משפחת פרוינד

אביב תשע"א

לאבנר היקר

החיים הממשיים מתחילים ב-50

!

הרבה ברכות, וריצה מאושרת בהמשך החיים

משפחת פרוינד

החברה הישראלית הפקירה את גלעד שליט

לרוב הישראלים יש דעה די טובה על עצמם. כאינדיבידואלים, הרי זה ברור, אנחנו ישראלים ואנחנו יודעים כמעט הכל. אבל כוונתי שכחברה וכלאום, אנחנו נתפסים בעיני עצמנו כ"ישראל רחמנים בני רחמנים", "הצבא המוסרי ביותר בעולם," ועוד. אנחנו לא ממש אלופי הביקורת העצמית, וראה זה פלא – גם בכך נדמה לנו שאנחנו חוטאים בביקורת עצמית מוגזמת, כל כך יפים אנחנו
בפרט, אנחנו אוהבים לחשוב שאצלנו, בניגוד לאספסוף המוסלמי שב"שכונה" שלנו, כפי שמכנים בזלזול את המזרח התיכון – אצלנו חיי אדם נחשבים יותר. עובדה: על כל שבוי שלנו משוחררים עשרות ומאות שבויים שלהם
הפרשה המזעזעת של גלעד שליט, החייל השבוי בידי החמאס כבר קרוב לחמש שנים, אינה יוצאת דופן מהבחינה הזאת. גם כאן, יש לנו תחושה שרק אצלנו יכולה מדינה שלמה לרעוש ולזעוק בגלל חייל אחד

שימו לב – לא "הילד" גלעד, אלא החייל; לא "החטוף" אלא השבוי. גלעד שליט הוא חייל צה"ל, גבר בוגר, שנפל בשבי בשעת קרב בין כוחות צבא פלסטיניים לבין כוח של צה"ל. התביעה המוצדקת לשחרורו במחיר שדורש החמאס איננה בגלל שהוא ילד קטן ומסכן, אלא בגלל שהוא חייל שנשלח למשימה במסגרת מה שמקובל לחשוב בישראל כהגנת המדינה. על כן יש לישראל, קרי קודם כל ל"הנהגה" של המדינה, אבל גם לכל אזרח ולאזרחית במדינה, לעשות את כל שדרוש כדי להביא לשחרורו

לא רבים יסכימו איתי, ששוביו של שליט הם אנשי צבא; לא "מחבלים" ולא טרוריסטים, לפחות לא יותר טרוריסטים ממפקדי צה"ל. אבל רבים מסכימים, שהשבתם של שבויים הביתה היא מרכיב מרכזי באתוס של צה"ל. במיוחד, אחרי שכבר נפדו במחיר כבד אנשים שבאמת נחטפו, ולא היו בעת ביצוע משימה, אלא במהלך מה שהיה כנראה עיסקת סמים
ואכן, כתוצאה מכך יש קונסנזוס רחב מאד בציבור הישראלי, שיש לשחרר את גלעד שליט, ובמחיר שנקבע כבר לפני שנים. למשל: סקר שעשו "מחקרי הגל החדש" בעבור ערוץ 10 ביוני בשנה שעברה מצא, ש-53% מהנשאלים תומכים בכך. באותו סקר נמצא, ש-66% חושבים שהממשלה לא עושה די לשחרורו. סקרים דומים נעשים חדשות לבקרים, ובכולם התוצאה דומה

אם כך, מדוע רוב הישראלים שותקים? מדוע לא יוצאים המונים לרחובות? בהתאם למיתוס של "כל ישראל ערבים זה לזה", היינו מצפים במקרה כזה, שהציבור לא יניח לממשלה, עד ששליט ישוחרר

במסגרת הדעה הטובה שלנו על עצמנו, הדעה הרווחת היא ש"אצלנו לא מפקירים שבוי." התנועה לשחרורו של שליט מקיפה כביכול רבים מהעם. הנה, רבבות הצטרפו למסע הרגלי של אביבה ונועם שליט לירושלים. עובדה, בניגוד לאומות העולם, אצלנו אפילו על שבוי אחד, כל הארץ רועשת והנושא לא יורד מסדר היום

