בחזרה לכאוס
גד יאיר
פורסם ב-04.02.13
סרטון ביוטיוב מציג חבורה של מתנגדי המשטר בסוריה, כשהם משליכים גופות מרוטשות של שוטרים אל תוך נהר שוצף מדם, ועם כל גופה המושלכת מהגשר למים צועק מישהו בקהל - המורכב מילדים, נערים ומבוגרים - אללהו אכבר, אללהו אכבר. סרטונים דומים מופיעים מדי שבוע. אלה טובחים באלה, אלה קוטלים את אלה. פחד, אלימות, אימה וחינגה של דם. היוטיוב חושף פנים סוציולוגיות נוראות של האביב הערבי, ובתוך כך מדגים את התזה של הסוציולוג היהודי-גרמני נורברט אליאס: מדינת הלאום היא תנאי לקיומה של ציוויליזציה, בעוד שהתפרקותה חושפת אוכלוסיות לפרצי אלימות. היחלשותו של משטר מרכזי מוליכה להתפרצויות רגשיות, הגורמות למדינות ולעמים לסגת אל כאוס היולי, אל מחוזות ימי-ביניימיים מפחידים וקטלניים. האביב הערבי, לפי תיאוריה זו, מעמיד את המדינות שבהן הוא מתרחש במבחן דרמטי.
התזה של אליאס - שנולד ב-1897 ונפטר ב-1990 (במלחמת העולם השנייה גלה לאנגליה) - נוגעת להתפתחות ההיסטורית של מנהגי הנימוס האירופיים והמצפון המערבי. בימי הביניים, אומר אליאס, נע האדם בין רגשות קיצוניים. בהעדר משטר מרכזי, חיו בני התקופה בתחושה של חוסר ביטחון קיומי. אדם ידע ששודד אקראי עשוי לקטול אותו, ולכן השתמש בעצמו באמצעים אלימים. כתוצאה מכך, הרגשות האנושיים נעו בסחרחורת של אדרנלין: בין פחד מוות להתלהבות לנוכח שפיכות דמים. הקיום האנושי היה הישרדותי, רגשי, חייתי כמעט.
ברנסנס החל תהליך של מירכוז סמכויות על ידי המשטרים המלוכניים, תוך הלאמת אמצעי האלימות. מדינת הלאום שעלתה אחר כך הושתתה, למעשה, על העיקרון שלפיו רק לה יש היתר להפעיל אלימות - באמצעות המשטרה והצבא. המדינה לא הרשתה למליציות מקומיות להטיל חתיתן על אזרחיה ונטלה לעצמה את הזכות הבלבדית לעצור אנשים, להענישם ולהוציאם להורג. הניתוח של אליאס הראה, כי התוצאה של הלאמת אמצעי האלימות ושלילת הזכות של מאן דהוא ליטול את החוק לידיו עידנה את המצפון האנושי. שיאי ההתלהמות שעוררו מראות הדם וההרס התחלפו ברטט הקל יותר של ההתלהבות במגרשי הספורט; הפחד הנוראי שארב בכל פינה נדחק לפינות של תחביבי אקסטרים. בתהליך היסטורי ארוך של הלאמת האלימות יצרה המדינה המודרנית אדם מופנם, מדחיק, מנומס ומעודן.
אבל מי כאליאס ידע, כפי שהוא ציין, שבהיסטוריה יש רגרסיות. זה מה שקרה עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ולאחר התפרקותה של יוגוסלביה. וזה מה שקורה כעת במדינות ערב.
הקולוניאליזם הצרפתי והאנגלי הלביש על העמים השבטיים והחמולתיים הסדרים מוסדיים מודרניים. הוא הלאים את אמצעי האלימות השבטיים והציב בראש עמי האזור שליטים מרכזיים. אולם חאפז אל-אסד, חוסני מובארק ומועמר קדאפי לא הפעילו את עקרונות מדינת הלאום (אזרחות, שוויון, מריטוקרטיה) וניצלו את שלטונם לטובת משפחתם, שבטם וחמולתם. כתוצאה מהניצול הבוטה של זכויות פרטיקולריות, החלו ההמונים בעולם הערבי לקרוא תיגר על זכויות היתר של המשטר.
