כתבנו הרחיק
לקיבוץ דגניה ב' כדי לטהר את נפשו, באמצעות קורס ויפאסנה בן עשרה ימים. בכל הזמן
הזה הוא אמר רק שני משפטים, וצבר חמישים שעות נטו של מדיטציה בחוסר תנועה מוחלט.
החדשות הטובות: אפשר להיפטר מכל סבל (כמעט). הרעות: זה כרוך בעוד יותר סבל, אז
בשביל מה.
כבר ביום
השני רציתי לעזוב. אבל זה דבר רגיל בנסיבות האלה – זה קרה כמעט לכל מי שאי-פעם לקח
את הקורס הזה, כולל למורה הנערץ ס.נ. גואנקה, שבשיעוריו אנחנו צופים בוידיאו
(ושנפטר בשיבה טובה לפני שש שנים).
כל סשן
נפתח במזמורים שמזמר גואנקה בשפת פאלי, השפה של אזור צפון הודו בתקופת הבודהה.
"מזמורים" זה קצת יומרני. קול הבאריטון של גואנקה נשמע יותר כמו געייה
של פרה עצובה, כשכל שורה מסתיימת בחריקה איטית, שמזכירה לי את שריקת מעצורי האוויר
של מובילי הטנקים ברמת הגולן, נעצרים לאיטם בחריקת אבני חצץ. האנגלית של גואנקה
משובחת, אבל המבטא שלו מזכיר את שייקה אופיר זצ"ל, במערכון הקלאסי על המורה הערבי
לאנגלית: "יו האב
טו פייל דה סנסיישן אז איט איזזזזז! אז איט איז, נוט אז יו ווד לייק איט טו
בי..." ואז הוא פוצח בעוד מזמור: דהההה.... מאו-מהההה.... ואני שואל אותו
בליבי: וואלק, אתה איך
קיבלו אותך לגלי צה"ל עם ה-מאו-מאו-מאו הזה.
סוף
סוף, סוף המזמור מגיע, ומסתיימת שעת המדיטציה. געיית הפרה שבשורה הלפני-אחרונה:
"בהה בונדי, טודוווווווו" היא כדינדון פעמון החירות באוזני.
ביום
השלישי אני שוקל להירשם לשעת השיחה היומית עם המורה האמריקאי שמלמד את הקורס שלנו
בפועל. אבל אני מוותר כדי לתת עוד יום אחד הזדמנות לשיטה המוזרה הזאת, שמחייבת רמת
מוסר מחמירה, התנזרות מבשר, מסמים, מכל ריטואל דתי, מסקס על כל צורותיו, ומקשר
כלשהו לעולם החיצון. בעצם גם לעולם הפנימון – כי הקורס מתנהל בשתיקה מוחלטת, בכל
מצב ומקום, פרט לשיחות קצרות, בלחישה, עם המורה ועוזריו.
מילא
שאין טלפונים (אני דווקא בעד), ושאין שום קשר עם שום אדם בעולם פרט למורים, ושהאוכל
טבעוני – דווקא מצוין, אני צמחוני ודווקא שוקל ללכת צעד נוסף. מילא שמתעוררים כל
בוקר בארבע – יש מספיק זמן להשלים שעות. אבל זה שאין לי ספר – זה כבר ממש משגע
אותי, עד כדי אפשרות להתקף טירוף, שבמהלכו מישהו ייפצע.
ביום
הרביעי מגיע משבר אמיתי: שעתיים רצופות בישיבה, שבהן גואנקה הוירטואלי עובר אתנו על
כל חלק בגוף האדם, וחוזר שוב ושוב על אותן הוראות שנראות לי מטומטמות לגמרי:
"המשיכו להניע את תשומת לבכם, מטה מטה במורד העורף אל הגב העליון, ושימו לב
לכל תחושה. זה יכול להיות עקצוץ, זה יכול להיות דגדוג, זה יכול להיות יובש, זה
יכול להיות רטיבות, זה יכול להיות..." טוב די!! הדקלום המעצבן הזה חוזר על
עצמו במצח, בעיניים, בגבות, באף, בלחיים, בסנטר, ובכל איבר אחר. רק על איברי המין
הוא מדלג משום מה. ולמי שזה נשמע לו כמו מאנטרה – אז זהו, שהמורה מדגיש שבשיטה
הזאת אין שום דבר מיסטי או מסתורי, הכל מדעי והגיוני לגמרי, והחזרות לא נועדו כדי ליצור
איזה מצב מנטלי על-טבעי. אז מה כן לעזאזל?
השעמום והכעס הנוראיים
גורמים לי להחליט שזהו זה, אני מבקש ראיון עם המורה. אבל בהרצאת הוידיאו בערב,
גואנקה נותן עוד תובנה מעניינת, ואני מוותר על השיחה. כי מסתבר שיש הגיון גם
בחזרות על ההוראות שוב ושוב, עד שזה נכנס לדם ולקרביים של התלמיד.