אבל האמת מעט שונה. לכל ההפגנות למען שליט מגיעים רק כמה עשרות, ורובם פעילים קבועים. אפילו עשרות האלפים שצעדו לירושלים באירוע החד-פעמי, הם שבריר של אחוז מהציבור הישראלי. הנושא נשאר על סדר היום רק בזכותם של קומץ פעילים נאמנים, ולא בזכות הסולידאריות הישראלית, שכבר כמעט איננה
ראש הממשלה נתניהו הוא אדם לחיץ. הוא נוהג לדחות החלטות לרגע האחרון, ולהתכופף בפני החזק, זה שלחץ אותו אחרון, ובכוח הרב ביותר. אם יחליט נתניהו לשחרר את שליט, תמורת המחיר שנקבע מזמן, ומאז רק עלה – זה יהיה רק כתוצאה מלחץ ציבורי. לא התפתחות מפתיעה במשא ומתן, שכבר לא תיקרה לעולם; לא דיון מעמיק נוסף, שספק אם אי פעם היה. כמו כל הפוליטיקאים בעולם, מבן-גוריון ועד קדאפי, הדאגה הראשונה במעלה של נתניהו היא להמשך שלטונו. אילו התעוררה באמת תנועת המונים, שהייתה עושה בלגאן אמיתי, ולא רק עמידה בכיכרות עם נרות – זה היה משפיע, ועוד איך
אין באמור לעיל להביע זלזול, חלילה, במי שבוחר למחות באמצעות עמידה בכיכר עם נר. השאלה היחידה הרלוונטית היא, האם זה מרגש מישהו שאיננו אזרח או אזרחית מן השורה, כלומר את החבורה המצומצמת המנהלת את חיינו, ושבמקרה גם נגועה בנגיף האמביציה הפוליטית

אין לי ויכוח עקרוני עם מי שחושב, שמחיר העיסקה גבוה מדי. כזה הוא, למשל, ראש אכ"א לשעבר, אלעזר שטרן. אני מכבד את עמדתו המנומקת, הנובעת ממניע ערכי ובטחוני. איתו, הויכוח שלי הוא על מידת הנזק האפשרי לביטחון ישראל; ואני נתלה באילנות גבוהים אחרים, כמו יעקב פרי, כרמי גילון, עמי איילון, מתן וילנאי, שאול מופז, ועוד רבים אחרים הסבורים, שהמחיר ראוי

אולם עם אלה הסבורים שיש לשחררו במחיר הנקוב, ואינם עושים די כדי לזעוק, לתבוע ולטלטל את הסירה הצפה במים המרופשים - והם הרוב - איתם אני בא חשבון. צאו מאדישותכם! גלעד שליט זועק אליכם כבר 1721 יום, ואתם ספונים בבתיכם

גלעד שליט כבר יושב מספיק זמן בשבי. כבר זמן רב שאין משא ומתן, כך שאין סיבה לשבת בשקט כדי "לתת למומחים לעבוד." כל המומחים עבדו, ושליט עדיין שבוי. המשך שהייתו בשבי אינו תורם מאומה לביטחון המדינה, על פי דעתם של רבים מראשי המערכת – ראשי שב"כ לשעבר, ועוד. ועל פי רוב מוחלט בציבור, כפי שהיא משתקפת בסקרים – הגיע הזמן לשחרורו, במחיר הנקוב היום. מכל הכתוב לעיל עולה, שהדרך היחידה לשחרורו של שליט היא בהפגנות המוניות. אני קורא לצאת לרחובות, כפי שנעשה במדינות ערב, לשרוף את תמונותיהם של נתניהו וברק, לנפץ חלונות מבלי לפגוע בנפש; מפני שהכוח הוא השפה היחידה שפוליטיקאים מבינים. כל עוד נמשיך להסתגר איש בביתו, נצקצק בלשוננו ונצפה ב"אח הגדול", לא יבוא השינוי. עד שזה יקרה, החברה הישראלית איננה יכולה לטעון, ש"גלעד שליט הוא הילד של כולנו." לא ילד, ובוודאי לא של כולנו. למעט קומץ פעילים, החברה הישראלית נטשה את גלעד שליט ואת משפחתו

ציטוט החודש

לפני שיעל באה אלינו, לא שמעתי בכלל על המילה אלגוריתם, מספר אחד הילדים. יעל הסבירה לנו שאלגוריתם זה מתכון, וכדי להמחיש את זה יצרנו בכיתה כדורי שוקולד לפי המתכון, שזה אלגוריתם. עכשיו לא רק שבחיים לא אשכח מה זה אלגוריתם, אני גם מבין מה זה, הרי אכלתי אותו
!!

