שוב הוכח: אין באמת אנטישמיות בעולם

לפרשת הקריקטורה החדשה, הגיב הקריקטוריסט אנגלמאייר:

עיוור עם כיפה, וכלב נקניק

הקריקטורה של בנימין נתניהו ככלב נחייה של דונלד טראמפ, שפורסמה ב"ניו יורק טיימס" והכעיסה את "העולם היהודי", היא קריקטורה קלישאתית, מסוגננת יפה, בטח שלא אנטישמית. היא מתארת שני מנהיגים, האחד צועד כעיוור בעקבות רעהו. דימוי עוקצני, עם נימה מרושעת, בדיוק מה שצריך להיות בקריקטורה פוליטית.

נתניהו צויר ככלב "נקניק" (תחש), שזאת אולי מחמאה, כי הכלבים ממשפחת הנקניקים נחשבים לכלבי ציד מעולים, ולמרות חשדנותם הטבעית יש להם יכולת מולדת לרכוש ידידים. מאחורי כלב־הנקניק נתניהו צועד ידידו הטוב, טראמפ, זעוף, לראשו כיפה, שמייצגת את הקשר המוחצן שלו לנתניהו. טראמפ הצטלם בעבר עם כיפה, ליד הכותל למשל, ככה שזה לא משהו שהולבש עליו ללא הצדקה. הבחירה לאייר את נתניהו וטראמפ בהליכה נחושה, ואפילו ברקע האדום כדם, מרמזת שלא מדובר בטיול בוקר תמים. שניהם במסע ציד הישרדותי. מה הם צדים, זרים? שמאלנים? תקשורת עוינת?

המגן דוד על הקולר של נתניהו מוצדק לגמרי, ויש סיכוי סביר שאם נתניהו היה צריך לבחור מה לתלות לצווארו, הוא היה בוחר בעצמו בסמל הזה. נתניהו צועד לפני טראמפ ומוביל אותו, בהליכה קצת מתוחה, אמנם, אבל ההובלה בהחלט מחמיאה לראש מדינה קטנה, שמוצא את עצמו בתפקיד משמעותי כל כך. בעיתונות תואר נתניהו כאילו צויר עם אף ארוך במיוחד, אבל מבט שטחי מאשר שהאף של נתניהו לא הוגדל בהגזמה, בטח שלא בצורה שמזכירה קריקטורות אנטישמיות, כפי שנכתב. הטענה שיש לאיור מאפיינים אנטישמיים מחזקת את ההרגשה שבמשרד החוץ מחפשים כל הצדקה אפשרית להתקרבן, כדי להשקיט ביקורת.

דימויי פוליטיקאים כעיוורים עם כלבי נחייה הם כמעט בנאלים, ועתיקים כימי הקריקטורה. ג'יימס אקין אייר במאה ה–17 פוליטיקאי עם גוף כלב חולה. ניקסון אויר ככלב מדובלל, וטוני בלייר צוייר ככלב עם קולר של דגל אמריקה. פטריוטים אמריקאים צוירו כעדר סוסים עיוורים. האם הקריקטורות האלה נפסלו בטענה שהן אנטי־אמריקאיות? לא. ג'והן גראהם מה"ניו יורקר" אייר את טראמפ על ארבע, בישבנו נעוצים טילים. תארו לכם איזו זעקת "געוולד, אנטישמיות" היתה מתעוררת, אם נתניהו היה מצויר בתנוחה דומה, עם טילי "פטריוט", למשל, נעוצים באחוריו, או צוללות
אתמול, בלחץ הקונסול הכללי של ישראל בניו יורק ומשרד החוץ, הקריקטורה של טראמפ העיוור חובש הכיפה השחורה וכלב הנקניק נתניהו הוסרה מהרשת. העיתון פירסם הבהרה, חצי התנצלות, והגדיר את הקריקטורה כ"פוגענית" וכ"טעות בשיקול הדעת". קריקטורה היא בהגדרתה מוגזמת, מחפשת נקודות תורפה. לפעמים היא תמרור אזהרה: מציגה דימויים חזקים, מוקצנים, כדי לנער ולעורר. כמו במקרה הזה. רגע לפני שהצמד הזה גורר אותנו אתו, ברצועה, לטיול הלילה שלו.

הכותב הוא אמן, קומיקסאי ומרצה ב"בצלאל


ואני הקטן הגבתי (142):

המקרה הזה מוכיח: אין באמת אנטישמיות בעולם

אין באמת אנטישמיות בעולם - רק גזענות פשוטה (לא רק נגד יהודים, ובחלקה גזענות יהודית נגד אחרים), בתוספת ביקורת לגיטימית על ישראל, שאתם מתייגים כ"אנטישמיות". העובדה שהקריקטורה הוסרה בלחץ של ארגונים יהודים מוכיחה: הטענה שליהודים יש שליטה באמצעי התקשורת, הרבה מעבר לשיעורם באוכלוסיה - היא לא טענה אנטישמית, אלא עובדה! בעצמכם ובטמטומכם הוכחתם אותה. תמשיכו לנקוט בגישה הזאת, ותקבלו את "אפקט סטרייסנד" (עוד יהודיה טיפשה; חפשו את האפקט בויקיפדיה).

