מה שידוע בישראל כ"מוזיקה מזרחית," והיום יותר כ"ים-תיכונית", היה במשך שנים מוקצה ומופלה לעומת הזרם המרכזי, האשכנזי. דורות של מוזיקאים ומתקנים חברתיים, ובראשם הפזמונאי אביהו מדינה והמוזיקאי דודו אלהרר, נלחמו ללא לאות בעד ייצוג הולם לסוגה המזרחית בתקשורת הממוסדת. באותן שנים שחונות, ניתן היה לצרוך את החומר הזה רק דרך ערוצים פיראטיים דוגמת "קסטות" שנמכרו על מדרכות התחנה המרכזית הישנה.
גבירותי ורבותי, מהפך!
המצב הזה החל להשתנות בתחילת שנות התשעים. כיום, כידוע לכל מי שמדליק את הרדיו בתדר כלשהו באופן אקראי, ה"מזרחי" שולט בכיפה. בכל אירוע משפחתי, חתונה, בר-מצווה או מסיבת שחרור מהכלא, "אין שמחה אלא בבשר", קרי – במזרחי. קליפ פרסומת מוצלח במיוחד מראה את ליאור נרקיס, אחד ממובילי הז'אנר כיום, מדגים כיצד חתונה איננה חתונה שמחה ללא השיר "הכל זה מלמעלה". בהתאם לכך, במקרה או שלא, השימוש בז'אנר קשור קשר הדוק למסורת היהודית, לאמונה בבורא עולם, ש"מי שמאמין (בקב"ה) לא מפחד". והרי דבר ידוע הוא, ואף למדנו זאת ממנהיגנו הדגול נתניהו בעצמו, שהשמאל האשכנזי שכח מה זה להיות יהודי, ולכן אנחנו, אנשי הליכוד המזרחיים האותנטיים מרחביה, כאן כדי להזכיר לו.
היכנסו נא למועדון הקריוקי הקרוב לביתכם, עיינו ברשימת השירים שבמלאי, ונסו למצוא שיר שאהבתם פעם, כשהאשכנזי שלט בארץ. גדול הסיכוי, שגם מעט השירים של שלום חנוך או שלמה ארצי יהיו שם בגירסת רמיקס עם סלסולים.
אבל זאת, כמובן, לא הבעיה. אין שום רע בסלסולים או בטעם מזרחי. היצירתיות והביטוי האמנותי אינם נחלת המערב בלבד. כשרון ויכולת הבעה הן תופעות אוניברסליות, ובכל תרבות שהיא ובכל סגנון יש יצירה אותנטית, אמיתית ועמוקה, בצד ים רחב ידיים של בינוניות ואפרוריות, שלא לומר זבל ממש. מערכונים נפלאים של "ארץ נהדרת" היטיבו להציג את העליבות והרדידות של טקסטים של שירים "מזרחיים", בעיקר דרך דמותו הנלעגת של הפזמונאי השולט בתחום היום, יוסי גיספן. אבל למרות זאת, קביעתו המתוקשרת של יהורם גאון, מזרחי מהדור הישן, המאושכנז, ש"המוזיקה המזרחית היא זבל שלא ברא השטן" איננה מדוייקת. האמת היא, שתמלילים רדודים וריקניים ניתן למצוא גם אצל יוצרים אשכנזיים מוערכים ומקפידים, כמו אריק איינשטיין, שמעולם לא הצטיין בכתיבה, או גידי גוב. אגב, על האחרון התבטאה לפני מספר שנים עורכת מוזיקלית בתחנה של המדינה, הלא היא גלגלצ נטולת ההמוגלובין. העורכת לא התביישה לספר, שבכל פעם שיוצא דיסק חדש של גידי גוב, היא, העורכת, מצווה לתלוש את עטיפת הניילון, להניח את הדיסק בנגן הדיסקים וללחוץ פליי בשידור חי, מבלי להאזין לו לפני כן. ובכן, לגידי גוב יש זכויות רבות, כמי ששר כמה מאושיות הזמר העברי. אבל גם לענקים כמוהו מתפלק מדי פעם טקסט שאיננו ראוי להשמעה מן הבחינה המילולית הטהורה. לפעמים הסיבה היחידה להשמעות רבות של שיר כזה היא, שהוא נכתב על ידי חלל צה"ל, שזה כבר מושג קדוש אצלנו. תפקידם של עורכים מוזיקליים לאתר את הנפילות, ולסנן אותן, לטובת המאזינים. מי שיאהב את הדיסק, יאזין כבר לרצועות הפחות מוצלחות בביתו, ואם יתברר שטעתה העורכת, הרצועה המפוספסת כבר תמצא את דרכה לשידור.