תלמיד כיתה ו', ביה"ס יגאל אלון, טירת הכרמל
על יעל ויזל, מהנדסת חומרה בחברת אלביט, ומתנדבת בבית הספר

ביבי: קצין (בסיירת מטכ"ל) ומוג לב

ראש הממשלה של ישראל, בנימין (ביבי) נתניהו, הוא ההוכחה החיה למורכבות החיים. מסתבר שאפשר להיות קצין לשעבר בסיירת מטכ"ל, וגם להיות פחדן מוג לב

בהודעה לעיתונות שפורסמה היום מטעם "מקורבים לנתניהו" (מעין מטרות-דמות שמאחוריהן נתניהו מסתתר כשהוא פוחד לדבר לציבור ישירות), נאמר: נתניהו נהג אמש כמבוגר האחראי בבחירתו של האלוף נווה כרמטכ"ל עד למינוי רמטכ"ל באופן קבוע. הוא קיבל החלטות - לא מצמץ, לא זיגזג וחתך... הרי גם אם גלנט יזוכה בסופו של דבר, הדבר ילווה בהליך ארוך ומסורבל במהלכו הייתה נגרמת פגיעה חמורה לכושר ההרתעה של מדינת ישראל וצה"ל... גם האפשרות השנייה של המשך כהונתו של אשכנזי, שנראית לכאורה טבעית, היא בלתי סבירה. אופציה שכזו נוכח הנתק וחוסר שיתוף הפעולה בין לשכת הרמטכ"ל ומשרד הביטחון, הנעות כשתי ספינות נפרדות, מסוכנת לביטחון ישראל

ובכן, הבה נבחן את העובדות
הליך בחירת הרמטכ"ל העשרים מתנהל כבר זמן רב באופן רשלני. אם יש לכך השפעה על "כושר ההרתעה של מדינת ישראל," או על מה שנשאר ממנו, הרי שהנזק הגדול כבר נעשה. עוד מספר שבועות של הליך תקין יותר לא יעלו ולא יורידו. אבל נתניהו, ג'אנקי של סקרי דעת קהל וחרד לדימויו ולשלמות הקואליציה, כרגע פוחד בעיקר מדבר אחד: מבג"ץ בעניין גלנט. זאת הסיבה האמיתית לאי תמיכתו במינוי
אם כן, מדוע לא לבקש יפה מאשכנזי לדחות את שחרורו, לשלם את דמי הביטול על הכרטיס לקריביים שקנה, ולהאריך את כהונתו במספר חדשים
אז זהו, שנתניהו פוחד גם מאהוד ברק. וברק, כידוע, שונא את אשכנזי יותר מאשר את נסראללה, ולכן לא יסכים להשאיר את הרמטכ"ל הנוכחי עוד יום אחד בלשכתו
הנתק וחוסר שיתוף הפעולה... מסוכנת לביטחון ישראל?! במשך כמעט ארבע שנים נעות שתי הלשכות כשתי ספינות נפרדות, והנה לפתע נזכר נתניהו שזה בעצם "מסוכן לבטחון ישראל"? תירוץ יצירתי מאד

למרות שהחוק בישראל קובע, שאת הרמטכ"ל ממנה הממשלה כולה – כולם יודעים ששר הביטחון הוא הקובע, וראש הממשלה הוא לא יותר מחותמת גומי נידפת ברוח