אבל
ביום החמישי כלו כל הקיצין. אני ממש לא מאמין שאצליח להעביר עוד שישה ימים,
בשיעמום תהומי, בלי דקה אחת של גירוי אינטלקטואלי. כבר קראתי את כל השלטים במתחם,
את כל הכתובות בסגנון "סיום מסלול אוגוסט 13" על חולצות התלמידים, אני
כבר זוכר כמה עצים יש בחורשת האקליפטוס הסמוכה, וכמה ענפים בכל עץ. יום חמישי הבא
לעולם לא יגיע, או שבמקרה הטוב זה יהיה בעוד שנתיים. חשבתי שאני אדם סבלני, הלכתי
כבר מחצית משביל ישראל, לבד, בלי אף תלונה; אבל עד כאן. אני מחליט סופית להירשם
לשיחה היומית עם המורה, ולהתחנן על נפשי.
בהגיע
תורי אני מספר לו, שבמילואים הייתי 19 יום בכלא צבאי, וזה היה הרבה פחות מייאש
מאשר פה. שם לפחות היו לי ספרים, וחבר'ה, וצחוקים, כמו בכל שירות מילואים. אני
מצפה (ומקווה מאד) שהוא יזדעזע כולו, ויגיד: אוי,
באמת?! עד כדי
כך אתה מיואש ומדוכא? מסכן שלי! טוב, אין מה לעשות. קח את חפציך ולך הביתה, ותרגיש
טוב. במקום זה, הוא אומר לי את ההיפך: "תראה, שיעמום הוא רגש בלתי נעים, כמו
כל תחושה כואבת. אנחנו נעבוד על זה. עכשיו חזור לאולם בבקשה." ובעצם, מה
שפניו הנעימות אומרות הוא זה: "אתה משועמם ומדוכא? הזמן לא עובר?
המזמורים משגעים אותך ואתה רוצה לכסח לנו את הפנים? – הגעת למקום הנכון! בשביל זה
יש ויפאסנה, חביבי!"
שוב
באולם, גואנקה מצווה עלינו להתרכז בתחושות בכל פיסת גוף בנפרד, ולאט לאט לחדד את
הרגישות, עד שנצליח להרגיש בתחושה הקלה והעדינה ביותר. אני נזכר בג'ורג' קוסטנזה:
"אני כל כך רגיש, שאני יכול חוש באי-הנוחות הקלה ביותר אצל הזולת!" ג'רי
(בשאט-נפש):"אתה מרגיש משהו עכשיו?" גואנקה דורש, שבכל מקום שבו אין לנו
תחושות – יש להמתין דקה בסבלנות ובאובייקטיביות, בלי לקוות ובלי להתאכזב, עד שיופיע
עקצוץ כלשהו, או עד שתחלוף דקה. רוב התלמידים מתייחסים להמלצת הדקה באופן גמיש,
וממהרים לעבור הלאה; אבל אני מחליט להפעיל טקטיקה חדשה, שלמדתי מהג'ודו (בחיים לא
למדתי ג'ודו, קראתי על זה): להשתמש בכוחו של היריב – כנגדו! אמרת דקה? – בסדר, אני
אשתמש בנשקך, אני אחכה דקה שלמה בכל פעם, ובנשקך-אתה אביס אותך, ואצליח להעביר את
השעמום שלך, דקה שלמה בכל פעם.
וכך,
באורח פלא, אני מצליח להעביר שעה שלמה בלי תזוזה. מסתבר שהסריקה של הגוף בחיפוש
אחר תחושות כלשהן, עושה את העסק קצת מעניין. טוב, מעניין זה קצת היסחפות, בואו
נגיד שפחות משעמם. השעה עוברת, וזה כבר לא לגמרי עינוי. בשיחה שלמחרת היום, המורה
מקבל את פני עם מבט שואל. אני ממלמל: "אני מרגיש יותר טוב". הוא מחייך
(למורה מותר), ואומר באמפתיה, שאני כמעט מביא אותו לדמעות. "זה תמיד כיף
כשתלמיד מדווח על התקדמות." כדי לשפר את האווירה, אני מוסיף: "ועוד
תוך יום אחד!" בתמימותי אני מצפה, שכמו כל איש מכירות אמריקאי, הוא יקפוץ על
ההזדמנות ויאמר "אתה רואה! איך השיטה שלנו, אה?" במקום זה הוא מגיב
באופן הכי יפה שאפשר. הוא רק שולח לי מבט שאומר: "שום
שיטה לא יכולה להביא שיפור תוך יום אחד. אני לא רוצה למכור לך אשליות, כי עוד יהיו
לך משברים, חביבי."