הבעיה שאני מדבר עליה היא אחרת לחלוטין.
אני מדבר על הדיסונאס הזועק לשמים, שבין שליטה מוחלטת של הז'אנר, לבין המשך תחושת הקיפוח.
כלומר, כבר כשני עשורים שהמוזיקה ה"ים-תיכונית" שולטת כמעט ללא מיצרים במרחב האלקטרוני הציבורי. כוכביה הגדולים משתכרים סכומי כסף ששום אמן אשכנזי מעולם לא חלם עליהם; הם מופיעים באולמות הגדולים ביותר בארץ, זוכים לפופולריות עצומה, להערצה ולאהבה. ועדיין, הנושאים העיקריים בשיריהם הם: קיפוח, עצוב לי וגם מר, דיכאון.
הייתכן שיש קשר בין התופעה הזאת, לשיח הפוליטי הישראלי?
ישראל היא אחת המעצמות הצבאיות החזקות בעולם, ובוודאי יחסית לגודל האוכלוסיה. בוודאי ובוודאי שהיא המדינה החזקה במזרח התיכון, ביי פאאר. כיום ישראל נהנית מכלכלה חסונה ויציבה מאד. אם מדובר בחוזק אמיתי המחלחל לכל שכבות האוכלוסיה, או לעשירים בלבד, זאת שאלה נפרדת שנידונה כאן בפוסטים אחרים. אולם די ברור, שבפרמטרים כלכליים טהורים, לפחות אלה הנחשבים בעיני כלכלני-שוק, כמו תל"ג לנפש, צמיחה, רמת אינפלציה ורמת אבטלה, ישראל במצב לא רע בכלל.
ובכל זאת, לא יבש ים הדמעות על מיסכנותנו וחולשתנו.
אולם אין היבט של "שמשון המסכן" שבולט יותר מאשר מצבו הפוליטי של הימין בישראל.
כמה נהרות של דמעות ונהי נשפכו, ועדיין נשפכים, על שלטון "האליטות האשכנזיות" בתקשורת, בבתי המשפט. הימין הישראלי לא שם לב, שהוא עלה לשלטון ב-1977, ומאז לא ירד מעולם. גם הממשלות הזמניות בראשות רבין, הראשונה והשניה, או פרס, גם כן על שתי תקופותיה, היו ברוטציה עם הליכוד, או למצער עושות דבריו. על אהוד ברק כשמאלני אין טעם להכביר מילים. את "ההצעות הנדיבות" שהעניק בטובו לפלסטינים בקמפ-דייויד הן נושא לפוסט נפרד, אולם ברור לחלוטין שיוזמתו נכשלה לחלוטין במישור הפוליטי. אם זה היה רצונו של הציבור או לא, זאת שאלה נפרדת.
כלומר, הימין בשלטון כבר למעלה משלושים שנה, ועדיין ממרר בבכי על קיפוחו והדרתו ממוסדות השלטון, ובעיקר מהתקשורת ומבתי המשפט.
בדיוק כמו הזמר ה"מזרחי"!
די לבכיינות
בכיינים ימניים, הפסיקו ליילל. אתם בשלטון, אם לא שמתם לב. אם אתם חשים קיפוח בתקשורת, התכבדו וייסדו לכם אמצעי תקשורת משלכם, שיתמודד על לב הציבור, ולא באמצעות חלוקה בחינם כמו בטאונו של ראש הממשלה "ישראל היום". נסו לגייס את הכותבים הטובים ביותר שיבטאו את האג'נדה שלכם, במקום לעשות את ההפך – לגייס "שמאלנים" לשעבר לכתיבה בבטאונכם, מה שרק גורם לרידוד והתדרדרות יכולת הכתיבה שלהם. אני מתכוון בעיקר למי שהיה פעם עיתונאי רציני ומוערך, דן מרגלית.
אם אתם לא מרוצים מהייצוג של הימין באקדמיה, או מתלוננים על דיכוי פוליטי של מחקרים "פטריוטיים" – ייסדו לכם מוסדות אקדמאים עם מועצות מנהלים ימניות, שבהם תוכלו לפרסם את מחקרים "מטעם" ללא הפרעה. "גוד לאק" לכם בעניין של השגת הכרה אקדמאית בינלאומית למוסדות כאלה. רק השתדלו להקים את המוסדות הנ"ל בתחומי מדינת ישראל, כי הקמת מכללות בשטחים הכבושים היא בעקיפין הודאה בכשלונכם בקרב הציבור הרחב. בזה, לפחות, אי אפשר להאשים את המוזיקאים המזרחיים, השולטים בכל ערוצי השידור, אבל ממשיכים לעשות ים של כסף מ"ים של דמעות."