אם כן, הבה נסכם: נתניהו פוחד מבג"ץ, ולכן לא יגן על מינוי גלנט. הוא פוחד מברק, ולכן לא יאריך את הקדנציה של אשכנזי. כרגיל, הוא בחר בפשרה – מינויו של יאיר נוה, שהיה סגן לזמן קצר, לרמטכ"ל זמני. הוא גם רועד מפחד מפני ליברמן, ולכן נגרר אחריו בכל גחמה. הוא פוחד מאיבוד השלטון, ולכן לא נוקט שום יוזמה מדינית, פן תתפרק הקואליציה. הוא פוחד אפילו ממשפחתו העדינה והאצילית של גלעד שליט, ולכן לא העז לבקר אפילו פעם אחת ויחידה במאהל המחאה המוצב מטרים ממעונו הרשמי – בתקופה הארוכה ששליט נמצא בשבי. מאבטחיו תמיד מגניבים אותו הביתה בדרך צדדית

ועם זאת אומרים, שיותר מכל הוא פוחד משרה

?אהוד ברק: בטחון המדינה או האגו שלו

?חשרת עננים הולכת ומתקדרת מעל האלוף יואב גלנט. יהיה רמטכ"ל או לא יהיה

בין אם יוחלט בסופו של דבר להשאיר את המינוי על כנו, ובין אם יגיע הקץ לקרירה הצבאית של גלנט, די ברור שההליך יימשך עוד זמן מה. אם יחליט היועץ המשפטי להכשיר את המינוי, בג"ץ יידרש לעניין, והמינוי בפועל יידחה. וכמובן, אם יוחלט לוותר על גלנט, ייאלצו לפתוח מחדש את הליך בחירת ראש הצבא, הליך שייקח זמן. כך או כך, יהיה צורך להחליט מי יהיה המפקד העליון, החל מעוד שלושה שבועות

ומה אתם חושבים יעשה שר הביטחון, אהוד ברק? האם יעדיף את טובת הצבא והמדינה (על דעתו של כל בר דעת במטכ"ל עצמו, במערכת הביטחון ובציבור כולו)? האם יבקש מגבי אשכנזי להישאר עוד מספר חדשים, או ימים, או שעות, עד שיימצא מוצא מהסבך

אז הנה התחזית שלי: אהוד ברק כל כך שונא את אשכנזי, כל כך מרוכז באגו שלו וביצריו, שלא רק שהוא יעדיף מלחמה עם החיזבאללה ואיראן ביחד, מלחמה שבה (שוב) צה"ל יפסיד, מאשר לראות את אשכנזי יום אחד נוסף מעבר לתקופת כהונתו הרשמית; לא רק זאת אף זאת: הוא יעדיף, אם יהיה צורך, להורות על הפגזת ישראל בעצמו, ע"י תותחי צה"ל – ובלבד שלא ייאלץ לראות את אשכנזי נשאר עוד יום אחד נוסף באגף הצפוני שבבנין "צה"ל חדש" בקריה בתל אביב

לא מאמינים? אז בואו נחכה עוד שבוע להחלטתו

ציטוט החודש

חינוך הוא מה שנשאר במוח אחרי ששוכחים כל מה שנלמד בבית הספר

(כנראה איינשטיין)

לימוד הוא תהליך שבו הרשימות של המורה עוברות במדויק אל המחברות של התלמידים, מבלי לעבור דרך המוחות של אף אחד מהם

זאב אבן-חן, ניצב במשטרה בדימוס, על המנהיגות בישראל

אני טוען כל הזמן, שהבעיה העיקרית של המדינה הזאת איננה שהציבור מטומטם, או שחסרים כאן אנשים מוכשרים, או שאף אחד לא יודע מה צריך לעשות. הבעיה מספר אחת היא – העדר מנהיגות

בסוף השבוע שעבר התראיין זאב אבן-חן אצל נחום ברנע במוסף "ידיעות אחרונות." אבן-חן איבד באסון הכרמל את בתו, טופז. ברנע הוא בעצמו אב שכול. אני מביא כאן חלק מהראיון


