הסבר חלופי לאסטרטגית ה"אצבע בעין" של נתניהו
מה מניע את ראש
הממשלה בנימין נתניהו ואת משפחתו "לתקוע אצבע" בעינו של הציבור, שוב
ושוב? למשל – מדוע דווקא עכשיו חשוב לו לשפץ את הבריכה הפרטית על חשבון הציבור?
גיא רולניק ("זה
מה שעובר לנתניהו בראש כשהוא מחליט לשפץ את הבריכה באמצע מלחמה" / דה-מארקר, 2
בפברואר 2024) מספק לכך את הפשטני שבהסברים:
הם פשוט
יכולים. איש לא עוצר בעדם. הם השמידו כמעט את כל המנגנונים שתפקידם לשמור על הקופה
הציבורית, ואת הדבר הזה שפעם היה ידוע בשם "טוהר המידות". הבודדים מבין
שומרי הסף שנותרו – מבודדים, נעדרי תמיכה ציבורית, מפוחדים, חוששים למשרתם, אולי
אפילו לחייהם. כעת, המניע של משפחת נתניהו לחיות חיי ראווה ברור – הם רוצים לחיות
כמו "חבריהם הקרובים" המיליארדרים, אולם אהה, הם "רק" עובדי
מדינה אמידים מאוד, אך לא עשירים מופלגים. וכמובן – "מגיע להם" כי העם,
אם לא כל העולם, בזכותם הוא קיים. אולם רולניק מספק הסבר גם לחידה, מדוע הם עושים
את צרכיהם ישר מהמקפצה, במקום להשתין בהיחבא, בתוך הבריכה? – פשוט, אומר רולניק,
אין מונע בעדם.
ואילו בתוכנית
"זהו זה" נידבו את התשובה הקומית: זה ברור, בריכה משפצים בחורף, ועכשיו
חורף.
הריני להציע
הסבר חלופי, רק מעט יותר רציני.
הזואולוג
הישראלי אמוץ זהבי פיתח הסבר לתופעה משונה בעולם החי. בקרב הביולוגים יש הסכמה
גורפת, שתכונותיהם של בעלי החיים התפתחו במנגנון של ברירה טבעית והישרדות המתאימים
ביותר. אולם, ישנה תופעה שנראית כסותרת את הכלל הזה. בעלי חיים מסוימים פיתחו
לעצמם תכונות, שעל פני הדברים אמורות דווקא להכשיל אותם במלחמה שבין המינים (וגם
בתוך כל מין), כישלון שפירושו – מוות והכחדה. מבין הדוגמאות הרבות אפשר לציין את
זנבותיהם המפוארים של הטווס ושל הפאסיון המצוי; את הדילוגים הראוותניים שמבצע הצבי
אל מול עיניו של האריה; ועוד ועוד.
כהסבר לתופעה,
פרופ' זהבי המנוח הציע את "עיקרון ההכבדה". על פי עיקרון זה, בעל חיים
ש"מכביד" על עצמו בכך שהוא מפתח תכונה שמפריעה להישרדותו – ו"מכריז"
בכך על ביטחונו הרב בתכונותיו האחרות, שדווקא מועילות להישרדותו: מהירותו, חוזק
שריריו, וכדומה. הנקבות, בבואן לבחור בן זוג, מתוכנתות להימשך לזכרים שעושים
"אבו-עלי", כי בתוך-תוכו של קוד ה-DNA שלהן הן "יודעות", שזכר כזה עשוי
להעמיד להן צאצאים רבים ומתאימים להישרדות.
כשפרסם זהבי את
הרעיון, הוא זכה לדחייה רבתי, כצפוי. אולם כעבור כחמש עשרה שנים הראה חוקר אחר,
אלן גרייפן, ששימוש באסטרטגיה כזאת בעולם החי יכול להיות יציב מבחינה אבולוציונית,
כלומר האסטרטגיה עשויה להצליח ולהתפשט באוכלוסייה.
ייתכן, שנתניהו
נוהג על פי אותו הכלל. בזמן שמדינת ישראל עברה משבר חוקתי, ואחריו משבר ביטחוני
שהוא כנראה החמור בתולדותיה, עם השלכות אסוניות בכל התחומים – כלכלה, חינוך
ורפואה, נורמות וערכים חברתיים, לכידות לאומית, ועוד – דווקא אז בוחרת משפחת
נתניהו לצאת לנופשים מתוקשרים; להתגורר במלון מפואר בעת שמעונם נתון בשיפוצים –
במקום לעבור לאחד מהבתים האחרים שבבעלותם;
לשלוח את אחד מבניהם לגלות בכלוב של זהב בפלורידה; לשפץ את הבריכה בחווילה
המלכותית; לפטר את המסביר הלאומי המוכשר ביותר (בשעה שדימויה של ישראל בעולם נמצא
בשפל של שנים רבות); ועוד ועוד. וכל ההוצאות, כולל הקטנוניות ביותר – על חשבוני
ועל חשבונכם, כמובן. אילו שאלנו יועצת פוליטית לדעתה, היא כנראה לא הייתה ממליצה
על אסטרטגיה כזאת כדרך הטובה ביותר לצבור פופולריות. בוודאי לא בישראל, ארץ בה איש
אינו מוכן להיות "פראייר".
אבל כמו שאומר
ג'רי סיינפלד לג'ורג' קוסטנזה בפרק "ההיפך" של הסיטקום המצליח (https://en.wikipedia.org/wiki/The_Opposite): – "אם כל אינסטינקט שיש לך שגוי – אז
ההיפך חייב להיות נכון"; כך פועל נתניהו. הוא עושה את הפעולות שאמורות להיות
הדוחות ביותר, הכי בלתי פופולריות – וקהל היעד שלו (שבניגוד לסקרים ולדעה הרווחת –
עדיין כולל את רובה של החברה הישראלית, ולפחות היהודית) הקהל הזה מתלהב: איזה גבר!
הוא קושר לעצמו את יד ימין, ועדיין מנצח את כולם. זה ראש הממשלה שלי!
על פי ההסבר הזה, השיפוץ של הבריכה לא נועד לשפר את רווחתה של משפחת נתניהו. ספק רב, אם מי מהמשפחה המלכותית בכלל שוחה בבריכה (נזכיר, שבעת שנתניהו היה חייל, הוא כמעט טבע בתעלת סואץ). לא ולא – כמו בעולם החי, השיפוץ הוא בעצם אמצעי תקשורת. בדומה לזנב הטווס, שאין לו כל פונקציה טכנית מועילה – תפקידו היחיד הוא לשדר מסר לסביבה: ראו אותי, אני יכול לעשות לכם נה-נה-ננה-נה, ואתם לא יכולים לעשות לי כלום.