למחרת
גואנקה מטיל עוד פצצה: "עכשיו שאתם מסוגלים לעשות 'אדהיתאנה',
שזה אומר לשבת בהחלטה נחושה שעה ללא תזוזה – אנחנו נעשה את זה בכל מדיטציה קבוצתית,
כלומר שלוש פעמים ביום!" דבריו הם כמדקרות חרב בליבי, אני ממש מתחלחל ומרגיש
שלושה חתכים בבטן, אחד כנגד כל שעה: חל-ח-לה! חישוב מהיר מעלה שיש לי עוד 18 כאלה
עד סוף הקורס. ייאוש!... אבל עצם העובדה שהצלחתי לשבת פעם אחת לפחות מבלי לרצות
לבצע סאפוקו בעצמי – מרמזת שאולי, אולי היום העשירי יגיע בסופו של דבר גם לדגניה.
בשלב
השאלות למורה יש גם רגעים קומיים. גואנקה מלמד להתייחס רק לתחושות שקורות עכשיו,
ורק לתחושה אמיתית, לא מדומיינת. אז מישהי אומרת, שמרוב תשוקה לחוש משהו, היא
התחילה לזייף תחושות. טוב, אז מה חדש, אתן תמיד עושות את זה, לא?
המקום
מזכיר מחלקה פסיכיאטרית בבית חולים ברמה גבוהה. בנוף פסטורלי של ירק ודשאים
מסתובבת חבורה של זומבים, שלא יוצרים קשר עין זה עם זה. בעצם, זה יותר דומה למחנה
שבויים יפני: כולם עצובים, סופרים את הדקות, העינוי בלתי נסבל (או רק בשבילי – איך
אפשר לדעת? איש לא אומר מילה) – אבל המקום מתוקתק ויפה כמו גן יפני. פריחה של עצי
פלומריה מציפה את הביתנים בריח עז ומשכר, כיאה לבית סוהר בודהיסטי. כל פרט מושקע
ומחושב. למעשה, רק חיל האוויר והארגון של אסי אבוטבול מאורגנים ברמה
כזאת: בדלתות יש בוכנות שנועדו לסגור אותן בחרישיות; השלטים המתאימים מופיעים
ונעלמים בדיוק בזמן לכל שלב בקורס; אפילו שאריות המזון מופרדות לקומפוסט ולאשפה
רגילה.
הדרישה
להיעדר כל תקשורת בין התלמידים כוללת גם איסור על כל מחווה גופנית. לא רק שאסור
לחייך או לטפוח על השכם – התלמידים מקבלים על עצמם אוטומטית גם הימנעות מהתקלות
אקראית, כי אפילו "סליחה" אסור להגיד. על כן נוצר ה"ספייס", בקוטר
של מטר – תופעה נפוצה ורצויה בארצות דוברות שפה תרבותית, אבל לא מוכרת במזרח
התיכון.
למרות
ההשכמה המוקדמת לקולו של הגונג (המוקלט), לא מרגישים עייפות. גם בגלל שמשלימים
שעות, וגם – קראתי איפשהו שהשינה לא נועדה לגוף, אלא לשיקום המוח מפעילות מחשבתית
מאומצת. וכאן, החישובים היחידים שעושים מתמצים ב"מתי כבר יגמר הסיוט
הזה?", ולכן אין צורך לישון הרבה. אגב, זה גם מסביר מדוע חיילים קרביים
מסתפקים בשתיים-שלוש שעות.
אם
הייאוש שלי נשמע לכם מוגזם, אז הנה לכם דימוי הוגן של חווית המדיטציה: תחשבו שאתם
צריכים לצפות במשך שעה בברז מטפטף, ואסור לכם לזוז. גם לא להתגרד. או יותר טוב:
תארו לכם משחק כדורגל, שמתנהל כך: הצופים חייבים לשבת בלי לזוז, על שתיה ופיצוחים
אין מה לדבר. השופט מכה בגונג, והשחקן הראשון בועט בכדור, שמתגלגל לו באיטיות.
כולם מחכים בסבלנות וללא נוע עד שהכדור נעצר לגמרי. כעת, השחקן הקרוב ביותר למקום
עצירת הכדור ניגש אליו בצעדי ויפאסנה – לאט, מבלי להניף את רגליו כדי שצעדיו לא
יישמעו. הוא בועט בו בעדינות, ושוב כולם מחכים שהוא ייעצר, וחוזר חלילה, במשך שעה,
בלי הפסקה. כמה זמן יעבור לדעתכם, עד שראשון הצופים יישבר ויצרח "יאללה
תתנענעו יא מלוכלכים"?