בלשכתו של זאב אבן-חן באיגוד חברות הביטוח תלוי צילום משפחתי אחד. הצילום פורסם ב"ידיעות אחרונות" לפני עשר שנים בדיוק. אבן-חן, מפקד מחוז המרכז, פרש בסוף אותו חודש מכהונתו במשטרה. מרחב השפלה ערך לכבודו מסדר פרידה. בין השוטרים שנבחרו לעמוד במסדר הייתה בתו טופז, ששירתה במשטרה כחיילת. אבן-חן עבר על פניה בפנים חתומות, כנדרש. רק לאחר שסיים לסקור את אחרון השוטרים במסדר, חזר אל בתו והעניק לה חיבוק חם, מגונן. היא החזירה לו חיוך רב קסם. את המפגש הנציח צלם העיתון חיים זיו
עשר שנים תלוי הצילום במשרדו של אבן-חן. השבוע, כשבפעם הראשונה מאז השריפה שקיפחה את חייה של טופז, הוא חזר לעבוד חלקית במשרדו, אנשים הסתכלו על התמונה ובכו. קשה להסתכל על התמונה הגאה הזאת, הכל-כך חגיגית, כל-כך מאושרת, ולשמור על עיניים יבשות
...
שוחחנו שעות, גם על השכול, ובעיקר על המדינה. אני מביא את תמצית דבריו כמונולוג

יש לי תחושה מאד עמוקה של אכזבה מהמדינה – ודווקא בתחום הביטחוני, תחום שבו עסקתי שלושים שנה. אני מאוכזב מכך שאין נטילת אחריות. יש לנו ראש ממשלה שלא יודע להתמודד. הוא חושב שלהיות ראש ממשלה זה לעשן סיגרים ולנסוע לחו"ל. 44 משפחות שכלו את יקיריהן באסון הזה, לא רק אני. מדוע הוא לא ביקר אצלן? הוא אפילו לא טילפן. מדוע שרי הממשלה האחרים לא ביקרו משפחות? כשישראלים מביאים כבוד למדינה – ספורטאים למשל – ראש הממשלה משתבח בהם, וזה בסדר. אבל למה כאשר קורה אסון הוא בורח? שיידע לעמוד מול ביקורת. שיהיה גבר
נזכרתי ביצחק רבין. כאשר משה שחל היה השר לביטחון פנים, אני הייתי ראש המטה המבצעי שלו. שנתיים-שלוש ישבתי בישיבות הקבינט. ראיתי איך רבין ניהל את המדינה. אני לא איש פוליטי. אין לי שאיפות פוליטיות. אבל ראיתי איך רבין נהג לקחת אחריות
מאז מלחמת השחרור התקבעה בארץ נורמה שאומרת, את המשפחות השכולות מחבקים. פתאום נוצרה נורמה חדשה – בורחים מהמשפחות. זה מאד מטריד, כי יכולות להיות לזה השלכות הרות גורל. מה זה אומר לצעירים שמתגייסים לצה"ל
הנורמה החדשה היא שקודם מתייעצים עם עורכי דין, אחר כך עם יח"צנים. המנהיגים לא דואגים לתושבי המדינה, אלא לכיסאות שלהם

