בויכוח המתנהל בימים אלה בין ימין ושמאל, סרבנים ו"פטריוטים", נשמעים מעט מאד טיעונים והרבה מאד דמגוגיה. הבה ננסה לנתח מעט את המאפיינים של הטענות בעד ונגד
הימין טוען, שישראל מנהלת מלחמה צודקת נגד אויב המנסה להשמידה. לעומתו טוען השמאל, שאין מדובר במלחמת מגן כלל, אלא בכיבוש בלתי צודק של שטח אדמה עליו חי עם בעל זכות לעצמאות. עד כאן טוב ויפה, וניתן היה לצפות לדיון מאלף ומעניין עם טיעונים רציונאליים לעילא, לכאן ולכאן
אלא מה? – אוה! השמאל מנסה להצדיק את עמדתו באמצעות טיעונים רבים ושונים, המתבססים על תועלתיות (הכיבוש פוגע קודם כל בנו!), עובדות היסטוריות (בדרך כלל עמים מתקוממים ניצחו, גם כשהיו חלשים; הטרור אינו אופייני לערבים – היו גם טרוריסטים יהודיים למכביר), וגם מעט (מעט מדי, לצערי הרב) ארגומנטים ערכיים ומוסריים (הכיבוש אינו צודק; בנוסף, הוא גורם סבל לחפים מפשע). מצד ימין, לעומת זאת, שלא במפתיע, נשמעים מעט מאד טיעונים ענייניים
מהו טיעון ענייני? – זהו טיעון הפונה אל שכלו של השומע, והוא עוסק בנתונים הרלוונטיים לדיון. הוא מביא בפניו עובדות, שוטח בפניו משנה סדורה של ערכים ואידיאולוגיה, ומנסה לשכנע שבדרך זו או אחרת ניתן להגיע למימוש ערכים אלה, ושדרכים אחרות פסולות הן מטעמים אלה ואלה. עד כמה שהדבר מפתיע, יש ויש טיעונים ענייניים בזכות העמדה הימנית. האם דוברי הימין משתמשים בהם? לא כל כך: מלאכת ההתדיינות העניינית נראית להם קשה מדי. ישנה שיטה קלה בהרבה, והיא אפילו יותר יעילה בהשפעה המשכנעת שיש לה על השומע. בשיטה הזו (נקרא לה לצורך הדיון, למשל, "שיטת נתניהו", סתם שם שחשבתי עליו פתאום, וכל קשר לאנשים אמיתיים הוא מקרי), אין צורך לדייק בעובדות, או להניח שיש לשומע שכל כלשהו. לעומת זאת, השיטה ממליצה מאד לעבוד חזק על הרגש דווקא. והמהדרין מתמקדים בעיקר ברגש הפחד, כי אותו קל לעורר וללבות. לא מזיק גם להשתמש בסטיריאוטיפים ישנים וחביבים מהסוג "השמאל שונא את הדת", "השמאל נהנתן ותבוסתן", וכדומה
ועכשיו ברצינות: הנגע הזה איננו נחלתם של דמגוגים מקצועיים ומסיתים סדרתיים בלבד. ניקח לדוגמה עיתונאי רציני כמו ישראל הראל, עורך בטאון המתנחלים "נקודה", הכותב גם ב"הארץ". הנה, למשל, מאמרו המאלף "ולמרות הכל", "הארץ" 21.2.02. בבואו לשכנע אותנו בטעותו של השמאל, הוא איננו נדרש כלל לטיעונים הפוליטיים או המוסריים. את כל מרצו הוא ממקד בנקודה אחת: השמאל חושב שצריך להחזיר את השטחים – רק מפני שכשל כוחו, ונמאס לו מהמאבק על ארץ ישראל. פשוט כך, אין לו חשק, הוא מיואש – זו הסיבה שהוא רוצה להחזיר את השטחים
הבה ונעמיד דברים על דיוקם, מר הראל, וכל שאר הדמגוגים: השמאל לא טען מעולם, שישראל לא תחזיק מעמד מול האיום הפלשתיני (אם כבר, אז להיפך: דווקא מכיוון שאנחנו חזקים מהם מאות מונים, אנחנו יכולים לקחת את הסיכון הכרוך בפשרה). בניגוד לאמונה העממית, השמאל גם אינו מורכב מחבורה של משתמטים ובוגדים, המעוניינים ביודעין במפלתה של מדינתם. ייתכן שהם טועים, והחזרת השטחים אכן תביא לפגיעה בבטחון המדינה; אולם שום אדם בר דעת והגון מבחינה אינטלקטואלית אינו יכול לטעון, שזה מה שהם חותרים אליו מלכתחילה.אם כן, מדוע דוברי הימין מתעקשים לחזור שוב ושוב על המנטרות האלה? לטובתו של מר הראל, אני רוצה לקוות, שהוא אינו עושה זאת מפני שנגמרו לו הטיעונים הרציונליים, חלילה, ושעל כן הוא יורה את התחמושת האחרונה שנשארה לו. סביר יותר להניח, שהוא מעדיף את הדמגוגיה ואת המניפולציה הרגשית, מפני שהוא סבור שזה מה שעובד טוב יותר על קהל היעד שלו, שאיננו מורגל (כך סבור מר הראל, כנראה) בחשיבה לוגית מעמיקה. בכל מקרה, מישהו (בין אם זה הראל או קהל שומעיו) לא יוצא טוב מהניתוח הזה