בשנתיים האחרונות חל גם ערעור על בעלות המדינה על אמצעי האלימות. מיליציות החלו מתארגנות בשולי ערים, קבוצות טרור בפרבריהן. התוצאה של היחלשות השלטון המרכזי, במונחיו של אליאס, היא נסיגה ציווילית. האזרח הערבי איבד את השקט הנפשי שמדינת הלאום הבטיחה לו, וכעת כל יום הוא ממציא אתגר חדש: בבוקר אין אדם יודע אם ישוב חי לביתו, או שמא בערב תיגרר גופתו ברחובות העיר. בנסיבות הללו - בהעדר מדינה לגיטימית ובהעדר שלטון מרכזי שבבעלותו השליטה על אמצעי האלימות - האדם הופך מוחצן, בוטה, אלים ובלתי צפוי. וכך חוזר הדם שנסוג אל מאחורי הווילון שהציבה המודרניות אל הבמה הקדמית של החיים, אל הרחובות והבתים, אל בתי ספר והאוניברסיטאות.
המבחן הסוציולוגי של האביב הערבי, אם כן, הוא לא מי ישלוט במדינה - מובארק או מורסי, אסד או מתנגדיו. המבחן הוא בשאלה האם ישתנה המבנה השלטוני כך שלא נראה עוד מדינה שבבעלותה השליטה הבלבדית על אמצעי האלימות. אם תיעלם המדינה המרכזית, שהכרנו ב-60 השנים האחרונות במצרים ובסוריה, יש לצפות גם לנסיגה בהתנהלות הרגשית של האוכלוסייה החיה בה. מראות הלינץ' וחגיגות הדמים ביוטיוב משקפים כבר עתה מבנה שחוזר לשורשיו. אם לא תתאושש המדינה הערבית המרכזית, יחזיר האביב את הערבים לחורפם המפחיד של ימי השבט, החמולה והחרב.
פרופ' יאיר מלמד במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית
גד יאיר
פורסם ב-04.02.13
סרטון ביוטיוב מציג חבורה של מתנגדי המשטר בסוריה, כשהם משליכים גופות מרוטשות של שוטרים אל תוך נהר שוצף מדם, ועם כל גופה המושלכת מהגשר למים צועק מישהו בקהל - המורכב מילדים, נערים ומבוגרים - אללהו אכבר, אללהו אכבר. סרטונים דומים מופיעים מדי שבוע. אלה טובחים באלה, אלה קוטלים את אלה. פחד, אלימות, אימה וחינגה של דם. היוטיוב חושף פנים סוציולוגיות נוראות של האביב הערבי, ובתוך כך מדגים את התזה של הסוציולוג היהודי-גרמני נורברט אליאס: מדינת הלאום היא תנאי לקיומה של ציוויליזציה, בעוד שהתפרקותה חושפת אוכלוסיות לפרצי אלימות. היחלשותו של משטר מרכזי מוליכה להתפרצויות רגשיות, הגורמות למדינות ולעמים לסגת אל כאוס היולי, אל מחוזות ימי-ביניימיים מפחידים וקטלניים. האביב הערבי, לפי תיאוריה זו, מעמיד את המדינות שבהן הוא מתרחש במבחן דרמטי.
התזה של אליאס - שנולד ב-1897 ונפטר ב-1990 (במלחמת העולם השנייה גלה לאנגליה) - נוגעת להתפתחות ההיסטורית של מנהגי הנימוס האירופיים והמצפון המערבי. בימי הביניים, אומר אליאס, נע האדם בין רגשות קיצוניים. בהעדר משטר מרכזי, חיו בני התקופה בתחושה של חוסר ביטחון קיומי. אדם ידע ששודד אקראי עשוי לקטול אותו, ולכן השתמש בעצמו באמצעים אלימים. כתוצאה מכך, הרגשות האנושיים נעו בסחרחורת של אדרנלין: בין פחד מוות להתלהבות לנוכח שפיכות דמים. הקיום האנושי היה הישרדותי, רגשי, חייתי כמעט.
