חיילי צוות רוטשילד וטלקר
עכשיו זה רשמי, ומוכח מעל לספק סביר: אין מי שיכול לעצור את הזמן. עובדה, שנה וחצי אחרי שהגעתם לבקו"מ ונראיתם כמו ילדים מחופשים לחיילים – אנחנו כולנו יושבים כאן, אוכלים, שותים ונהנים. והמסלול המתיש, המפרך, התובעני – מאחוריכם. זה נגמר, עשיתם אותו כמו גדולים, כמו גברים. אתם באופן רשמי – לוחמים
בשבילנו, ההורים, זאת רק שמחה למחצה. כולנו היינו בצבא, למרות שגם לנו אמרו בגן, שכשנגדל כבר לא יצטרכו צבא. האמת שקצת התבאסנו, כי רצינו להיות חיילים, חתיכים כאלה וגיבורים, כמוכם. אבל לא ממש רצינו שגם אתם תעברו את כל הקריעה הזאת. האמת היא שפשוט חשבנו על עצמנו. היה לנו קל להדאיג את ההורים שלנו, אבל שאנחנו נדאג – זה כבר לא. לעבור את זה בעצמנו, זה דבר אחד. דבר אחר לגמרי הוא להרגיש שהבן שלך ושלך עובר את כל הסבל הזה. אמנם היה לנו נוח ונעים להתכרבל בלילה בשמיכה, אבל המחשבה על הבן, הסובל בשבועיים של לוחמה דרום, סוחב משקלים שאין להם כבר קטגוריה כי הם מעבר למשקל כבד; נאנק תחת כובד המנשא, אבל מכריח את עצמו להיכנס מתחת לאלונקה; מת ללכת כבר לישון, אבל בשארית כוחותיו בונה את העמדה שתסתיר אותו מעין האויב כשהאור יעלה – המחשבות על הבן העושה את כל אלה, הפריעו לנו לישון. ולפעמים היה אפילו רצון, לקום, להתלבש ולנסוע לאי שם, למקום העלום והחבוי שבו אתם מתאמנים, נסתרים מעין האומה; לעשות לך: פססססט, זוז, בן עייף שלי. תנוח קצת, חמוד. שכב לישון, אתה רק ילד. תן לי לסחוב את האלונקה במקומך
בקיצור, לוחמים קשוחים ביחידה הזאת – זה לא ממש מה שהיה לנו בראש כשגידלנו אתכם כילדים רכים, כשהחלפנו לכם חיתולים וכשחששנו בכל פעם שחציתם כביש. אבל בכל זאת, למרות שלא רצינו לגדל חיילים למלחמה – היום אנחנו מה-זה גאים בכם. ראיתי אתכם בליל אמש, רצים במעלה הר עבדת לאורם של סטיק-לייטים בשלל צבעים וירח מלא אחד, ואחר כך רוקדים בטירוף, עם המנשאים האדירים על הגב, שרים את השירים שלכם שרק אתם מבינים. ראיתי את האנרגיה והנעורים המתפרצים שלכם, את הרצון האינסופי שלכם – לשמוח, לתת, ולהיות טובים זה לזה. והלא יכולתם בקלות לבחור לכם ג'וב נוח, לבלות כל ערב בעיר, להשלים בגרות או לעבוד בערבים ולחסוך לטיול הגדול. יש לצבא מספיק חיילים קרביים, ואיש לא היה מרגיש אם הייתם עושים מה שעושים רבים אחרים – פשוט משתמטים. אבל אתם החלטתם – הדרך הקלה זה לא בשבילנו. לסחוב מקררים במעלה הר כמון, לחפש נתיב בתוך סבך בלתי עביר, לקפוא מקור במארבים שלא נגמרים, ועוד לחטוף מכות מרוטשילד ביום שישי לפני היציאה – זה נראה לכם הרבה יותר מדליק
ובדור כזה, כשהכל נמדד בכסף, וברייטינג, ולמי יש עוד ועוד מותגים חדשים יותר ומי מצליח לחלוב מהמדינה עוד טובת הנאה ואפילו עוד מנת שוחד – אתם היום הפנים היפות של המדינה. אתם הפרחים הצעירים והרעננים, שאומרים: אנחנו נהיה דור אחר. אנחנו נראה לכולם שיש עוד תקווה למדינה הזאת, שרבים כבר התייאשו ממנה. אתם תהיו הדור האופטימי, שעדיין רוצים להיות לוחמים ביחידה מובחרת כמו היחידה הזאת
במהלך המלחמה שפרצה ביום הכיפורים, שאלו את הרמטכ"ל של אז, דדו אלעזר ז"ל, איך הצעירים של היום נלחמים. הוא ענה כך: הדור הזה עולה על הדור של 67, שעלה על הדור של 56, שעלה על הדור שלי, של 48. ואני יכול היום להגיד לכם: אתם עולים על הדור שלנו. אתם חכמים יותר, מתוחכמים יותר, אתם סוחבים משקלים גדולים יותר, אתם נדרשים להפעיל ציוד מסובך יותר, בסביבה מורכבת יותר. ואתם עושים זאת עם חיוך, באופן שמעורר כבוד
היום, יותר מבכל יום במסלול המפרך שעברתם, אנחנו מצדיעים לכם; מנשקים אתכם, ומתחננים: תהיו מקצועיים, תהיו אחלה לוחמים, תלמדו לעשות את העבודה, יותר טוב מכל יחידה. תהיו הסיוט של כל לוחם חיזבאללה. אבל שלעולם לא תצטרכו להוכיח את זה בפועל. אנחנו רוצים כמוכם, שהמדינה הזאת תהיה מוגנת ובטוחה, אבל גם שכולכם תחזרו מהצבא בחתיכה אחת. שלעולם לא תצטרכו להשתמש במקצועיות, בכישורים ובכושר שלכם. כולנו רוצים שכל תושב במדינה הזאת יידע, שיש יחידה אחת בצבא שקוראים לה ****, ויש בה חבורה של גברים צעירים שלא כדאי לשום לוחם אויב להיתקל בהם. אנשי החיזבאללה קוראים את כל העיתונים שלנו. כשנסראללה יקרא בעיתון, שעוד מחזור סיים מסלול, והוא מוכן לצאת מיד, אם יהיה צורך, לעשות מהסקאדים החדשים שלו שקשוקה מפויחת – אנחנו ההורים מעדיפים שחסן המזוקן יימלך בדעתו, יאמר: אם אלה אני לא מתעסק, ויחליט לעשות איתנו שלום. יום אחד, כשזה יקרה, זה יהיה במידה רבה מאד, בזכותכם
לכן שימרו על עצמכם ושובו כולכם בשלום
מילה אחרונה של תודה למפקדים שלכם, שלימדו אתכם להיות לוחמים למופת, וגם שמרו על הילד של אימא שלא ייפצע, שלא יתקרר, שנתנו לכם דוגמא אישית כמו שתמיד ידעו המפקדים בצה"ל לתת. לטלקר, עובדיה, לרימוני, ברגמן, לרוטשילד ולכל סגל הפלגה – תודה רבה
בקיצור, יום שישי היום, אז בואו נקצר. יהודה עמיחי כתב בשירו שיר ליל שבת: התבואי אלי הלילה, כבסים כבר יבשו בחצר. מלחמה שאף פעם לא די לה, היא עכשיו במקום אחר. אבי התפלל ויכולו הארץ וכל צבאם
ואני אוסיף שלושה משפטים מהתפילה: יברכם השם וישמרכם, יאיר השם פניו אליכם ויחונכם, ישא השם פניו אליכם וישם לכם
