Tuesday, August 12, 2008

הרהורים פוליטיים בעקבות המשחקים האולימפיים



ידידי היקר חיים כתב לנו כך

כמה הערות בשולי המשחקים
היפה במשחקים האולימפיים הוא שגם אנשים שאינם בדרך כלל חובבי סופרט מובהקים (אשתי למשל...) מוצאים עניין רב במתרחש בזירות הספורט השונות
יש משהו ברוח הספורט ובדרמות האנושיות שמצליח לגעת בנו, מעבר לכל משחק כדורגל זה או אחר (שזה משהו שבעיקר אנו הגברים כה נהנים לראות..)
איני משתגע על צרפתים (וספורטאים צרפתיים בכלל זה), והארוגנטיות והשחצנות שלהם לפני המשחה הזה טפחה להם על פניהם. אין כמו שמחה לאיד
שמתם לב שיש עוד איזו מדינה, בערך בגודל של סין, שלא שומעים עליה דבר? מה קורה להודים? יש להם לדעתי רק מדליה בודדת עד כה - שלוש נקודות
זה כנראה מה שקורה כאשר הספורט העיקרי שלך הוא מדיטציה. ועד כמה שאני יודע קריקט לא נחשב למשחק אולימפי


ההנאה שלך בצפיה בכל כך הרבה שעות שידור בטלויזיה עולה משמעותית כאשר אתה רואה את הזיעה של המתעמלים ב

HD

אבנר ידידי - אף מלה על ספורט ופוליטיקה? ההפקה האדירה של הסינים באה על חשבון הקרבה אדירה - במשאבים, בכח אדם, בדיכוי זכויות אדם, אפילו בהקרבה של חיי אדם. אבל, אני כה נהנה מחויית הספורט, עד שאני מוכן לדחות את הדיון העקרוני הזה לאחר סיום המשחקים


ורק עוד מלה על פוליטיקה - בזמן המשחקים האולימפיים אצל היוונים, היתה מוכרזת הפסקת נשק מכל הפעולות המלחמתיות. חבל שגאורגיה,ורוסיה (כמו עוד כמה וכמה מדינות בעולם) לא שמעו על המנהג העתיק הזה

אני רואה ספורטאים מדהימים בכל מיני ענפי ספורט, שאינם נופלים (לאמיתו של דבר - אף עולים שבעת מונים) מכל אותם

כדורסלנים וכדורגלנים שמרויחים מיליונים ומשמשים כסלבריטאי-על. הלב כמעט נכמר. מה שבניון (טוב, לקחתי אותו רק בתור דוגמא) מרוויח בזכות רגליו הצנומות, אותם מתעמלים ושחיינים שבמשך שנים קורעים את הישבן לא יזכו לעשות בכל ימי חייהם

פלפס הוא אתלט כמעט בלתי אנושי. קראתי כתבה עליו. במשך שתים עשרה שנים הבחור בעיקר אוכל, ישן ושוחה. לא הרבה מעבר לזה. תחשבו על המאמצים שהבחור השקיע בימי חייו (יותר נכון - בימי ילדותו ובחרותו), ותשוו זאת למה שספורטאי בענפי הכדור עשה בקריירה שלו. פלפס אולי עוד יעשה כסף מפרסומות לאחר שיפרוש, אבל מה עם כל שאר הספורטאים בענפים הפחות זוהרים? ספורט הוא לא רק פוליטיקה, הוא בעיקר ביזנס, וכמעט כמו כל דבר אחר בחיים, ביזנס המבוסס על רייטינג
ושורה בקיצור על ישראל - השחינים בסך הכל עשו תוצאות יפות, צוברי בינתיים מתעלה, וכל השאר עסוקים בטיולים. אף מלה על העסקונה הספורטיבית הישראלית. בעסקנים אנו אלופים

נתראה על המגרש

1 comment:

  1. אכן הנושא של מצב זכויות האדם ותמיכתה במשטרי דיכוי אחרים הוא נושא מורכב. הויכוח אם עדיף להחרים, או להשתתף בתקווה שההיפתחות למערב תחולל שינוי רצוי בסין - עדיין לא הוכרע, יש טיעונים טובים לכל צד, ולדעתי רק העתיד יכריע. בינתיים אפשר לציין מספר דברים
    יש כנראה שינוי, החשיפה לתקשורת החופשית מחלחלת לחלקים רחבים של האוכלוסיה
    מעניין לראות שאפילו מתנגדי משטר מתאחדים להדוף התקפות נגד סין, מסיבות של גאווה לאומית. לדעתי זוהי תופעה מאלפת שצריכה להשליך על הבנתנו את התהליכים אצלנו ואצל הפלסטינים
    אם נפעיל את הטכניקה החביבה עלינו, של השוואה למשטרים גרועים בהרבה (שבה אנחנו יוצאים "הכי מוסריים בעולם" בצדק או שלא בצדק), הרי שבהשוואה למיאנמר ותגובתה לציקלון, סין נראית כמו דמוקרטיה מערבית לכל דבר
    נטענה הטענה שאם הקריטריון לאירוח משחקים היה רקורד נקי של מצב זכויות אדם, הרי ששום מדינה, ועל כל פנים שום מדינה גדולה מספיק כדי לארח אולימפיאדה, איננה נקיה. זאת טענה שלא קל לתמוך בה, אבל לדעתי היא קיבלה חיזוק אתמול, בשעה שהנשיא בוש דרש מרוסיה להפסיק את הפלישה לגיאורגיה. הנשיא האמריקאי דורש ממעצמה עולמית לא לפלוש למדינה אחרת משיקולי תועלת חומרית או כוח פוליטי - חיוך עצוב וסרקסטי
    באופן כללי אני נגד ערבוב של ספורט ופוליטיקה, והייתי נגד החרמת המשחקים במוסקווה ובלוס אנג'לס. כשספורטאי איראני לא מתמודד נגד ישראלי אנחנו לא טוענים שום טענה לגופה של ההחרמה, כלומר לא מנסים לטעון שאנחנו לא ראויים להחרמה, אלא רק מתלוננים - מערבבים ספורט ופוליטיקה. אבל כשאנחנו בצד השני אז אנחנו כמובן דורשים להחרים
    ברור שיש היבטים פוליטיים בספורט, וזה דווקא אחד הדברים היפים בספורט - שהוא מהווה ביטוי גם לזהות לאומית, אתנית, להשקפת עולם, ולכן אני תמיד מעודד את סכנין נגד בית"ר, ותמיד אהיה בעד אנגולה כשהיא משחקת נגד ארה"ב, למרות שאנגולה בעקיפין העשירה את בית"ר... זה גם נחמד לראות את איראן מנצחת את ארה"ב בכדורגל, מפני שלדעתי העם האיראני אינו אשם שיש לו נשיא שנראה כמו אלי ישי

    באשר לאתלטים מול הכדורגלנים - אין מסכים ממני. רק אתמול קראתי ראיון עם אריק זאבי, אחד הספורטאים הישראלים הגדולים בכל הזמנים (לדעתי גדול יותר מגל פרידמן כפול המדליות), ולבי נכמר שוב כשסיפר שבשבוע שבו לקח את אליפות אירופה (אחת משלוש), מדורי הספורט עסקו בעיקר בצבע שערו של יוסי בניון – כדורגלן גדול בלי קשר, ואין לי שום טענה כלפיו אלא רק כלפי התקשורת הישראלית

    בכלל, בעקבות פרשת חילופי השבויים, זאת פעם ראשונה שתשמע ממני את הביטוי "התקשורת אשמה". באמת, כמה שקשה לי לבטא זאת, התקשורת באמת התדרדרה לתהומות שכבר מחייבים שינוי התייחסות. אבל זה דיון נפרד

    יאללה שחר
    !!

    ReplyDelete