בזמן
השיעורים, המדיטציה וגם במנוחות הארוכות, יש המון זמן לחשוב. כל מחשבה שבעולם,
כולל הכי מטורפות. רוצים דוגמה? מה
דעתכם על הפנטזיה הבאה: בדממת-הקבר של האולם, באמצע המדיטציה, אני קם, ניגש בשקט לשורות
הכריות של הנשים, תופס לאחת מהן את הקוקו, מושך אותו וצועק אל תוך הדממה הנצחית: "יאללה
תעופי מפה יא שרמוטה!". כמובן, לא עשיתי זאת בפועל, ולעולם לא אעשה, לא בקורס
כזה ולא באצטדיון "טדי" ולא בשום מקום. סתם פנטזיה.
ואכן, לפעמים
אני חושב: אולי פשוט נגמור עם זה ודי? למחשבה האסורה הזאת מתלווה
מחשבה פרקטית אחרת: אז מהי הדרך הפחות מלוכלכת, והפחות
כואבת ביותר, להתאבד? או שאני מוצא את עצמי מתפלל בדבקות, שנתניהו יפתח במלחמה,
והסורים יפציצו את קיבוץ דגניה. כמובן, שאיש לא ייפגע, אבל רק שיפנו את כולנו משם
ולא נצטרך יותר למדוט. ביום שישי אני מבחין בשני מסוקי אפאצ'י טסים לכוון רמת
הגולן. מכיוון שאין לנו מושג אם יש ממשלה או אם פרצה מלחמה, אני מדמיין שאלוהים
התורן לאותו יום (זה כנראה לא ה' היהודי כי אני לא מאמין בו; אולי אלוהי
האתאיסטים) שעה לתפילתי.
אם כבר
הזכרנו את ראש הממשלה, אז מצאתי כבר מה אני מאחל לו, אם יימצא אשם: שיעשה
ויפאסנה בכלא, מגיע לו אחרי הנזק שגרם למדינה.
לאורך
מדרגות האבן שיורדות אל חורשת האקליפטוסים הקטנה, אני מבחין בחבל זרוק. אני חושב
לעצמי, "צריך להודיע להם שיעיפו את כלי הנשק הזה מפה. מישהו שהוא אפילו יותר
מעורער ממני, עלול חלילה לעשות מעשה."
ביום השישי אני מחליט להתגלח. פתאום עולה במעט שנשאר
ממוחי, מחשבה משעשעת: אולי במקום אפטר שייב, אזליף מעט עראק על הפנים (כאילו שיש
כאן איזשהו זכר לאלכוהול); כי אם עד עכשיו לא היו לי ממש תחושות כמו דגדוגים או
עקצוצים – זה כבר יהיה שינוי! You will see Visions!, כמו שאמר קוסטנזה.
תמיד
קורה שבשיא השקט, כשכל לחישה של המורה לאחד מעוזריו נשמעת עד קצה האולם – הבטן שלי
מתחילה לגרגר. אמנם לא הייתי היחיד שגרגר, אבל בכל זאת, גרגורי נשמעו הכי חזקים.
קצת התביישתי, בעיקר מטור הנשים שלימיני. פינטזתי, שעד לאותו רגע עשיתי עליהן רושם
של גבר נועז ומסוקס. לפחות התפללתי, שהגרגורים יתחילו רק כשגואנקה יגעה את
מזמוריו, כי בינינו, הגעיות שלו נשמעו מאד דומות לשפת הבטן שלי, כך שהייתה תקווה
שהוא ימסך את כלימתי.
אולם
המדיטציה, שבתחילת הקורס לבש צורה אחידה כמו מסדר סיום טירונות בסין, עם שורות של
כריות אחידות – הופך בהדרגה ליותר אישי. כל אחד בונה לו עמדה מכריות בגדלים שונים,
משמיכות קטנות, שלים, צעיפים, עד שכל מקום כזה נראה כמו עמדה של לוחם במגלן,
שתוכננה לשהייה של שלושה ימים בשטח אויב מבלי לצאת ממנה.
כל יום בחמש וחצי, מיד אחרי הפסקת התה (שהוא בערך דבר
המזון האחרון שנכניס לפה עד מחר בבוקר), מספר תלמידים ניגשים חרישית לחורשה, כדי
לצפות בשמש ששוקעת מעבר לרמת יבנאל. כדי להפיג מעט את השעמום, אני סופר כמה שניות
לוקח לשמש לשקוע, ומחשב בראש (כאמור, אין מכשירי כתיבה) שהגודל הזוויתי של השמש
הוא בערך 0.6 של מעלה. תזכירו לי לבדוק בבית אם צדקתי.
באחת מהפסקות המנוחה מתרחש ארוע של ממש: טרקטור מהקיבוץ
גורר עגלת זבל. לידו עוברת מכונית, ואני נעצר להביט בפלא הטכנולוגי. דבר כזה לא
ראיתי כבר שבוע (שכאן נמשך כחודשיים). אין כאן שום דבר שהומצא אחרי 1850, פרט
למזגן, מיחם התה ופריכיות אורז.
