדעו שצריך גם לדעת לשים את הגבול ולאסוף את עצמיך,ובכל מקרה אני מבקש שלא תכעסו עלי ותבינו שהקושי היה חזק ממני ותדעו שאתם לא אשמים ואם לא הייתם איתי הייתי מוותר קודם לכן
ויש לי גם כמה משימות עבורכם הראשונה היא הגשמה עצמית ודווקא בגלל שאני לא הספקתי אני מבקש מכם לעשות את זה עבורי וכשיהיה קשה ותרצו לוותר תדעו שאני תומך בכם בכל דבר שתעשו אם זה משהו גדול ואפילו בדברים הקטנים אני יהיה שם אולי לא באופן פיזי אבל אני פשוט יהיה שם
לבסוף אני דורש מכם שבכול בוקר כשתקום תקומו עם חיוך ותחשוב על דברים טובים כי רק כך אתם תוכלו להנות מכל יום ביומו
ודבר אחרון באמת אני רוצה שתדעו שאני אוהב אותכם עד השמים ושומר עליכם בכול רגע
-גיאצוק-
בגליון אוקטובר 2010 של "בלייזר" הקדיש העורך, ליאור נעמן, את טור העורך לגיא ז"ל
ReplyDeleteלזכרו
אני לא מאמין באלוהים, אבל אפילו לאפיקורוס כמוני קשה להתמודד עם העיתוי שבו שמענו שהמחלה הנוראה ניצחה: בלילה שבין שישי לשבת, במהלך יום הכיפורים, ואם זה לא מספיק, אז גם ירד מבול בחוץ
אחרי יותר מחודש של סבל במקום הכי עצוב בעולם, אונקולוגית ילדים, הלוויה של גאיצ'וק היתה זיקוק שיברון הלב האנושי. בין עצי חורש ירוק טבלה בדמעות חטיבת ביניים שלמה מעל קבר של ילד, כולם בחולצות לבנות שנושאות את שמו. במקרה של הג'ינג'י המתוק הזה, לומר שאלוהים לוקח אליו מוקדם את הטובים יהיה המעטת כל לשונות ההמעטה
גאיצ'וק אהב אנשים, מכוניות, אופנועים ולבשל – למרות שאני לא לגמרי בטוח שבסדר הזה. בלבשל ובאנשים אני חלש, אבל פעם, אחרי מי יודע איזה טיפול כימותרפי, יצאנו יחד לסיבוב על גולדווינג גדול ואדום. נסענו יותר מהר ויותר רחוק ממה שאמא שלו התכוונה, אבל לעולם לא אשכח את החיוך המאיר שלו, שלא נמחק גם כשהבחילות חזרו והוא הקיא כל הלילה. סליחה, שירה
כשכל המערכת יצאה ליום שלם על המסלול, אחרי שישבנו יחד במיאטה והוא הסתכל עלי במבט של "תדחף כבר, זקן", גאיצ'וק התנדב לשמש משקולת. בחיי: בגלל שמדדנו זמנים והוא ישב במכונית הראשונה שהקיפה את המסלול, הוא התעקש לשבת לצד כל אחד מהנהגים שבאו אחר כך כדי שמשקל המכונית יהיה זהה. האדם הסביר היה מקיא את נשמתו אחרי שתי הקפות בלי כל קשר למצבו הרפואי, אבל גיאצ'וק לא היה האדם הסביר
כמה ימים לפני שהוא נפטר, אבא שלו ואני ישבנו על המדרכה מחוץ לבית החולים. הוא סיפר לי, בשארית בדיחות הדעת שהיה יכול לגייס, שהוא תמיד אומר לגיאצ'וק ולאחותו שהוא לא מבין איך יצא להם אבא כזה. אני אף פעם לה הבנתי איך יוצאת משפחה כזאת: בכמעט 16 שנות חייו הקצרים זכה גיאצ'וק לתת ולקבל את תמצית האהבה האנושית. אם רק היו לו עוד כמה עשורים ליהנות מזה, אלוהים
לא נשכח אותך לעולם, ג'ינג'י מתוק שכמוך