?של מי את, מדינת ישראל

כעת, אחרי שוך המולת הבחירות, אולי הגיע הזמן לדון בראש שקט באחת השאלות שהיו אמורות להיות במרכז הדיון הציבורי (ולמי שהספיק לשכוח: היא לא הייתה), הלא היא השאלה: של מי המדינה הזאת?

"חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי", או בשמו המוכר יותר "חוק הלאום", עורר סערה בישראל ומחוצה לה. בקרב אזרחי המדינה שאינם יהודים, הוא כבר מעורר תחושות קשות של הדרה עם פוטנציאל לאפליה (אפילו יותר משהם חווים כבר היום). ובחו"ל – ביקורת חסרת תקדים, גם מצד יהודים שבימים רגילים תומכים ללא סייג בכל מעשה משובה של ממשלת ישראל. אולם כל אלה נדונו כבר עד זרא. לעומת זאת, על המושגים הבסיסיים שבהם עוסק החוק – מהו לאום, והאם יש בכלל "לאום יהודי" – אין בישראל שמץ של דיון.

כמה מאיתנו עצרו לרגע כדי לברר לעצמם, ממתי מקימים מדינה בשביל עם? ובמיוחד כשמדובר בעם, שברובו לא חי במדינה הזאת, ואין לו כל כוונה להגר אליה בעתיד הקרוב? ומה פירוש הביטוי העילג "מדינת הלאום של העם היהודי"? האם "עם" ו"לאום" הם מושגים זהים? ואם כן, מדוע הם מופיעים בנפרד בשם החוק?

דומה, שמעט הדיון שמתקיים בשאלות האלה, מתמצה בתגובתו הרדודה והמקוממת של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לרותם סלע: "מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי, ושלו בלבד". באחת התגובות לכך, טען ד"ר רמי קמחי ("סלע טעתה, נתניהו צדק", הארץ 19.3.2019), שיש שני סוגים של לאומיות – ה"משכילית" המבוססת על אמנה חברתית (ועל כן פתוחה לכל המעוניין בה), ו"הרומנטית", המבוססת על קשר דם והיסטוריה. לטענתו, מדינת ישראל הוקמה על פי המודל השני, ועל כן היא מדינתו של "הלאום היהודי". בתשובה למאמר הזה, חלק עליו דימיטרי שומסקי באשר לבחירה של התנועה הציונית באפשרות השניה ("תערובת מבחילה של בורות וסילוף", הארץ 30.3.2019); אולם גם ד"ר שומסקי (שמחקר המחשבה המדינית הוא תחום מומחיותו, בניגוד לקמחי, המרצה לתקשורת) – אפילו הוא משתמש במונח "לאום" באופן שגוי, למשל כשהוא מדבר על "דמוקרטיה רב-לאומית".

האם יש בישראל "רוב-לאומים"? האם העם היהודי הוא לאום? האם מדינת ישראל היא בכלל מדינת לאום?
יוסף אגסי, בספרו המכונן "בין דת ללאום: לקראת זהות לאומית ישראלית" (שיצא לאחרונה במהדורה מחודשת) העלה מתהום הנשייה את אחד ההוגים הפוליטיים החשובים שחיו כאן בדור הקודם, הלל קוק, שהיה אחיינו של הרב הראשי לארץ-ישראל, הראי"ה קוק. בניגוד לדודו הרב, הלל קוק לא ראה במדינת ישראל אמצעי להבאת הגאולה והמשיח. לאחר ש"יצא בשאלה", הוא הקדיש את חייו למאבק בבריטים במסגרת האצ"ל, ולניסיונות להצלת יהודים בזמן השואה – ניסיונות שטורפדו בידי ההנהגה של הקהילות היהודיות בארה"ב, בראשות הרב סטפן ווייז. פרופ' אגסי, שמקצועו היה במחקר פילוסופי של מחשבה מדינית, הופתע לגלות שקוק היטיב ממנו לנסח את הדגם הראוי (לדעתם) למדינת ישראל: דמוקרטיה ליברלית, המיועדת לישראלים כלאום, ולא ל"לאום היהודי" שאיננו קיים. וזאת, משום שהמונח לאום (Nation, הידוע גם כ"אומה") מציין קבוצה המתאפיינת באתוס פוליטי וחברתי, בהיסטוריה, סמלים, ובעיקר: בטריטוריה משותפת. כל מדינות הלאום המודרניות בעולם כיום מהוות בית מדיני ללאום אחד, המתגורר בתוך אותה מדינה; ולכן, ולו רק מבחינת הקטגוריה של הטריטוריה – מדינת ישראל אינה יכולה (ולדעתו של אגסי אינה צריכה) להיות מדינתו של הלאום היהודי – היהודים הם עם, במובן של מוצא אתני (פרט למתגיירים); ובדוחק, הם גם בני אותה דת – אך הם אינם מהווים לאום.

תכניתו של אגסי לכינון הלאום הישראלי, ולהכרה של מדינת ישראל באומתה – שונה מהרעיון של מדינת כל אזרחיה (בגרסתה הטכנית, הצרה) בכך, שהיא מתבססת על הכרה בשיתוף של תרבות, היסטוריה וטריטוריה משותפות של אזרחי המדינה – ולא רק על תעודה בהנפקת משרד הפנים.

הלל קוק היה חבר האסיפה המכוננת של מדינת ישראל מטעם תנועת החרות. בישיבתה ביום 16 בפברואר 1949 (יומיים בלבד לאחר ישיבתה הראשונה), האספה המכוננת קיבלה את "חוק המעבר", ובכך הכריזה על עצמה ככנסת הראשונה של מדינת ישראל, מבלי שהציבור הכללי בחר בה לכך. לטענתו של קוק, שנכח בישיבה, המעשה היווה הפיכה כנגד המשטר הדמוקרטי, והפרה של התחייבותה של האספה לחוקק חוקה, ולאחר מכן לפזר את עצמה כדי להעביר את הבחירה לציבור. על כן מיד בעת ההתרחשות, הכריז קוק: "זהו פוטש!"

פרופ' אגסי הסביר את תפיסתו בסדרת שיחות שערך עימו הח"מ. לשיטתו, מדינת ישראל מגדירה את עצמה מדינתו של העם היהודי, וזאת בשעה שרובו של העם היהודי לא חי בה, איננו שותף בחובות האזרחיים שלה, ואינו נושא בעצמו בתוצאות של השפעתו על מהלכיה של המדינה. מצב זה גורם נזק כפול ואף משולש: לציבור הישראלי היהודי הוא יוצר זיקה לא ברורה מבחינה פוליטית עם יהודים שאינם תושבי ישראל, ואילו תושבי המדינה שאינם יהודים סובלים מאפליה, בשל אי-השתייכותם ללאום שהמדינה נועדה לו; וליהודים החיים מחוץ לישראל הוא יוצר בעיה של נאמנות כפולה, למדינת מושבם ולמדינת ישראל - מצב שבו אכן מואשמים היהודים מדי פעם במדינות מגוריהם.

לעומת מצב אנומלי זה, המצב הרצוי הוא של מדינת הלאום המודרנית, שבה הלאום זהה לאזרחות, ונפרד מן המוצא האתני ומן הדת. במדינת לאום כזו, קיימת הכרה בקיומה של קבוצה מדינית, המתאפיינת בשיתוף של תרבות, היסטוריה, בדרך כלל גם שפה עיקרית, ובכל המקרים - טריטוריה עם גבולות ברורים, ויחסים מוגדרים עם מדינות העולם האחרות. כך, למשל, צרפת היא מדינתם של כל הצרפתים החיים בה, והשותפים למכלול של ערכים, היסטוריה ומסורת תרבותית, ללא הבדל של מוצא אתני או דת - ולא של האנשים ממוצא צרפתי שבחרו לחיות מחוץ לצרפת.

מדינת ישראל הוקמה כדי לפתור בעיה פוליטית של אותם יהודים שרצו בשלטון עצמי; אולם בהמשך הדברים היא הוגדרה (לטענתו של אגסי כתוצאה של תאונה היסטורית), כמדינתו של כל העם היהודי. כתוצאה מכך, במקום לפתור את בעיית היהודים המפוזרים בעולם בלא מסגרת מדינית - נוצרה בעיה יהודית נוספת: מדינה שהיא אמנם יהודית ברובה, אך היא אינה מכירה באומתה, ועל כן לבני האומה הזאת אין חירות לאומית.

בסדרת שיחות שערך הח"מ עם פרופ' אגסי, הוא טען שאי-ההכרה בבעיית הזהות הלאומית של תושבי ישראל מונע לחלוטין כל דיון בבעיה, וכל עוד הבעיה קיימת – היא מסכנת את עצם קיומה של ישראל כמדינה שוויונית וליברלית.
גורם נוסף לאנומליה של ישראל, לדעת אגסי, הוא הטענה של ראשי מפא"י, מייסדי המדינה, שלאומיות מובילה ללאומנות, טענה שבגללה הם לא הכירו באפשרות קיומה של לאומיות ליברלית. לטענתו, הסתירה המדומה שבין לאומיות לבין ליברליות – משתיקה כל ניסיון למחשבה מדינית רציונלית.

בין אם תתקבל הצעתו של אגסי, לאמור: אזרחי ישראל יוגדרו כ"לאום הישראלי", על כל המשתמע מכך, ובין אם לא – ראוי לפחות, שבעשור השמיני לקיומה של המדינה, יתקיים דיון כלשהו בשאלות האלה, ובפרט בשאלה: של איזה לאום את, מדינת ישראל?