במשך
תשעה ימים אני נתקל שוב ושוב באותם פרצופים, שעליהם אין לי כל מושג. שלושת שותפי
לחדר מוכרים לי רק במראם, באוסף בגדיהם ובהרגלי ההיגיינה שלהם. רק ביום העשירי
הותר לנו לברר מה שמו של כל אחד. אז כדי להפיג את השעמום והתסכול הנוראיים, בזמן
הקורס אני ממציא לכל אחד שם שתואם את מראהו, בעיני. רק ביום העשירי יתברר אם
פגעתי. מסתבר שממש לא: כולם התגלו כטיפוסים הפוכים לחלוטין לשם שהמצאתי להם. איש
גבוה ומקריח שכיניתי "קמבריון", כי הוא נראה לי פרופסור לגאולוגיה
באוניברסיטה העברית – התגלה כתייר משוויץ, שזה לו הקורס החמישי. את הקודמים עבר
במולדתו, בגרמניה, בהודו וברוסיה. כשנפגשנו בסוף הקורס, הוא סיפר לי שלוח הזמנים
זהה בכולם, אבל האוכל בדגניה הוא ברמה של חמישה כוכבים לעומת האחרים. לאיש מבוגר
אחר, ממושקף וכבד-תנועה הענקתי את השם "ד'ר סטריינג'לב". אבל בעקבות השיחות
עם המורה, כשהתברר ששמו האמיתי עוזי, ושאינו יודע כמעט מילה אחת באנגלית – שמו
הוחלף מיד ל"עוזי כץ", על שם שר החוץ והמודיעין. בסוף התברר שהוא קצין
לשעבר בשייטת (מה שמסביר את השליטה באנגלית).
התור למורה דומה לתור בקופת חולים: אי אפשר לדעת מי
בפנים, אבל גם אי אפשר לשאול איזה מספר נכנס. יש רשימה של שמות על הדלת, ואני מנסה
לנחש מי הבא בתור. אבל אהה, אין שום קשר בין השמות הרשומים לבין הפרצופים השותקים
שלידי. יש אמנם קשר הדוק בין כל פרצוף לבין השם שהמצאתי לו, אך זה לא השם שרשום על
הלוח. גם ג'רי סיינפלד חווה את זה: "מעניין איזו מחלה יש לזה שיושב
מולי..." וכולם צוחקים. חכמה גדולה, הוא אמר את זה בעודו מעלעל במגזין של חדר
המתנה, ולי אין אפילו ספר טלפונים לקרוא.
ביום
השישי, אחרי שלכל ארבעים הגברים יש שמות מתאימים, אני מזכיר לעצמי שלא נתתי שמות לתלמידות.
זה קצת יותר קשה, כי אנחנו נפגשים איתן רק באולם המדיטציה, ורק את מקצתן אני רואה
מקרוב – אלה שיושבות בטור הקרוב אלינו. אל תדאג, עצמי עונה לי במרירות: יש לך
להיות כאן עוד כל כך הרבה זמן, שתספיק לתת שמות לכל חברי דגניה א', וב', וגם בית-זרע.
לא רק
שאסור לדבר, אסור גם להפליץ. גם כי זה לא נעים, וגם כי אסור להגיד סליחה. אבל במו
אוזני שמעתי תלמיד שכיניתי "סוקרטס" מסתלק לחורשה ומשחרר שם
"אברהם-בר-דרומה" שהלך ונבנה במעיו כל היום, כתוצאה הכרחית של הקטניות
הטבעוניות. את האברום הזה, שמעו גם התינוקות בבית הילדים של קיבוץ בית-זרע, מעברו
השני של הירדן.
בחור
גדל-גוף שאני מכנה "בוב הבנאי" עסוק רוב הזמן בבנייה של מגדלי כריות
משני צדדיו, כדי שיוכל לסבול את כאבי הישיבה המזרחית. המגדלים נופלים כל הזמן,
והוא מקדיש את רוב זמן המדיטציה לשיקום ההריסות, בקולות של חריקת-בד שמרעישים את
כל האולם החרישי. לפחות יש לו דרך להעביר את הזמן.
אני
מתגעגע מאד לבית, במיוחד לאשתי האהובה. עצמי נוזף בי, שלא אהיה כזה אגואיסט. מה
אתה חושב, שלה לא קשה? גם היא סובלת, בעיקר מהמחשבה שאתה כל כך נהנה כאן, עם השקט
שאתה כל כך אוהב, והנוף של עמק הירדן, והניתוק מהטלוויזיה שנואת נפשך. כמה חבל,
שאין לי שום אפשרות להעביר לה את הידיעה שאני מרגיש חרא, שירווח לה מעט ויפוג צערה.
