המאמר הבא של ח"כ לשעבר ניצן הורוביץ פורסם ב"הארץ", 22 בספטמבר 2015
בעקבותיו פיתחנו דיון מעניין, שמובא בהמשך
התפכחות מהניאו-ליברליזם
ניצן הורוביץ
זו היתה ההבטחה הגדולה של תקופתנו: שפע, ובצדו שחרור מדאגות הקיום. ההתפכחות מרה וכואבת. שפע דווקא יש, עצום ורב: מזון, אנרגיה, חומרי גלם, ידע. אבל השפע מתעתע. ככל שהוא גדל, כך הוא נאגר בכיסי מעטים. והטכנולוגיה? במקום שתשחרר את האנושות מחרדות ועבודה קשה, היא רק מהדקת את האזיקים והפיקוח. ההתפכחות מהבטחת האושר של הקפיטליזם היא סיבת העומק להתערערות הביטחון הניכרת בכל היבשות
המזון מופק בשפע שכמוהו לא היה מעולם, אבל מיליוני בני אדם רעבים, ואילו בקצה השני, עודפי תוצרת עצומים מושמדים כדי להעלות מחירים. טכנולוגיה מופלאה מוטמעת בכל ענפי הייצור והשירותים, ואמורה להקל על העבודה, אבל הרוב הגדול עובד שעות ארוכות יותר בעבור גמול יחסי הולך ומצטמק. משאבי אנרגיה עצומים עומדים לרשות האנושות בזמינות חסרת תקדים; חומרי הגלם הם בהישג יד. לכאורה, אין קל, פשוט וזול מבניית בתים, אבל הדיור רק הולך ומתייקר. חלקים גדולים באוכלוסייה הופכים לצמיתי נדל״ן: כבולים רוב חייהם להלוואות חונקות
היסטוריונים אינם מופתעים. תהליכים דומים ביסודם גרמו לקריסת הסדר הדמוקרטי ועליית הפשיזם והנאציזם. מן החורבות העשנות שהותירו קמה מדינת הרווחה המודרנית, ששיפרה בדרמטיות את רמת החיים, ובמקביל יצקה יציבות למערכת הכלכלית באמצעות אמנות בינלאומיות, ובראשן הסכם ברטון־וודס מ–1944
הכלכלה הקיינסיאנית משלה בכיפה עד אמצע שנות ה–70. הישגיה הגדולים כבר נתפשו כמובנים מאליהם: חינוך ובריאות לכל, זכויות עובדים, דמוקרטיה. כאילו כך היה תמיד. מדינת הרווחה שקעה בסטגנציה, והחזירות שארבה מעבר לפינה יצאה למתקפת נגד: ניקסון ביטל את ברטון־וודס וקלע את מערכת המטבע הבינלאומית לחוסר יציבות מובנה, דרום אמריקה דיממה לרודנות ימנית, ועלייתם של תאצ׳ר בבריטניה ורייגן בארה״ב השלימה את התהליך. וכן, גם בישראל, ב–1977, התחולל מהפך
הניאו־ליברליזם נהנה מאז משלטון ללא מצרים: מפורר את השירותים החברתיים, מצמיח טייקונים ובעיקר נתפש כאמת מוחלטת שאין לערער עליה. קריסת בריה״מ הוצגה כהוכחה סופית לצדקתו, כאילו שלתועבה הסובייטית היה איזשהו קשר לסוציאל־דמוקרטיה. גם עכשיו מושמעת הקריאה הדמגוגית ״אתם רוצים צפון קוריאה?״ מול כל ניסיון לרסן את שלטון ההון
לאחר עשורים של הפרטה פרועה, מגלה גם מעמד הביניים שהוא מתפורר. כמו בשנות ה–30, נחשפת אי יכולתו המובנית של הקפיטליזם לנהל את המדינה רק באמצעות התחרות והשוק. כך התרחשה הקריסה הקולוסלית בארה״ב ב–2007, ואנחנו עדיין סובלים מפוסט־טראומה
גלי ההדף היכו בישראל לפני ארבע שנים. המונים יצאו לרחובות עקב יוקר המחיה — המזון, גן הילדים, הדיור. ״משהו פה דפוק מהיסוד. אנחנו עובדים כמו משוגעים, אבל יש לנו פחות ופחות כסף. איך נסתדר אם משהו יקרה לנו?״ שאלו ערב ערב במאהלים. החזירות שמנגד ניצלה את הפלגנות והעיוורון הפוליטי בשורות המחאה, יצאה לקרב מאסף וניצחה. אבל היא מפסידה במלחמה. אין לה פתרונות. תפלצת הנדל״ן, שוד הגז, השוקת השבורה של הפנסיות. ומעל הכל רובץ ענן כבד: הדאגה, החרדה הקיומית
לאן מוליכים את המועקה הנפשית הזאת? אל עוד חלום כוזב ואלים הרבה יותר: קיצוניות דתית, דחפים לאומניים, גזענות ותוקפנות. זה מה שמאחד בין הרפובליקאים בארה״ב, פוטין ברוסיה, משתוללי העולם הערבי ונתניהו בישראל. כולם חסידי ההון הבלתי מרוסן. אל מול אלה הגיעה שעתה של תפישת הרווחה לשוב לקידמת הבמה
שלחתי את המאמר לידידי, עם ההערות הבאות
לדעתי, מופת של תמצות והבעת דעה מנומקת
אה, וגמר חתימה טובה, למי שחטא השנה
להלן התגובות
