מטרות החינוך הממלכתי - דירוג מחדש לפי חשיבות

הפוסט הבא נכתב כמטלה לסטודנט, במהלך הקורס "משפט וחינוך", אותו אני לומד במסגרת תואר שני בחינוך

המטלה הייתה לכתוב מה דעתנו האישית, בשאלה: בהתייחס לחוק חינוך ממלכתי (1953), סעיף (2): מטרות החינוך הממלכתי בישראל – איך היית מדרג מחדש את המטרות השונות לפי סדר החשיבות? איזו מטרה היית מוסיף? איזו מטרה שרשומה בחוק היית מוחק? איזו מטרה רשומה בחוק, אך היא בגדר "אות מתה

להלן הדירוג הראוי של תת-הסעיפים בסעיף 2, לעניות דעתי

בסוגריים  – הדירוג המקורי

1. (5)  פיתוח אישיות, יצירתיות, כשרונות, חיים של משמעות
2. (7) פיתוח כוח כוח השיפוט והביקורת, סקרנות, מחשבה עצמאית
3. (8) שוויון הזדמנויות להתפתחות
4. (9) מעורבות בקהילה
5. (3) לימוד ההיסטוריה של העם והמדינה
6. (6) תחומי דעת ומיומנות
7. (4) לימוד התורה, תולדות העם היהודי וזכר השואה
8. (10) כבוד ואחריות לסביבה ולטבע
9. (11) הכרת התרבות הערבית ותרבויות אחרות בישראל
10. (2) להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת המדינה, כבוד לזכויות יסוד, לחוק, לחתור לשלום ולסובלנות
11. (1) לחנך לאהבת אדם, העם והארץ

הייתי מוריד את תת-סעיף 1, מפני שלדעתי אין זה מתפקידו של משרד החינוך "לחנך... לאהבת אדם", ובוודאי לא לאהבת העם והארץ או לכבד את הוריו ומשפחתו. כמובן, לא יהיה זה רע, אם במסגרת הלימודים בגני הילדים ובבתי הספר יספגו הילדים מסרים (בעיקר באמצעות מעשים, ולא בדיבורים ובהטפה) של אהבה לאדם, לעם ולארץ, וכבוד להורים; אך לא ראוי להגדיר זאת כאחת המטרות הראשיות של תכנית הלימודים

ההנמקה לכך: בעיני, מטלת החינוך מתחלקת בין מספר "סוכנים" או גורמים, באופן בלתי שווה. בראש ובראשונה, עול החינוך מוטל על סביבתו הקרובה והמיידית של החניך – הלא היא משפחתו המיידית, הוריו או אפוטרופסיו, ואחרים – סבים, דודים, אחים; במעגל הגדול יותר נמצאים בני משפחתו הרחוקה יותר; ואחריהם בני הקהילה, חברים, מכרים, בני העם; ולבסוף באי העולם כולו. על פי השקפתי, כל פרט בחברה מחנך בפועל (במעשיו יותר מאשר בדיבוריו), כל פרט אחר בחברה, כל הזמן. אדם כי ייקלע לארץ זרה, ויראה את נוהגיהם של תושביה, יושפע מהם גם בבלי דעת. ישראלי המבקר בגרמניה ומתרשם מרמת הנקיון ברחובותיה, יש סיכוי גבוה שבשובו לארצו יימנע מהשלכת פסולת ברחוב (או למצער, ילכלך פחות), וזאת בהשפעת המראה של הרחובות הנקיים שנחרט בזכרונו. על אחת כמה וכמה כשמדובר באדם השייך למעגל היכרות קרוב יותר – למשל, כל אדם המשליך פסולת ברחוב בישראל, או מנבל את פיו בעת צפיה בתחרות ספורט – יוצר את הצופה והשומע את התחושה הבלתי מודעת, שזאת התנהגות ראויה במידת מה – גם אם השומע מתנגד לכך באופן מודע. חלק ניכר בהנמקות הערכיות שלנו (שאינן ניתנות להצדקה רציונלית, ועל כן הן מושפעות מהנמקות בלתי רציונליות ובלתי פורמליות) – מתבססות על התפיסה המודעת או הבלתי מודעת, ש"כך ראיתי ושמעתי, ועל כן חזקה שזוהי התנהגות ראויה". השפעתם של עמיתים ושל החברה כולה היא חזקה מאד – גם אם קשה להודות בכך, באשר רצוננו להצטייר בעיני עצמנו כיצורים אוטונימיים, המחליטים באופן עצמאי – בשעה שבפועל אין זה כך, במידה רבה

בכל מקרה, אין זה מתפקידו (ולכל הפחות ראוי שזה יהיה מתפקידיו בעדיפות נמוכה יותר) של משרד החינוך "לחנך" את חניכיו להתנהגות ראויה במישור הבין-אישי, ובוודאי לא "להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו... המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו". השאלה כיצד מחנכים לאהבה לעם ולארץ היא כבדת משקל ולפחות בעייתית מאד. לדעתי לא ניתן לבצע פורמליזציה של הטכניקה, כפי שניתן לעשות זאת, למשל, באשר לחינוך להומניזם, למעורבות בקהילה, ועוד. החינוך ל"אהבת אדם, העם והארץ" הם מושגים כל כך בסיסיים, שמקורם צריך להיות הרבה יותר מהסביבה המיידית של החניך – הוריו ומשפחתו, מאשר ממשרד החינוך. מעבר לכך, ישנו מדרון חלקלק מאד המוביל מהניסיונות לחנך לאהבת העם והארץ – אל הפטריוטיזם הזול, ומשם אל הפאשיזם ממש, במובן שהחניך יתבקש להעמיד את טובת העם ו"הארץ", מה שזה לא יהיה (וכוונתי שניתן לפרש את טובת "הארץ" במובנים שונים מאד ואף אנטי-הומניסטיים, אליליים, גזעניים וכדומה), מעל לטובת האדם, ובאופן שעלול לפגוע בערכים ראויים יותר, בעיני, והם – שיויון האדם, כבודו וחירותו

למצער, ניתן לומר שמתפקידו של משרד החינוך להיות גורם נוסף, המעלה את תרומתו לחינוך לאהבת האדם, העם והארץ – בנוסף להורים, משפחה, סביבה ועוד; בעוד שהפריטים האחרים ברשימה הם מתפקידיו של משרד החינוך באופן עיקרי או בלעדי

סעיף שהייתי מוסיף: "ליצור סביבה תומכת ואוהדת כדי שכל חניך וחניכה יוכלו למצוא את תחומי הכשרון והידע החבויים בו או בה, להכיר בהם, לפתחם מתוך רצון לעסוק בהם בעתיד, עם אפשרות לפרנס עצמם בכבוד בתחום ידע החופף או קרוב אליהם. לאפשר, במובן של יצירת סביבה תומכת ואוהדת, שבמסגרתה יוכל החניך להתפתח בהתאם לנטיות נפשו – ולא לכוון את החניך מראש את התחום הנראה למוסד או לקהילה כתחום הראוי או הרצוי לחברה; כמובן, כל זאת במסגרת מגבלות ואילוצים, שנועדו להבטיח שנטיותיו ומעשיו של החניך לא יפגעו בחירותם ובאפשרות ההתפתחות במקביל של חניכים אחרים בכיוונים הראויים והרצויים להם