כולם
נראים די עצובים, חוץ מטיפוס אחד נעים שאני מכנה בשם "חבקוק" (כי קרחתו
מזכירה לי תמונה של הנביא, בספר מחזור של קורס נביאים שראיתי פעם). חבקוק נראה די
מחויך (אמנם, אסור לו לעוות את שפתיו לכדי חיוך ממש, אבל שפת גופו מחייכת). אני
חושב שזה בגלל שהוא היחיד מכל הגברים, שמביט מדי פעם לעבר הנשים שבצד השני של
האולם. כלומר, כולם חוץ ממני וממנו. אני כל כך מתפעל ממראה הנשים, שקשה לי להסיר
את עיני מהן. אף אחת מהן לא מאופרת או עונדת קישוטים, וכולן יפות, כמאמר השיר של
סרנגה. יש אפילו אחת בהריון מתקדם, אין בעיני מראה יפה מזה. היא כל כך חמודה שאני
קורא לה בליבי "יעלצ'וק". מישהי אחרת עם עיניים מלוכסנות, נראית קצת
תאילנדית, ועם קוקו קטן, קבוע. על כן אני מכנה אותה "קאפונקא". ומישהי
שתמיד לובשת כתום זוכה לכינוי "מיס גזר". ואולי, אני חושב, אנשים יותר
יפים כשהם שותקים; וזה נכון אפילו באשר לגברים – הלא הפילוסופים אהבו את החכמה,
שהייתה יפה בעיניהם, ומכיוון ש"סייג לחכמה – שתיקה", ו"גם אוויל
מחריש" וגו' – זה די ברור שהשתקן הוא גם יפה.
אבל הכי
עצובים נראים המדריכים, ממש על סף הדיכאון. כך אמור להיראות אדם מואר? אחד מהם אפילו
נראה כמו מה שהיה מתקבל אם הדלאי-לאמה, אילו היה רשאי לעשות סקס, היה עושה זאת עם
תנשמת.
באחד
הימים אני מבחין במנהל הקורס, בחור צעיר ומזוקן שנראה קצת כמו ישו הנוצרי, מסמן לי
לפרוש הצידה, סימן שאנחנו צריכים לדבר. נהדר! אני מפנטז שהוא מודיע לי שאני מודח
מהקורס. הם הלא מאומנים להבחין בפרטים הכי קטנים, ולמרות השתיקה, שפת הגוף שלי
זועקת ביאוש כבר ארבעה ימים – אז זה די ברור שאני הולך הביתה. אבל הוא לוחש לי: "אבנר,
אנחנו לא חושפים איברים מוצנעים באולם המדיטציה, ומכנסי השלושת-רבעי שלך מופשלים
בישיבה ורואים לך את הברכיים. קיבלנו תלונות ממספר נשים, שהן נורא מתחרמנות
מהרגליים השריריות שלך." באמת?! אני עונה לו בתקווה משונה. "אתה חייב
להגיד לי אם הבלונדית הגבוהה מהשורה האחרונה היא בין המתלוננות!. פלייייז!"
טוב, נשבע לכם שהכל נאמר חוץ משני המשפטים האחרונים. אז אני באמת צריך להתלבש יותר
צנוע. הוא מציע להביא לי רדיד רקום עם דוגמאות של בודהה, אבל רק הגיחוך הזה חסר לי
עכשיו, עם כל המזמורים בסגנון קרקורי הבטן. אני מבטיח לו שיש לי בחדר מכנסיים
ארוכים, ושזה לא יקרה שוב.
בסיכום
שעשיתי עם עצמי, התברר שבעשרה ימים דיברתי (בלחישה) רק שני משפטים בעברית (השאר היו
באנגלית, עם המורה האמריקאי). המשפט הראשון היה:
"אדון
מנהל הקורס, הבחור שישן במיטה מעלי (אני קורא לו גופי) לא קם מהבוקר והוא לא זז.
אתה יכול לבדוק שהוא חי?" (כי זכור לי שהדבר הראשון שעושים בהחייאה הוא
לשאול, "איש,
איש, איך אתה מרגיש?" – פעולה שאסורה עלי). המשפט השני (לטבח המתנדב): "האוכל
טעים מאד, תודה! בעיקר הקוסקוס."
גואנקה
טוען שוב ושוב (אמרתי כבר שהוא נורא חוזר על עצמו?), שלקראת סוף הקורס כולם חווים
תחושת הרמוניה נפלאה, מין התעלות כזו. אני כבר מתכונן לזה בחוסר אמון. ברור שחווים
התעלות, אבל אם זה בהשפעת הויפאסנה, או בגלל שהחרא הזה נגמר סוף סוף – השאלה הזאת
תישאר פתוחה.
ביום
האחרון, גואנקה מלמד טכניקה חדשה, שאותה נבצע "במשך מספר דקות", בשם מטא-בהאוונה.
זוהי תפילה אישית המיועדת לשתף את כל ברואי העולם באושרו של המודט, ובקשה ממנו שכולם
יהיו חופשיים ומאושרים כמוהו. המורה משתפך, ליטרלי, קולו נהייה חרישי ורך עוד יותר,
שפתיו נצמדות בכבדות והקול יוצא מהן בקושי. הוא טוען שהוא מאושר, אבל עכשיו הוא
נשמע כמו פרה עצובה שאיבדה את העגל שלה בהמלטה. יש רושם חזק שאלה נשימותיו
האחרונות בהחלט. הוא מדבר לאט יותר ויותר, ולאיש אין מושג מתי זה ייגמר. הוא אמנם
אמר "מספר דקות", אבל גם שישים זה מספר. זה היה נראה שגואנקה משתעשע
איתנו, ובודק אם אחרי קורס אחד אנחנו כבר מספיק שווי-נפש, ומה נקודת השבירה
המדויקת שלנו. הבריטון הצרוד שלו פולט: "מיי אול דה קריצ'רז אין דה וורלד... בי-י-י-י האפי-י-י-י...
בי-י-י-י פיספול... בי-י-י-י ליברייטד... ליברייטד... ליברייטד..." בסדר,
ליברייטד! הבנתי כבר בפעם השנייה! אני יכול לראות שגם לעוזי כץ קשה לעמוד בזה. עם
כל שורה חדשה, אני שומע את נשימותיו כבדות יותר ויותר, ותוהה איך קיבלו אותו
לשייטת. בכל פעם שנדמה שגואנקה זימר את שורת המחץ ושזהו זה – הוא מתחיל שוב: "מיי אול דה פיפל איי
לאב... פי-י-י-י האפי-י-י-י..." בפיו המעולף והכמו-גוסס, ה-B כבר הופך ל-P. אבל זה כבר ממש לא הפריע לי.
אני יודע שזה היום האחרון, ומצידי הוא יכול לזמר את התרגום להינדי של "מיין
קאמפף".
לפני
שמתפזרים, אני רוצה לשאול את מנהל הקורס: אין לכם איזו מסורת שעושים בכל סיום
קורס? משהו כמו להעיף כריות מדיטציה באוויר? או מלחמת כריות מדיטציה בין הבנים
לבנות, ומי שמפסיד נשאר לעוד שעה מדיטציה ביציאה? אז מסתבר שהמסורת היא לנקות
ביסודיות את כל המתחם, כולל המטבח ומבני השירותים הרבים; ולא כעונש, אלא כתרומה
שלנו לתלמידים הבאים. גם זו מסורת יפה.
בחזרה הביתה אני משייט עם הקטנוע לאורך הכנרת, שביום חול
כזה חופיה נראים שקטים וריקים באופן בלתי מוכר. אפשר היה להצמיד לתמונה הזאת את
פסקול הסרט איזי ריידר ("לוקינג פור אדוונצ'ר... בורן טו בי וויילד!")
אלמלא זה היה סותר לגמרי את מה שלמדנו בקורס: לא כדאי לכם לחפש בציפייה נואשת אחר
הריגוש הבא, ולחשוב שזה יעשה אתכם חופשיים; כי החופש האמיתי הוא החופש מהסבל, והוא
כרוך בהרבה עבודה קשה.
רשימה
זו נכתבה מהזיכרון, כי כאמור חומרי כתיבה וקריאה היו אסורים בשימוש כל תקופת
הקורס. אז מי יודע אילו עוד מחשבות מטורפות ותובנות נפלאות שכחתי.
בוקסה: ויפאסנה (שפירושה בשפת פאלי, השפה שהייתה מדוברת בצפון
הודו בימיו של הבודהה: לראות בבירור, את הדברים כפי שהם) היא טכניקה לאימון הנפש,
שמטרתה היא צמצום ככל שניתן (והם טוענים שניתן לגמרי) של הסבל האנושי. השיטה מתבססת
על רקע תאורטי בדבר מבנה הנפש, וקשריה עם הגוף החומרי, כולל ששת החושים שבהם הוא
קולט את המציאות; ובעיקר על תרגול מעשי של מדיטציה חסרת-פשרות, בכל יום, לכל
החיים. הטענה הפסיכולוגית שעומדת בבסיס השיטה, היא התובנה הבסיסית של הבודהיזם: שהמקור
לכל צורה של סבל הוא ההשתוקקות שאיננה מגיעה למימוש, והרצון הנואש להימנע מהצער
שגורמים אסונות, מחלות, כאב וכל תחושה פיזית בלתי נעימה. על פי המסורת הבודהיסטית,
השיטה פותחה (או "התגלתה מחדש" לאחר שנשכחה במשך מאות שנים) על ידי
הבודהה, אחד בשם סידהארטה גוטמה, שיום אחד החליט לשבת תחת עץ בלי תזוזה, עד שיגיע
להארה. אז הוא ישב וחשב, עד שהבין שאין לחשוב אלא רק לחוש, כל תחושה נעימה או
כואבת בגוף, ולהבין באופן פנימי ועמוק, שכל תחושה כזו עתידה לחלוף ולהיעלם. חשוב
להדגיש, שההבנה צריכה לחלחל אל מעמקי הנפש באופן פיזי, ולא באמצעות השכל. כל אחד
יכול ללכת להרצאה שבה יסבירו לו, שכל תחושה בחיים חולפת בסוף, ושלא כדאי לפתח
"אני" ו"שלי"; אבל אם זה נשאר ברמת ההבנה השכלית – אותם
תלמידים ייצאו מהאולם אפופי שלוות-עולמים, ומיד במבואה הם ישברו למישהו את העצמות
אם הוא ייקח בטעות את הנעליים "שלהם".