ברנסנס החל תהליך של מירכוז סמכויות על ידי המשטרים המלוכניים, תוך הלאמת אמצעי האלימות. מדינת הלאום שעלתה אחר כך הושתתה, למעשה, על העיקרון שלפיו רק לה יש היתר להפעיל אלימות - באמצעות המשטרה והצבא. המדינה לא הרשתה למליציות מקומיות להטיל חתיתן על אזרחיה ונטלה לעצמה את הזכות הבלבדית לעצור אנשים, להענישם ולהוציאם להורג. הניתוח של אליאס הראה, כי התוצאה של הלאמת אמצעי האלימות ושלילת הזכות של מאן דהוא ליטול את החוק לידיו עידנה את המצפון האנושי. שיאי ההתלהמות שעוררו מראות הדם וההרס התחלפו ברטט הקל יותר של ההתלהבות במגרשי הספורט; הפחד הנוראי שארב בכל פינה נדחק לפינות של תחביבי אקסטרים. בתהליך היסטורי ארוך של הלאמת האלימות יצרה המדינה המודרנית אדם מופנם, מדחיק, מנומס ומעודן.
אבל מי כאליאס ידע, כפי שהוא ציין, שבהיסטוריה יש רגרסיות. זה מה שקרה עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ולאחר התפרקותה של יוגוסלביה. וזה מה שקורה כעת במדינות ערב.
הקולוניאליזם הצרפתי והאנגלי הלביש על העמים השבטיים והחמולתיים הסדרים מוסדיים מודרניים. הוא הלאים את אמצעי האלימות השבטיים והציב בראש עמי האזור שליטים מרכזיים. אולם חאפז אל-אסד, חוסני מובארק ומועמר קדאפי לא הפעילו את עקרונות מדינת הלאום (אזרחות, שוויון, מריטוקרטיה) וניצלו את שלטונם לטובת משפחתם, שבטם וחמולתם. כתוצאה מהניצול הבוטה של זכויות פרטיקולריות, החלו ההמונים בעולם הערבי לקרוא תיגר על זכויות היתר של המשטר.
בשנתיים האחרונות חל גם ערעור על בעלות המדינה על אמצעי האלימות. מיליציות החלו מתארגנות בשולי ערים, קבוצות טרור בפרבריהן. התוצאה של היחלשות השלטון המרכזי, במונחיו של אליאס, היא נסיגה ציווילית. האזרח הערבי איבד את השקט הנפשי שמדינת הלאום הבטיחה לו, וכעת כל יום הוא ממציא אתגר חדש: בבוקר אין אדם יודע אם ישוב חי לביתו, או שמא בערב תיגרר גופתו ברחובות העיר. בנסיבות הללו - בהעדר מדינה לגיטימית ובהעדר שלטון מרכזי שבבעלותו השליטה על אמצעי האלימות - האדם הופך מוחצן, בוטה, אלים ובלתי צפוי. וכך חוזר הדם שנסוג אל מאחורי הווילון שהציבה המודרניות אל הבמה הקדמית של החיים, אל הרחובות והבתים, אל בתי ספר והאוניברסיטאות.
המבחן הסוציולוגי של האביב הערבי, אם כן, הוא לא מי ישלוט במדינה - מובארק או מורסי, אסד או מתנגדיו. המבחן הוא בשאלה האם ישתנה המבנה השלטוני כך שלא נראה עוד מדינה שבבעלותה השליטה הבלבדית על אמצעי האלימות. אם תיעלם המדינה המרכזית, שהכרנו ב-60 השנים האחרונות במצרים ובסוריה, יש לצפות גם לנסיגה בהתנהלות הרגשית של האוכלוסייה החיה בה. מראות הלינץ' וחגיגות הדמים ביוטיוב משקפים כבר עתה מבנה שחוזר לשורשיו. אם לא תתאושש המדינה הערבית המרכזית, יחזיר האביב את הערבים לחורפם המפחיד של ימי השבט, החמולה והחרב.
פרופ' יאיר מלמד במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית
