מעט היגיון קר, לשם שינוי

בשבוע שבו אולי תוכרענה עיסקאות החטופים, וחשוב מזה - הקריירה של אולמרט, אי אפשר בלי פוליטיקה
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/995330.html

הסיבה שאני חושב שהמאמר יוצא דופן, היא שהוא מתבלט בנוקבות ובשכלתנות שבו. בלי שמץ של רגש, רק הגיון קר ואכזרי, הוא מאתגר את הטיעונים הרגילים שכולנו משתמשים בהם, שרובם בעיקר רגשיים. טיעונים כמו

מה"שמאל": המרכאות בגלל שהשמאל האמיתי לא אומר את זה
לא מעניין אותי כמה מחבלים צריך לשחרר תמורת חיילים חטופים, הצבא לקח את הילד והצבא צריך להחזיר
שלא יגידו לנו שרגב וגולדווסר מתים, כל עוד אין גופות ייתכן שהם בחיים

מהימין
תפסיקו לדאוג לחיילים יותר מאשר לאזרחים, שהחיילים יהיו גברים כמו פעם ושיפסיקו לבכות
במלחמת המפרץ לבשתי מסכה והרגשתי כמו באושוויץ, אני לא מוכן להיות יהודון שרועד מפחד, תיכנסו בהם פעם אחת ולתמיד
כשהייתי בשדרות שמעתי שריקה של קסאם, ואז הבנתי שככה אי אפשר להמשיך, חייבים להראות להם (מזכיר קצת את הסיפור של הילרי בסרייבו)

לעומת זאת המאמר שלעיל משתמש בניתוח קר, ומסקנותיו, ועם תוספות שלי, ברשותכם

הצבא שולח לפעולות שנויות במחלוקת בעיקר חיילים סדירים, כי הם פחות שואלים שאלות ופחות מודעים לאלטרנטיבות
הסיבה שתושבי שדרות לא עוזבים היא כי אינם יכולים כלכלית, אלה שיכלו כבר עזבו
הירי על אשקלון גרם להתעוררות לא בגלל שהיא עיר יותר מרכזית, אלא בגלל שיש שם אנשים יותר מבוססים; ההתעוררות יכולה להיות בשני כיוונים מנוגדים - ירידה חדה במוכנות להלחם, או לחילופין לחץ חזק יותר לפעולה צבאית גדולה; שתי האופציות אינן רצויות לשלטון כי שתיהן יובילו יותר מדי אנשים להכרה שאופצית הכיבוש נכשלה, דבר שיערער את יציבות הממשלה
הרגישות לחיי חיילים גבוהה יותר לא בגלל שהחיילים יותר מפונקים (הם לא, בצבא שולט חוק שימור החרא), אלא בגלל שהורים רבים איבדו את האמונה בצדקת הדרך ואת הדעה שהמוות משרת מטרה ראויה

על החתום
הורה שאיבד את האמונה בצדקת הדרך


נ.ב. אני לא טוען שכולם משתמשים ברגש ורק אני ומחבר המאמר לא, אלא שכולנו צריכים להשתדל להשאיר את הרגש בבית כשיוצאים לכיכר הוויכוחים הזאת