"יש אלוהים?" הוא שם ספרו של ריצ'רד דוקינס, שבעיקר בעקבותיו אני כיום אתאיסט.
אם "תכוונו אקדח לראשי" ותשאלו מהי זהותי הדתית, היום אענה: אתאיסט. אני מהסס להשתמש במילה "היום", כי היא מרמזת שדעתי או אמונתי משתנה מיום ליום. אמנם, "רק חמור לא משנה את דעתו" אמר המדינאי המבריק, הגנרל הכושל, הגנב והנואף משה דיין, ויפה אמר. אבל בענייני אמונה, ראוי להחזיק בעמדה זמן מסוים לפני שמשנים אותה.
כאיש דתי בעבר, אני "מכבד" כל אמונה דתית, בתנאי שהמאמין אינו לוקח ברצינות רבה מדי את הציוויים הרצחניים של אמונתו (ולכל דת יש צווים כאלה). "מכבד" במובן שקבע הצדיק הגדול, ה. ל. מנקן: "עלינו לכבד את דתו של האחר, אבל רק באותו מובן, ובאותה מידה, שאנו מכבדים את התאוריה שלו שאשתו יפהפיה ושילדיו חכמים." הייתי מעדיף את המילה (שהמצאתי עכשיו) "מנמס". אני מנמס את מי שמאמין שיש מישהו שברא את העולם, ושבני האדם עושים את רצונו כשהם לובשים בגדי-חורף שחורים בקיץ הישראלי, בגדים שהועתקו מאצילים פולניים מהמאה ה-19; וכל זאת, למרות שגילויי המדע מרמזים, שיש סיכוי רב שהמציאות שאנחנו חווים לא זקוקה לבורא כזה. כלפי מי שמאמין בכך, כולל מי שנחשב לאדם רציונלי כי אחרי שהוא מתפלל שחרית (ואומר "ברוך שלא עשני אישה" <או כל דבר אחר>), הוא הולך ללמד גאולוגיה באוניברסיטה – אני נוהג עמו בנימוס קר, ורק במובן הזה אני "מכבד" את אמונתו.
מעניינת העובדה, שבכל תהליך ה"חזרה בתשובה" בולט חלקם של הלא משכילים. ניתן לטעון במידה רבה של ביטחון, שככל שאדם משכיל יותר ב"חוכמות חיצוניות" (שבימי הביניים דווקא היו פנימיות מאד! ליהדות של אז?) – הוא (כמעט תמיד הוא ולא היא) "חוזר בתשובה" בסגנון שכולל פחות מאפיינים "אמוניים" ויותר ריטואליים - ?
גדעון לוי כותב בטקסט מטלטל ומזעזע, כדרכו, ששופטי בית המשפט הצבאי דנו את חברת הפרלמנט הפלסטיני ל-15 חודשי מאסר בפועל. לוי רומז, שלעובדה שחלק גדול מהשופטים הצבאיים חובשי כיפה, יש משמעות בפסקי הדין המחמירים שלהם כלפי פלסטינים.
מהיכרותי עם שופט אחד כזה, שהיה אב בית-דין צבאי, והוא חובש כיפה, אני יכול לומר שאותם שופטים בטוחים שדתיותם איננה משפיעה על החלטותיהם, שהן מקצועיות לגמרי.
אבל, הטענה הזאת, שנראית על פניה כמובנת מאליה – נסתרת על ידי אותם נציגים של המחנה הדתי-לאומי (מורי ורבי לייבוביץ' היה מתפלץ מהשימוש שלי במונח התרתי-דסתרי הזה). הלא מיהם הדורשים ייצוג גדול יותר של דתיים בבית המשפט העליון, בטענה שהמוסד הזה אינו מפגין מזג יהודי מספיק? בדרישתם זו, הם חושפים את סברתם, ששופטים דתיים פוסקים אחרת מכאלה שאינם דתיים, גם אם הלא-דתיים הם מקצועיים לעילא – ורובם אינם חולקים על כך!
ולחבר כתבתי באחד האימיילים:
באלוהים ממש, אף פעם לא האמנתי.
התפללתי שחרית בתקופה שהאמנתי שחלק מהמצוות עוזרות לאמן את הנפש, ולעשות אותי אדם יותר טוב. איבדתי את האמונה הזאת לגמרי. היהדות מובלת היום על ידי אנשים שקוראים לעצמם אחים שלי, אבל הם זרים לי לגמרי. וגם היהודים שלא כמוהם, נושאים באחריות גדולה למצב הזה, כי הם לא עושים כמעט כלום, בעיקר מהפחד שיגידו שהם נגד המדינה. חוץ מבודדים כמוך וקבוצות לימוד חילוניות אבל בלי להעליב, זה בטל בשישים מול הים של היהדות שזרה לי. יהדות שהיא על הרצף שבין קלישאות דביקות ורדודות, דרך קורבניות ובכיינות, ועד ממש גזענות. אז אני כבר לא מתפלל, ומאמין שהדת באופן כללי מביאה בעיקר רוע לעולם. היום אני אתאיסט ממש.
יש דתיים טובים, כמובן. אבל הם על הקווים. ולדעתי הם טובים כי הם בני אדם, ולא בגלל שהם דתיים.
זה קשור כמובן גם לכיבוש, מושג שיש אנשים שטוענים שהוא לא קיים אבל לא איכפת לי איך קוראים לו, יש דיכוי שיטתי של הפלסטינים, וזה רק מתגבר. שיקראו לזה שיבוש, שפשוף, או קיבוב או כל שם אחר. ופה אנחנו נכנסים גם לאזורים שאנחנו לא מסכימים בינינו, אבל זה בסדר. בכל מקרה, אני זר בארצי והיום אין לי דת, ואין לי השתייכות אתנית בכלל.
אגב, יש כאן גם שאלות עמוקות על לאום ישראלי מול לאום יהודי, המושג האחרון לא קיים בכלל, לדעתי. לא אני המצאתי את זה, זאת המשנה הפילוסופית של יוסף אגסי שאיתו נפגשתי. זה מאד מעניין, אבל נושא לדיון אחר.