האבל שלי פרטי. אני לא חולק אותו עם אף אחד. אני מדבר רק משום שאני חש חובה כלפי טופז והחברים שלה וכלפי המדינה. אני לא רוצה שבאסון הבא – ויהיה אסון – ישלפו את הדברים שאני אומר כאן ויאמרו: אבן-חן הזהיר שזה מה שיקרה. אני מעדיף שיגידו, זאב אבן-חן חמור, מטומטם. הוא לא העריך כראוי את ראש הממשלה
אני רוצה למנוע את האסון
...
מדינה היא לא עסק פרטי – לא של ראש הממשלה ולא שלי. המדינה היא של האזרחים – לא של הפוליטיקאים. נתניהו לא יכול להנהיג את המדינה כאילו היא העסק הפרטי שלו
אם חלק מהדברים שצריכים להיעשות ייעשו, אפילו חלק, אני ארגיש טוב. אני לא מחפש את הראש של ביבי. אני לא מונע ממניעים אישיים או פוליטיים. אני לא מציע וועדת חקירה, כי לוועדת חקירה יבואו כולם עם עורכי דין, והמסקנות ייצאו בעוד שנתיים-שלוש. אנחנו זקוקים לשינוי עכשיו
לצערי, אני מעריך שמה שהיה הוא שיהיה. שום דבר לא ייעשה
אני אוהב את המדינה הזאת. רוב האנשים כאן טובים, אבל אין מנהיגים. נדמה שכולנו התייאשנו. כולנו הפכנו לאדישים. לא מאמינים בכלום. הפוליטיקאים אשמים בזה. כל היום מדברים על זה שאלי יש אמר ככה וליברמן אמר ככה, וזה מצליח להם: כולם מתייאשים. האדישות טובה לפוליטיקאים
קראתי את דו"ח מבקר המדינה על מערך הכבאות. אני לא כל-כך מחזיק מהמבקר הנוכחי, אבל בדו"ח הזה הוא צדק. הוא הטיל אחריות על אהוד ברק, שהיה צריך להכין נהלים כדי שכאשר יקרה אסון, כל אחד יידע מה לעשות. הוא לא הכין דבר
אלי ישי היה צריך להילחם על תקציבים ולא נלחם. לא ייתכן שימשיכו להשתמש בכבאיות המצ'וקמקות האלו. שאין חצי מטוס. את השריפה הזאת אפשר היה לכבות בחצי שעה
...
ושטייניץ – איזה אדם חסר רגישות. יומיים לאחר האסון הוא תוקף את הכבאים. ואחרי זה הוא מתנצל. כאילו מתנצל. שטייניץ יצא להגן על פקידי האוצר. אני עבדתי מול פקידי האוצר. אני אומר לך, לא הפקידים אשמים – השרים אשמים
...
אני מקווה שתתפתח דינמיקה: אני מעלה רעיונות שהם אולי בוסר – אנשים חכמים ומנוסים ממני יכולים לקחת אותם וללכת הלאה. יש אנשים בארץ שיכולים להביא לשינוי, אנשים שלא חושבים רק על כיסאות, אנשים שלא חיים רק על הספין. הם נמצאים, למשל, בצמרת המטה הכללי של צה"ל
גם לתקשורת יש תפקיד במניעת האסון הבא. היא לא צריכה להסתפק בראיונות איתי או עם אחרים. היא צריכה להעיר נרדמים. להיות כלב שמירה. התקשורת צריכה לתבוע דין וחשבון מראש הממשלה. לכו אליו בעוד חצי שנה, בעוד שנה, לכו ושאלו אותו, מה פעלת, מה עשית
...
לילדה שלי אני מתגעגע כל יום. זה טירוף. היא הייתה ילדה שהצליחה בכל מאז שהייתה קטנה, למרות שהייתה דיסלקטית. גמרה בגרויות בציונים גבוהים, גמרה תואר ראשון בהצטיינות בפקולטה לחקלאות. היא חלמה להיות וטרינרית. אחר כך החליטה שהמסלול ארוך מדי, והלכה ללמוד לתואר שני במינהל עסקים. היא הייתה סטודנטית מדהימה. ואז החליטה להתגייס לשב"ס
לא אהבתי את ההחלטה שלה. אבל היא עשתה תמיד רק מה שהיא רצתה. היחיד שיכול היה להשפיע עליה היה אחיה הקטן
היא לא חיפשה להיות סוהרת. היא עבדה במטה, בדוברות. היא הצליחה מאד, לכן שלחו אותה לקורס קצינים. אני כעסתי על בני קניאק (נציב שב"ס), שקיבל אותה לעבודה. הוא אמר לי, תן לילדה לעשות מה שהיא רוצה
...
אני, שהייתי בכל הפיגועים, שבתוקף תפקידי במשטרה הסתובבתי ליד כל אוטובוס שהתפוצץ, אני לא יכול לראות את האוטובוס שבו נשרפה בתי. גם לא בטלויזיה. אני לא מסוגל
נולדתי להורים ייקים. כשהייתי קטן הייתי בכיין. אבי, היחיד ששרד במשפחתו לאחר השואה – אני נקרא על שם אחיו, שנשרף באושוויץ – אבי היה אומר לי, אני לא מדבר עם בכיינים. והפסקתי לבכות. הוא סתם לי את מעיינות הדמעות – עד שקרה מה שקרה. עכשיו אני מתחיל כל בוקר בבכי