מאז (או לפחות מאז
שהמורה הנערץ ס.נ. גואנקה הפיץ את השיטה בכל העולם) מתרגלים כמה מאות אלפים את
הטכניקה, בוקר וערב כמעט בכל יום, ומאמנים את נפשם לחוש ולהבין כל עקצוץ וכל
דגדוג, וללמד את הנפש, שלא תסבול כל כך כי בחיים הכל עובר ומשתנה כל הזמן
("אניצ'ה", הגרסה הבודהיסטית ל"הכל עובר, חביבי"). על פי
ההיסטוריה הרשמית, כדי להציל אותה מכיליון, השיטה נדדה מהודו לבורמה (כיום
מיאנמר), שם למד אותה גואנקה ממורו הנערץ סיאג'י או-בה-קין, והוא שהחזיר אותה
להודו, שם הקים 75 מרכזי לימוד, ועוד כ-120 כאלה בשאר העולם, אחד מהם (או שלושה,
תלוי איך סופרים) בישראל. להבדיל משיטות מדיטציה אחרות, שקיימות למאות – הויפאסנה
טוענת לטיפול שורש בנפש, ולשיפור פוטנציאלי של כל סוגי הסבל שקיימים. וזה כנראה
באמת עובד:
השיטה לא מפזרת הבטחות לריפוי מלא כבמטה קסם, אלא רק לעבודה קשה ותמידית,
שמתחילה ב"קיר" קשה למעבר, למתחילים. והוא קשה יותר ככל שנפשו של התלמיד
סוערת יותר, משתוקקת יותר, סובלת יותר, כלומר – בדיוק ככל שהם יותר זקוקים
לויפאסנה. באופן פרדוקסלי, ככל שלאדם קשה יותר להתנתק מהסמארטפון שלו לעשרה ימים,
כי הוא מכור ומשתוקק – כך הוא מועמד מתאים יותר, וזקוק יותר, לשיטה. השיטה מבטיחה
רק עבודה קשה ותמידית – אבל גם שיפור מתמיד, ממש החל מהיום הרביעי-חמישי לקורס.
האמת, שרוב התלמידים שפגשתי מדווחים שזה המצב.
לצד המשעולים השלווים
שמקיפים את מרכז ה"דהאמה פאמודה" בדגניה, מוצבים ספסלים המשקיפים אל
השדות של עמק הירדן, ועל ערוץ הנהר. הם נועדו למנוחות שבין התרגולים. אז מה, המדיטציה
עצמה אינה מנוחה, לפחות לנפש?! אז זהו, שלא. תשכחו מהדימוי ההוליוודי של שיטות
המדיטציה האחרות, שנועדו להרגעה, להתנתקות מעולם החומר, לפיזור אנרגיות חיוביות, להתמזגות
עם הקוסמוס, וכל החרטא הזה; אלה הן כמו אקמול לאולקוס. כל התפיסה של "חייך,
והחיים יחייכו אליך" – זה עובד, אם בכלל, רק באופן זמני ורק על פני השטח. הויפאסנה
טוענת לעשות את ההיפך: התמקדות ספציפית ודקדקנית בגוף החומרי, העצמה של התחושות
הגופניות, שחרור מכל הסחת-דעת, כולל מחשבות – וכל זאת כדי להפנים באופן עמוק (ולא
רק בשכל) שכל התחושות חולפות. מילת המפתח היא "מאוזנות" (התרגום הטוב
ביותר שמצאתי ל-Equanimity), במובן של התייחסות שוות-נפש לתחושות הנעימות והבלתי-נעימות,
בידיעה ששתיהן תחלופנה. מותר ליהנות מהתחושה הטובה – המטרה היא רק להיות שווה-נפש
ושליו כשהיא נגמרת, כדי שלא להשתוקק לה. כך, גם הכאבים הופכים נסבלים יותר, והסבל
דועך והולך (ולבני-המזל שיגיעו לנירוונה – ייתכן שהוא ממש ייעלם! אבל זה באמת רק
למתקדמים, כמו הבודהה בעצמו).