הימין טוען, שישראל מנהלת מלחמה צודקת נגד אויב המנסה להשמידה. לעומתו טוען השמאל, שאין מדובר במלחמת מגן כלל, אלא בכיבוש בלתי צודק של שטח אדמה עליו חי עם בעל זכות לעצמאות. עד כאן טוב ויפה, וניתן היה לצפות לדיון מאלף ומעניין עם טיעונים רציונאליים לעילא, לכאן ולכאן
אלא מה? – אוה! השמאל מנסה להצדיק את עמדתו באמצעות טיעונים רבים ושונים, המתבססים על תועלתיות (הכיבוש פוגע קודם כל בנו!), עובדות היסטוריות (בדרך כלל עמים מתקוממים ניצחו, גם כשהיו חלשים; הטרור אינו אופייני לערבים – היו גם טרוריסטים יהודיים למכביר), וגם מעט (מעט מדי, לצערי הרב) ארגומנטים ערכיים ומוסריים (הכיבוש אינו צודק; בנוסף, הוא גורם סבל לחפים מפשע). מצד ימין, לעומת זאת, שלא במפתיע, נשמעים מעט מאד טיעונים ענייניים
מהו טיעון ענייני? – זהו טיעון הפונה אל שכלו של השומע, והוא עוסק בנתונים הרלוונטיים לדיון. הוא מביא בפניו עובדות, שוטח בפניו משנה סדורה של ערכים ואידיאולוגיה, ומנסה לשכנע שבדרך זו או אחרת ניתן להגיע למימוש ערכים אלה, ושדרכים אחרות פסולות הן מטעמים אלה ואלה. עד כמה שהדבר מפתיע, יש ויש טיעונים ענייניים בזכות העמדה הימנית. האם דוברי הימין משתמשים בהם? לא כל כך: מלאכת ההתדיינות העניינית נראית להם קשה מדי. ישנה שיטה קלה בהרבה, והיא אפילו יותר יעילה בהשפעה המשכנעת שיש לה על השומע. בשיטה הזו (נקרא לה לצורך הדיון, למשל, "שיטת נתניהו", סתם שם שחשבתי עליו פתאום, וכל קשר לאנשים אמיתיים הוא מקרי), אין צורך לדייק בעובדות, או להניח שיש לשומע שכל כלשהו. לעומת זאת, השיטה ממליצה מאד לעבוד חזק על הרגש דווקא. והמהדרין מתמקדים בעיקר ברגש הפחד, כי אותו קל לעורר וללבות. לא מזיק גם להשתמש בסטיריאוטיפים ישנים וחביבים מהסוג "השמאל שונא את הדת", "השמאל נהנתן ותבוסתן", וכדומה
ועכשיו ברצינות: הנגע הזה איננו נחלתם של דמגוגים מקצועיים ומסיתים סדרתיים בלבד. ניקח לדוגמה עיתונאי רציני כמו ישראל הראל, עורך בטאון המתנחלים "נקודה", הכותב גם ב"הארץ". הנה, למשל, מאמרו המאלף "ולמרות הכל", "הארץ" 21.2.02. בבואו לשכנע אותנו בטעותו של השמאל, הוא איננו נדרש כלל לטיעונים הפוליטיים או המוסריים. את כל מרצו הוא ממקד בנקודה אחת: השמאל חושב שצריך להחזיר את השטחים – רק מפני שכשל כוחו, ונמאס לו מהמאבק על ארץ ישראל. פשוט כך, אין לו חשק, הוא מיואש – זו הסיבה שהוא רוצה להחזיר את השטחים
הבה ונעמיד דברים על דיוקם, מר הראל, וכל שאר הדמגוגים: השמאל לא טען מעולם, שישראל לא תחזיק מעמד מול האיום הפלשתיני (אם כבר, אז להיפך: דווקא מכיוון שאנחנו חזקים מהם מאות מונים, אנחנו יכולים לקחת את הסיכון הכרוך בפשרה). בניגוד לאמונה העממית, השמאל גם אינו מורכב מחבורה של משתמטים ובוגדים, המעוניינים ביודעין במפלתה של מדינתם. ייתכן שהם טועים, והחזרת השטחים אכן תביא לפגיעה בבטחון המדינה; אולם שום אדם בר דעת והגון מבחינה אינטלקטואלית אינו יכול לטעון, שזה מה שהם חותרים אליו מלכתחילה.אם כן, מדוע דוברי הימין מתעקשים לחזור שוב ושוב על המנטרות האלה? לטובתו של מר הראל, אני רוצה לקוות, שהוא אינו עושה זאת מפני שנגמרו לו הטיעונים הרציונליים, חלילה, ושעל כן הוא יורה את התחמושת האחרונה שנשארה לו. סביר יותר להניח, שהוא מעדיף את הדמגוגיה ואת המניפולציה הרגשית, מפני שהוא סבור שזה מה שעובד טוב יותר על קהל היעד שלו, שאיננו מורגל (כך סבור מר הראל, כנראה) בחשיבה לוגית מעמיקה. בכל מקרה, מישהו (בין אם זה הראל או קהל שומעיו) לא יוצא טוב מהניתוח הזה
